מנחם מענדל קפלן
הרב מנחם מענדל קפלן שכונה בפי כל “מענדל דער חסיד” נולד בבוברויסק שביילורוסיה בערך בשנת תרכ"ט, לאביו הרה”ח ר’ יעקב קפלן.
כשהגיע לפרקו, הקים בית חסידי עם מרת גיטל לבית מרגולין. לאחר נישואיו ניהל חנות גדולה. ניהול החנות דרש ממנו השקעה של זמן וכוחות מרובים, אך למרות זאת, המשיך להקדיש שעות רבות מסדר יומו לתפילה באריכות ולשיעורי תורה ברבים. מרווחי החנות חילק רבות לנצרכים, עדות על כך אפשר למצוא בפנקסי כולל חב"ד בירושלים, ובפנקסו של שד”ר המוסד “הכנסת אורחים” בירושלים. בפנקסים אלו מופיע שמו כתורם נכבד.
ר’ מענדל ורעייתו מרת גיטל היו אמונים על מצוות הכנסת אורחים, וביתם היה פתוח לרווחה בפני אורחים. ידידי המשפחה מספרים כי לעולם לא אכלה המשפחה ללא שאורח כלשהו סמוך לשולחנם.
חסיד של כ"ק אדמו"ר הרש"ב
קנאותו החסידית הייתה לשם דבר בבוברויסק. בעיר זו התגורר האדמו”ר רבי שמריה נח מבוברויסק (נכד אדמו"ר הצמח צדק), וסביבו נוצרה קהילה גדולה. לעומתה, חסידי חב"ד שהיו קשורים לאדמו"ר הרש"ב, היוו מיעוט. ר’ מענדל עצמו היה מקושר בחבלי עבותות אהבה לאדמו”ר הרש”ב, ולא פעם דיבר על החובה הקדושה להתקשר לרבי הרש”ב.
את חינוכו להתקשרות לרבי, קיבל בבית אביו ר’ יעקב שהיה חסידם של שלושה אדמו”רים: אדמו”ר הצמח צדק, אדמו”ר המהר”ש ואדמו”ר הרש”ב.
ר’ מענדל, לאחר שהתפלל במשך השנים בבית מדרשו של האדמו”ר מבוברויסק, החליט יום אחד כי אין הוא יכול להמשיך שם עוד, ועבר להתפלל בבית הכנסת שנקרא על שם החסיד הנודע ר’ הלל מפאריטש, שם קבעו חסידי ליובאוויטש תושבי המקום את מקום תפילתם.
קנאותו לליובאוויטש באה לידי ביטוי בכל שנה ושנה, כאשר לקראת ראש השנה החלו לזרום לבוברויסק חסידים רבים (רובם חסידי קאפוסט לשעבר, שלאחר פטירת רבם האדמו”ר רבי שלמה זלמן מקאפוסט קיבלו עליהם את אחיו הצעיר האדמו”ר מבוברויסק), ואילו ר’ מענדל היה נוטל את הטלית והתפילין שלו, ומכריז בהפגנתיות כי לראש השנה הוא נוסע דווקא לליובאוויטש, שם דווקא נמצאת חסידות חב”ד האמיתית.
אשתו, מרת גיטל לבית מרגולין, הייתה ממשפחה ‘מתנגדית’ מובהקת. כששאלוהו כיצד חסיד קנאי שכמותו השתדך עם בת למשפחה ‘מתנגדית’, השיב בשנינות: “אין לכם מצוה גדולה יותר מאשר ליטול בת מתנגדים ולהעבירה למשפחת חסידים.”
בדרך לרוסטוב
הסתלקותו של אדמו”ר הרש”ב, ביום ב' ניסן תר"פ, גרמה לו שבר נפשי גדול. דביקותו המיוחדת ברבי גרמה לכך שלא היה מסוגל לעכל את הבשורה האיומה, והוא נפל למשכב. לאחר זמן, כאשר התאושש קמעה, אמר לבני משפחתו כי הוא זקוק לנסוע למקום מרפא כדי להחלים כראוי מהחולשה הגדולה בה לקה. הוא הודיע אפוא כי הוא נוסע לקיסלבוצק הרחוקה, אולם בני משפחתו הכירוהו כי לא חסיד כמותו ייסע לנפוש במצב שכזה, ויעדו האמיתי הוא ציון הרבי הרש”ב ברוסטוב.
הם אכן צדקו, ור’ מענדל עשה פעמיו אל הציון של אדמו”ר הרש”ב כאשר לאחר מכן תכנן להגיע לחצר ולקבל על עצמו את מרותו של בנו, אדמו”ר הריי”צ.
כשהגיע לעיר ז’לובין, נעצר על ידי השלטונות בתואנת שווא. אלו ערכו חיפוש מדוקדק על גופו ובחפציו, ולאחר מכן נותר במעצר מבלי שאיש טרח להבהיר לו בעבור מה ולכמה זמן. איכשהו נודע דבר מעצרו בעיר ז’לובין, ונכבדי העיר, ובראשם הרב משה אקסלרוד, רב העיר, התערבו אצל השלטונות עד לשחרורו.
ר’ מענדל לא נבהל והמשיך בנסיעתו. תלאות הדרך לא הניאו אותו מלהמשיך אל המטרה שהציב לעצמו: להגיע לרוסטוב. אלא שדווקא כאשר הרכבת התקרבה לרוסטוב, נפגע על ידי פורעים.
היה זה בעת שהרכבת הגיעה למרחק של כמאתיים ק”מ מרוסטוב, ליד תחנת רכבת קטנה בשם מילרובו, בלב איזור שליטה מובהק של הקוזקים. חבורת קוזקים פורעים השתלטה על הרכבת, התעללו בנוסעים היהודיים, שדדו מהם את רכושם, ולאחר מכן רצחו חלק מהם, וחלק אחר השליכו מהרכבת תוך כדי נסיעה.
הפורעים נטלו את ר’ מענדל והשליכו אותו מהרכבת תוך כדי נסיעה. הוא נחבט בקרקע ושתי צלעותיו נשברו. מתייסר בכאבי התופת שלו, נשאר לשכב ליד פסי הרכבת מבלי יכולת לזוז. רק כשבאו פועלי הרכבת עם בוקר, מצאוהו מוטל פצוע, ולקחוהו למרפאה קרובה. במכתב שכתב אז לבני משפחתו סיפר כי נשברו לו שתי צלעות, אך הטיפול שקיבל באותה מרפאה הסתכם במריחת יוד על מקום הפציעה.
בגין התוהו ובוהו ששרר באותם ימים במדינה, הנהיגו השלטונות שאין צורך לבייל את המכתבים, וניתן לכתוב על כל פיסת נייר שתהיה, לציין את הכתובת בצד שני, וכך המכתב יגיע ליעדו. ר’ מענדל כתב כך כמה מכתבים מפורטים לביתו, אלא שהם הגיעו רק לאחר פטירתו.
בשל מצבו הקשה הועבר מהמרפאה לבית רפואה גדול יותר, ומשם כתב כמה מכתבים אל אדמו”ר הריי”צ ברוסטוב. במכתבים תיאר את מצבו הרפואי הקשה, ואת מכתביו סיים בבקשה מרגשת שהביעה את תחושותיו באותם ימים: “אנא לעורר רחמים רבים עלי שאזכה לבוא לקבר ישראל”.
חסיד של אדמו"ר הריי"צ
לאחר כמה שבועות התאושש במקצת, והחליט להמשיך את נסיעתו לרוסטוב, למרות מצבו הרפואי. לרוסטוב הגיע לפני חג הסוכות תרפ"א.
בעת התוועדות שמחת תורה דיבר אדמו”ר הריי”צ בלהט רב ואמר: “כיצד זה כותב יהודי ‘פדיונות’ ומבקש רחמים שיזכה לקבורת ישראל? יהודי צריך לבקש חיים ולא קבורה!” כך חזר הרבי על דבריו כמה פעמים בהתרגשות גדולה, כשכוונתו, מסתבר, לפדיונות שכתב ר’ מענדל ממיטת חוליו.
אותה תקופה הייתה תקופה דמדומים בכל הנוגע לעטרת הנשיאות וההנהגה של ליובאוויטש. אמנם אדמו”ר הרש”ב כתב בצוואתו כי בנו יחידו הריי”צ ימשיך לנהל את ישיבות תומכי תמימים, וכן ציווה עליו להקים חדרים ושיעורים מיוחדים ללימוד חסידות ברחבי רוסיה, כן ציווה עליו לומר מאמרי דא"ח ברבים, אך אדמו”ר הריי”צ עצמו סירב לקבל על עצמו את הנשיאות באופן רשמי. במשך כל שנת האבל הסתגר בחדרו ולא נהג כרבי. אדרבא, הוא נהג מנהגים שונים כדי שיחשבו אותו כאחד החסידים. החסידים מצדם התנהגו אליו כמו אל ‘רבי’, אלא שחששו לומר זאת בפניו.
ר' מנחם מענדל לא יכל לשאת את המצב שאין רבי בגלוי, ובאותה התוועדות של שמחת תורהקרא ר’ מענדל לאדמו"ר הריי"צ כמה פעמים בכינוי “רבי”, ובכך הכתיר את אדמו”ר הריי”צ לרבי קבל עם ועולם. הדבר היה למורת רוחו של אדמו”ר הריי”צ שענה לו “מדוע אתה שופך את דמי?” אולם ר’ מענדל המשיך בכך שוב ושוב.
פטירתו
לאחר שמחת תורה גברה מחלתו של ר’ מענדל, וכוחותיו לא עמדו לו עוד. ביום ו’ בחשוון תרפ"א השיב נשמתו לבוראו, והוא בשנות החמישים המוקדמות לחייו. זכה להיטמן בסמיכות לציון רבו כ”ק אדמו”ר הרש”ב.
ראו גם
- תולדות חייו בבית משיח 480
