עברית
השפה העברית הינה השפה המדוברת ע"י יהודים רבים בארץ הקודש ואף מחוצה לה, אך איננה לשון הקודש.
מקורה
עם הקמת הרעיון הציוני שבו עיקרו של עם הוא הלאומיות שבו, וממילא בכדי שעם ישראל יתחיל להיות עם נורמאלי הוא צריך מדינה ושפה, החלו גורמים ציוניים ל"החיות" את לשון הקודש.
אז החלו לדבר בלשון הקודש ביניהם ואף יצאו עיתונים בלה"ק, עיתונים בהם לא היה הרבה תכנים חרדיים.
כחלק מהחדשנות שבה, הפסיקו לדברה בהגייה האשכנזית, אך לא עברו לזו הספרדית אלא נשארו באמצע - את ה"קמץ" אומרים כ"פתח", את ה"צירה" כ"סגול" וה"תיו" (הרפה) שנשמעת כ"סמך" שינו הם לכזו הנשמעת כ"טית". את ה"עין" וה"חית" לא עשו מהגרון.
כן החלו הם להכניס מילים "מודרניות" אל תוך השפה.
היחס החרדי
עם הקמתה, יצאו בציבורים החרדיים נגד השימוש הגורף בלשון הקודש עבור צרכי חולין ואף למטה מזה.
כן יצאו נגד שימוש במילים קדושות עבור דברי חולין כמו: המילה "חשמל" שמשמעותה היא אחד ממלאכי מעלה, הפכה להיות כינוי לכח האלקטרוני.
כאשר שאלו את הרבי הריי"צ אודות הלימוד בבית הספר לבנות בתל אביב, ענה כי יש להקפיד על הלימוד באידיש, והוסיף כי בעברית אין כל קדושה והיא כשפת הגויים אשר מצפצפים ומלהגים בלשונם.
כאשר שאלו את הרבי, הורה כי יש לראות האם יש ילדים ספרדיים בכיתה אשר בבתיהם לא מדברים אידיש, וממילא יתקשו בלימודם ועל כן ילמדו בלה"ק.
עד היום ישנם חוגים מסוימים אשר נמנעים באופן גורף מלדבר בעברית.