שירת הלויים
אחת מעבודות הלויים היתה - משוררין - לשורר על הקרבן בכל יום. מקום השירה היה חמש עשרה המעלות שהובילו מעזרת נשים לעזרת ישראל.
השירה היא עבודה של השתוקקות וכלות הנפש להשי"ת[1] רבי יעקב יצחק מלובלין, מתלמידי המגיד ממזריטש היה לוי. הוא היה מתאונן על כך שאין ביכולתו לשיר, שכן אם היה שר, היה מקרב את הגאולה ומביא את המשיח.
זמן השירה
זמן אמירת השירה הוא: בשעת הקרבת עולות הציבור - עולות החובה, ועל שלמי עצרת בעת ניסוך היין. אבל עולות נדבה שמקריבין הציבור לקיץ למזבח, וכן הנסכין הבאין בפני עצמן אין אומרין עליהן שירה.
מספר המשוררים
לכל הפחות צריך להיות שנים עשר לוים העומדים על הדוכן בכל יום לומר שירה על הקרבן, אך אפשר להוסיף עוד ועוד.
לוים אלו אומרים שירה בפה בלא כלי, מפני שעיקר השירה היא עבודתה בפה.
אחרים היו עומדים שם מנגנין בכלי שיר. מהן לוים ומהן ישראלים מיוחסין המשיאין לכהונה.
כלי השירה
מנגנים בכלים אלו: נבלים, וחלילים, וכנורות, וחצוצרות, והצלצל.
אין פוחתין משני נבלים ולא מוסיפין על ששה. ואין פוחתין משני חלילים ולא מוסיפין על שנים עשר ואין פוחתין משתי חצוצרות ולא מוסיפין על עשרים ומאה. ואין פוחתין מתשעה כנורות ומוסיפין עד לעולם. והצלצל אחד בלבד.
