שלמה מולכו
|
ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: נראה כמו כתבה. | ||
| אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. | |||
שלמה מולכו (דיוֹגוֹ פירס; ה'רס, 1500 - ה' טבת ה'רצ"ג, 1532) היה מסופרי מלך פורטוגל, ניסה להחיש את הגאולה לאחר מספר ויכוחים עם האפיפיור, במזימת שונאיו נשרף על קידוש ה׳.
תולדות חיים
| " | ועד"ז הי' המאורע עם שלמה מולכו, שהי' מקובל גדול, ומסר נפשו להתווכח עם ה"אפיפיור" ברומי, ברצונו להביא את הגאולה. אלא שהדור לא זכה לכך, והוא עצמו זכה להישרף על קידוש השם (שבעל ה"בית יוסף" התפלל כל ימיו שיזכה לזה). ונשאר ממנו ספר, וכן "דגל" שתלוי בביהכנ"ס (של המהר"ל) בפּראַג, שזהו חיזוק לענין הגאולה. | " |
– שיחת ש"פ צו, שושן פורים תשי"ד | ||
נולד בפורטוגל למשפחת אנוסים בשנת ה'ר"ס כשמונה שנים לאחר הגירוש של יהודי ספרד וכשלוש שנים לאחר המרת הדת הכפויה של יהודי פורטוגל.
חונך כנוצרי וגדל מבלי לדעת כמעט מאומה על יהדותו, בכישרונו ובחכמתו טיפס בסולם הדרגות עד שהפך לאחד מסופרי המלך.
בשנת ה'רפ"ו כאשר דוד הראובני הגיע לארמון המלוכה הפורטוגלי החל לחבור אליו מתוך ציפייתו לגאולה, ובעזרת דוד הראובני החל לחזור ליהדותו. במהלך חזרתו נהיה בקי בכתבי קבלה, ועיקר התעסקותו היתה בפעולות להחשת הגאולה האמיתית והשלימה.
חזיונותיו הראשונים
מאותו זמן שבו נפגש עם הראובני החל לראות חזיונות מופלאים ונוראים. הראשון שבהם היה ציווי להיכנס בבריתו של אברהם: "בחלום הלילה ראיתי מראות נוראות משונות זו מזו, אשר נבהלתי מאוד מהם. ותכלית המראה שראיתי, ציוו עלי שאעשה ברית מילה".
לאחר חזיון זה הלך אל הראובני בבקשה למולו, אך הראובני שחשש שעיסוק עם אנוסים השבים ליהדותם, יזיק לפעילותו דחהו. מכיוון שלא היה מישהו אחר שימול אותו עשה ברית מילה לעצמו[1]. זמן קצר לאחר שמל, שינה דיוגו את שמו לשלמה מולכו.
בחזיונו השני חזה מחזה נוסף, שרמז על יהודי ספרד: הגולים שמסרו את נפשם שלא להמיר דתם סומלו על ידי יונים לבנות, האנוסים שהמירו דתם למראית עין סומלו על ידי יונים אפורות ואילו המומרים סומלו על ידי יונים שחורות. הגויים התנכלו להרוג את אלו וגם את אלו, היונים הלכו והתמעטו, וגם הנותרות איבדו את צבעם הלבן. או אז הופיע איש לבוש לבן ומראהו כמראה אלוקים, הוא הכה את הגויים שנפלו פגרים, היונים האפורות, הפכו לבנות והאנוסים התעוררו ושבו בתשובה, הגיעה עת התחייה.
בעולם הסוד
לאחר שובו ליהדות ברח מפחד האינקיווזיציה לסלוניקי, שם למד תורה מפי רבי יוסף טאיטצ'ק - מקובל מגולי ספרד. במשך שהותו בסלוניקי בין נפגש עם יוסף קארו - מחבר ה'שולחן ערוך'. מה שהשפיע רבות על רבי יוסף, יש האומרים שמפגש זה הוא מה שהצית ברבי יוסף קארו את התשוקה ללימוד הקבלה ולפעולותיו בעתיד יחד עם מקובלי צפת להבאת הגאולה[2].
מסלוניקי שבטורקיה נסע לארץ ישראל. תחנה מרכזית בביקורו הייתה העיר צפת, בה ניסה לפעול בדרכים קבליות לקירוב הגאולה. המקובלים שפגשו בו, נפלאו כולם על ידיעתו הרחבה במקרא, בתלמוד ובקבלה. שלמה המשיך להשקיע עצמו בלימוד סודות הקבלה ובלהט מיוחד עסק בענייני המשיח והגאולה.
קול מבשר ואומר
באותה תקופה, פלש צבאו של קרל החמישי מלך ספרד לרומא, בירת הנצרות ובירת איטליה. החיילים בזזו את העיר, והאפיפיור נמלט ממנה בבושה והשפלה. השמועות על המתרחש ברומא, הגיעו אל מולכו והוא ראה במאורעות סימן לישועה הקרובה – תבוסת אדום כהקדמה לביאת המשיח. הוא מצא לכך רמז בדברי הילקוט שמעוני "עד אשר אבא אל אדוני שעירה - זו בית גוברין". שלמה פירש שבית גוברין היא איטליה, ששליטים רבים משלו בה. הוא סבר שאליהו יופיע לראשונה בעיר רומא, וציטט את דברי הגמרא שהמשיח עצמו יושב בפתח העיר רומי. משום כך החליט לנסוע לרומא ולהודיע למלכים ולשרים כי קרובה מלכות המשיח להגלות. הוא עזב את צפת, ושב לאיטליה שם נדד מעיר לעיר, ונשא דרשות על הגאולה הקרובה. הוא היה נואם כריזמטי וכשרוני, בכל מקום אליו הגיע, הגיעו המונים לשמוע את דבריו, ביניהם גם רבים שאינם יהודים. היה מלהיב את העם בדרשותיו הסוחפות, וקורא לשוב בתשובה ולהתכונן לביאתו הקרובה של המשיח. רבים מיהודי איטליה שמחו לקראתו והאמינו לדבריו, אך היו מי שחששו מתגובת הנוצרים לדבריו. ביניהם היו גם יהודים שברחו מספרד ומפורטוגל, וכבר טעמו את נחת זרועה האכזרית של הכנסיה. הם ראו בדבריו הזיות וחלומות, שעלולים לעורר את כעסם של הממשלות ואנשי הכמורה.
כשהגיע לעיר אנקונה, הלשינו עליו להגמון, הבסיס להלשנה הייתה העובדה ששלמה הינו נוצרי לשעבר ששב לאמונת ישראל, עבירה חמורה על חוקי אותם הימים, הוא הובל למשפט אצל ההגמון, וענה לו "אמת הגידו לך, כי ה' אלוקים הוא אמת ותורתו אמת ואין עוד". את תגובת ההגמון מתאר שלמה: "נתאלם כפגר מת", בסיומה של השיחה שוחרר ממאסרו.[3]
בעקבות ההתנכלויות עבר שלמה לאורבינה, שם התקבל על ידי יהודי המדינה בכבוד ובברכה. אך לא נותר באורבינה לאורך זמן. הוא שם איפוא פעמיו לרומא – בירת גלות אדום. בדרכו אל העיר עמד בשדה לתפילת מנחה מופלאה, כשהגיע לברכת "גאל ישראל" בתפילת שמונה עשרה, שמע לפתע בת קול העונה אחריו "והיה שעיר אויביו" וכך בכל ברכה וברכה שמע פסוק משלים: "בונה ירושלים" – "לי נקם ושילם", "מצמיח קרן ישועה" – "והיה אדום ירשה".
יושב על פתחה של רומי
לפני שנכנס אל העיר, פשט שלמה את בגדיו ולבש בגדי אביון מלוכלכים, כך נכנס לרומא כשהוא נראה כעני נבזה, איש מכאובים וחולי. בראותו את העיר הבנויה לתפארה, קרא מנהמת ליבו: "ה' צבאות! עד מתי לא תרחם את ירושלים וערי יהודה?"
שלמה התהלך ברחובות העיר עד שהגיע אל הגשר אשר על נהר הטיבר, סמוך למבצר האפיפיור, שם התיישב בין העניים והחולים כשלושים יום, מסתפק בלחם דל. על גשר נהר הטיבר מול ביתו של האפיפיור, זכה להתגלות שמימית נוספת בה חזה 'מבול' שיירד על רומא ורעידת אדמה שתתרחש בארץ הולדתו פורטוגל. לאחר החזון, הרגיש מולכו שהסתיימה תקופת ההמתנה, הוא פשט את בגדי האביון והתוודע לאחיו היהודים, חלוש ומעונה, אך עדיין נזהר מלגלות את זהותו. רבים מיהודי איטליה, ראו בשלמה את שליחו של הראובני, זאת למרות שבשלב זה לא היה ביניהם קשר ממשי. למרות זהירותו, נודעה זהותו למתנגדיו והם מיהרו להלשין עליו בפני הכנסיה. משמר הוצב על שערי העיר כדי לתופסו, והוא עמד בפני גזר דין מות.
שלמה ברח ושם את פעמיו אל האפיפיור ששהה באותה העת בבולוניה, (שכן רומא נכבשה בידי קרל החמישי). מולכו סיפר לאפיפיור את נבואתו על השיטפון העומד לבא על רומא בקרוב, הוא רכש את אמונו ואף הוא אף הצליח להשפיע על האפיפיור וחשמניו, לעכב את תוכנית הקמת האינקוויזיציה בפורטוגל. בחצר האפיפיור, נפגש גם עם ציר פורטוגל ומסר לו מכתב למלכו, בו ניבא שרעידת אדמה עומדת להתרחש בפורטוגל. טרם שובו לרומא, קיבל שלמה מהאפיפיור כתב בטחון שהעניק לו אישור מיוחד לשאת דרשות משלו.
נבואות מתגשמות
כשכתב הביטחון בידו לא חשש יותר שלמה ממתנגדיו, ביום השבת הגיע לבית הכנסת והחל להלהיב את הקהל על גאולת ישראל הקרובה ועל חורבן עמי הארץ. דבריו של החוזר בתשובה, שלא חת מפני הגויים והעמיד את חייו בסכנה שוב ושוב, חדרו ללבבות שומעיו והציתו בהם כיסופים וערגה לגאולה השלמה. הוא המשיך במנהגו זה לדרוש בבית הכנסת מידי שבת, כל משך שהותו ברומא, מלהיב את שומעיו, יהודים ונוכריים כאחד.
מועד השיטפון עליו ניבא, הלך וקרב ושלמה יצא מפניו לעיר [ונציה]. גם בונציה המשיך להשמיע את דרשותיו הסוחפות, שהשפעתם התפשטה בכל רחבי אירופה, ועוררה גל של ציפייה לוהטת לגאולה וישועה. בשנת רפ"ט הדפיס בוונציה את דרשותיו בספר "המפואר" – שתוכנו הקבלי נסב אודות הגאולה הקרובה. הספר שנדפס בעקבות בקשתם של יהודי סלוניקי ואף נשלח אליהם, היווה נחמה ללבות כואבים ועודד את התקווה והאמונה בישועה הקרובה. נבואותיו של מולכו התגשמו אחת לאחת: בתחילת שנת ה'רצ"א (08/10/1530) עלה נהר הטיבר על גדותיו ושטף את העיר כשהוא מטביע אלפי אנשים ומחריב את בתיהם. גם מכתבו למלך פורטוגל על רעידת אדמה שעומדת להתרחש בארצו, התממש כעבור פחות משנה (26/01/1531). בעקבות התגשמות נבואותיו, התפרסם שמעו של מולכו בכל רחבי אירופה, בקרב יהודים ונוכרים כאחד.
כשהגיע לרומא בשנית, התקבל בחצר האפיפיור בכבוד ובהערכה. היו שניסו לטעון בפני האפיפיור, ששלמה חייב מיתה כפי שדנה הכנסייה כל מתנצר ששב ליהדותו, אך לבסוף גברה ההערכה לנבואותיו שהתקיימו ושלמה הוסיף לצאת ולבוא בחצר האפיפיור. גם המדינאים שהגיעו לאפיפיור, התייחסו אליו ביראת כבוד וראו בו איש אלוקים. כך הצליח מולכו, להמשיך את פעולותיו של הראובני ולעכב לתקופה נוספת את הקמת האינקוויזיציה בפורטוגל.
בציפורני האינקוויזיציה
אלא שאז הגיע עת בה נאלץ שלמה להתמודד עם אויבים מבית – יהודים מתנכלים. לרומא הגיע רופא מלומד בשם יעקב מאנטינו. רופא זה, רדף את שלמה כבר בוונציה וכעת הגיע לרומא במטרה אחת: לרדוף את שלמה מולכו. תחילה ניסה מאנטינו להסית את ציר פורטוגל לשפוט את שלמה כבן ארצו, משלא מצא בו אוזן קשבת, פנה לשופטי הכנסייה שישפטו את שלמה על בגידה בנצרות, כשהוא מוסיף להאשמות, את דרשותיו בהם ניבא על סופה של הנצרות. מאנטינו, אף טרח למצוא עדים מפורטוגל שהעידו כי שלמה חונך כנוצרי. שלמה חסה בצילו של כתב ההגנה שקיבל מהאפיפיור, אולם הלחץ הלך וגבר ולבסוף נכנע האפיפיור וביטל את הגנתו.
שלמה נידון לשריפה. תלייני האינקוויזיציה יצאו לתפוס אותו, אך בטעות תפסו אדם דומה לו והעלו אותו על המוקד, בעוד שלמה נמלט מהעיר. יש הטוענים, שמאחורי הטעות המוזרה, עמדה ידו של האפיפיור, שנטה לשלמה חסד ואפשר לו להימלט מלהבות המוקד.
עם צאתו של שלמה מולכו את רומא בשנת רצ"ב, נחרץ גורל האנוסים בפורטוגל. מלך פורטוגל יוהן השלישי, בתמיכתו של הקיסר קרל החמישי (קיסר ספרד, גרמניה ואיטליה), הצליחו לאלץ את האפיפיור לאשר את כינון האינקוויזיציה בפורטוגל. יהודים רבים ניסו להמלט, אך מיד הוצא צו מלכותי שאסר על יציאת היהודים מן הארץ, וגזר דין מות על המסייעים להם או קונים את רכושם. כעבור פחות משנה, שב האפיפיור והוציא צו זמני, להפסקת פעולת האינקוויזיציה, אך תוך זמן קצר היא שבה וחידשה את פעולתה.
המסע האחרון
לאחר בריחתו מרומא, הסתתר שלמה בערי איטליה במשך חודשים אחדים, אך הוא לא יכול היה, לעצור לאורך זמן את נפשו הלוהטת שכמהה לגאולה, הוא רצה לעשות מעשה. שלמה שב לונציה ונפגש בה עם ראובן הדני. המקורות ההיסטוריים אינם ברורים בשלב זה, אך רמזים ביומנו מלמדים שהיחסים בין השניים השתנו, נראה שיחסו המעריך של שלמה לראובני החל להתערער. היה זה לקראת סופה של שנת רצ"ב דוד הראובני ושלמה מולכו שנפגשו בונציה, יצאו יחד לפגישה עם הקיסר קרל החמישי, האיש החזק באירופה, מלך גרמניה, איטליה וספרד שכוחו הלך וגדל מיום ליום. הראובני קיווה שיצליח לשכנע את הקיסר, לכרות ברית מלחמה נגד הטורקים. השניים יצאו לרגנסבורג הגרמנית, שם התאספו ראשי מדינות גרמניה, בידיו של מולכו התנוסס דגל משי לבן ועליו האותיות מכב"י כפי שהעיד העסקן רבי יוסף מרוסהיים (מסתבר שלשלמה מולכו היו דגלים נוספים שעליהם נרקמו פסוקי תהילים).
הראובני ומולכו התקבלו לפגישה עם קרל החמישי, שפרטיה לא נודעו לנו. יש שטענו שהשניים ניסו להשפיע על הקיסר להכיר בטעות הנוצרית ולהתגייר, אך מרבית החוקרים מקבלים את דבריו של השתדלן המפורסם רבי יוסלמן מרוסהיים שפגש את השניים ברגנסבורג ושמע משלמה שמטרתם לעורר את הקיסר להילחם עם היהודים ולגרש את המוסלמים הטורקים מארץ ישראל. רבי יוסלמן, מציין ביומנו את מאמציו להניע את שלמה מהרעיון, בהבינו שהוא עלול לעלות בחייו של הצעיר, אך הוא לא הצליח לעצור אותו. הקיסר לא התרשם מדבריהם, ככל הנראה חשש מהתעוררות צבאית יהודית שתוביל למרידה והשניים נאסרו והועברו לעיר מנטובה למשפט האינקוויזיציה. יתכן שליחסיו המעורערים עם האפיפיור היה חלק בהחלטת הקיסר לאסור את בן חסותו, שהאפיפיור כה הגן עליו בעבר.
על קידוש השם
שלמה, שנטש את הנצרות, נידון למוות בשרפה. בה' בטבת רצ"ג, הובל שלמה אל בימת המוקד כשפיו סתום בסמרטוטים. הכמרים חששו שיפתח באחת מאותם דרשות מופלאות וסוחפות, ששמעם יצא בקרב יהודים ואינם יהודים כאחד. יתכן גם, שחששו מההילה המיסטית שאפפה אותו ומלחשים קבליים שהוא עלול ללחוש נגדם.
אל מול הלהבות הבוערות, הביע הקיסר הסכמה למחול על "עוונו" של שלמה, בתנאי שיתחרט על דבקותו בדת ישראל. המחסום הוסר מפיו ודממה השתררה בקהל, ההמון כלא את נשימתו והאזין למילותיו האחרונות של האיש הצעיר. האם יביע חרטה? שלמה בקול גדול כדי שכולם יוכלו לשמוע על מה הוא מתחרט: "על אשר התהלכתי בדת ההיא [הנצרות - בתחילת ימיו] לבי מר וזועף, ועתה כטוב בעיניכם תעשו ונפשי תשוב אל בית אביה בנעוריה; כי טוב אז מעתה". האש לובתה עוד ועוד על ידי התליינים הנזעמים, ובגיל 32 הועלה שלמה מולכו על המוקד.
הופעתו הפתאומית ומסכת חייו הקצרה, הותירה חותם עמוק בתולדות עם ישראל, בקרב חכמי הקבלה ובכמיהה וכיסופי העם לגאולה.
שיר שחיבר על הגעגוע לגאולה
שורש ישי עומד לנס,
נדחי ישראל יכנס,
יקבץ ויהיו לנס
בחוצות ירושלים.
לכו ונעלה ציון,
עשה המלך אפריון
על כל הארץ עליון,
תוככי ירושלים.
מלאה הארץ דעה ממעייני הידיעה;
גיא יינשא, הר וגבעה:
"בנויה ירושלים"!
הנה מלכך צדיק נושע
הוא גואל לשבי פע.
בימים ההם תיוושע
יהודה וירושלים.
— שושנת המלך סי' י"ג
קישורים חיצוניים
- בית משיח על שלמה מולכו
- המנון קעמפ אורו של משיח קיץ תשפ"א העוסק בדמותו של שלמה מולכו
הערות שוליים
- ↑ כך העיד בספרו: "עשיתי ברית מילה על ידי, ואין איש אתי, אף על פי שצער וכאב הרגשתי ונתעלפתי . . הרופא הנאמן ריפא אותי במעט זמן לא יאמן כי יסופר".
- ↑ בעיר זו, פגש מולכו גם את רבי שלמה אלקבץ מחבר הפיוט 'לכה דודי' המכונה גם 'משורר הגאולה' על שם שיריו.
- ↑ בספרו מתאר את המקרא: "סבבוני עדת מרעים והלשינו עלי לפני ההגמון באמרם, איך שכנתי אהלי קדר – ועתה אני שלום".