סיפר הרב נחום על בואו לראשונה ללמוד בישיבת 'תומכי תמימים' בליובאוויטש:
אני עדיין טרם התקבלתי לישיבה, כי היה עוד עלי להיבחן אצל הרב החסיד זאב וולף לויטין המפקח על הלימוד, ולכן חיפשתי לי מקום מיוחד להתבודד, לעיין ולהעמיק בסוגיא שהבוחן אמר לי לעיין בה. חשבתי שכיון שסדר התפילה נגמר כבר, הרי אמצא לי מקום מוכשר לכך באולם הקטן שם היו מתפללים. נכנסתי לאולם הקטן כשגמרא גיטין בידי ומה מאוד נרעשתי מהמחזה אשר ראיתי, באולם הגדול כבר התחילו ללמוד וכבר שומע אתה קול תורה אדיר מהמון התלמידים הלומדים בשקידה ופה באולם הקטן עומדים מספר מסויים של תלמידים ופניהם אל הקיר, מתפללים מקירות ליבם.
עמדתי משתאה מחריש ומסתכל בהם ואיני יודע מה מקום לתפילתם זאת אחרי שכבר נגמר סדר התפילה כי מעולם לא ראיתי כזאת, לא ראיתי שבני אדם יתפללו באיחור זמן שכזה. זמן רב עובר עליהם בשתיקה, בדומיה, שקועים מאוד במחשבותיהם וכנראה מתבוננים ולאחרי הדומיה מתעוררים, זה מנגן ניגוןחב"די של מרירות וזה מתעורר ומנגן ניגון של שמחה, זה מתעורר ומתחיל לומר דברי תפילה בהכנעה רבה ובשפלות עצומה.
יודע אני אם בני אדם מצטערים, מרי נפש, בוכים, הרי זה רק על גורלם המר בגשמיות, או עני מדוכא, חולה מסוכן, ספינתו טובעת. אבל בחורים צעירים אלו כלום חסר להם דבר? ואתה עומד ותוהה מאין בא להם, לצעירים אלה הרגשה שכזו? אין זאת כי אם ישיבה זו היא כמין בית חרושת, מעבדה כימית רוחנית שנכנסים אליה חומריים וגסים, ויוצאים ממנה עדינים ורוחניים.
עמדתי שקוע במחשבותיי זמן רב, וכבר שכחתי על הבחינה שלי, ופתאום נתעוררתי ועזבתי אותם לנפשם ומצאתי לי פינה מיוחדת לעיין בסוגיא שניתנה לי. אחרי שיצאתי בשלום מהבחינה, הכניסוני בין תלמידי האולם הגדול, ואז נודע לי שבחורים אלה המאריכים בתפילתם, המתבוננים ושוהים זמן רב בתפילתם נקראים "עובדים" משום שעובדי ה' המה
בשנת תש"י עלה לארץ הקודש והתיישב בירושלים. היה רבם ומשפיעם של חסידי חב"ד בירושלים. עסק בהפצה ע"י נאומים מאמרים וספרים, ידוע כלמדן גדול.
במיוחד בלטה יכולתו להעביר דברי חסידות עמוקים בלשון פשוטה. הוא ידע תמיד - לאו דווקא בעת חזרת מאמר חסידות, אלא גם ב'סתם' התוועדות על כוס 'לחיים' - כיצד לפשט את הדברים ולעשותם ערבים לשמיעה, כך שיתקבלו יפה גם בשכלו ובלבו של מי שלא למד חסידות.
