חורבן ליובאוויטש
חורבן ליובאוויטש הוא כינוי לתקופת עשרת השנים בין הסתלקות הרבי המהר"ש עד לקבלת הנשיאות של בנו הרבי הרש"ב (י"ג תשרי תרמ"ג - ראש השנה תרנ"ד), בהם סרבו שני בני הרבי המהר"ש הרבי הרש"ב ואחיו הבכור הרז"א לקבל את הנשיאות, וחסידות חב"ד נשארה ללא נשיא רשמי[1]. תקופה זו מכונה חורבן היות ובה הצטמצמו משמעותית ממדי חסידות חב"ד.
תיאור התקופה
בי"ג תשרי תרמ"ג בלילה, הסתלק הרבי המהר"ש לאחר מחלה קשה, בגיל 48.
באופן טבעי, פנו החסידים לבנו הגדול, הרב שניאור זלמן אהרן - הרז"א, שימלא את מקומו בהנהגת חסידות חב"ד, אך הוא סירב לקבל על עצמו את הנשיאות.
ביום השני של חג הסוכות, פתח הרבי הרש"ב ואמר מאמר חסידות ברבים בדיבור המתחיל "כתר יתנו לך". אף אחיו הגדול, הרז"א, החל לומר חסידות ברבים, הנהגה שהייתה שמורה לנשיאי ליובאוויטש לדורותיהם. מאז החלו האחים להשמיע מאמרים לפני קהל החסידים גם בשבתות הבאות.
האחים הסכימו לומר מאמרי חסידות בפני החסידים, אך מלבד זאת, סרבו לעסוק בכל הקשור לענייני הנשיאות, למשל קבלת פ"נים, או מתן מענה לשאלות החסידים בענייני גשמיות או רוחניות.
במשך הזמן, חסידים בודדים, זכו לקבל מענות מהרז"א ומאדמו"ר הרש"ב בנושאים חשובים ודחופים.
לאחר סיום ה'שלושים' להסתלקות אדמו"ר מהר"ש החליטו זקני החסידים לערוך אסיפה. קודם לכן הלכו החסידים להשטתח על ציונו של אדמו"ר מוהר"ש ולאחר מכן הגיעו הנאספים לביתה של הרבנית רבקה. למרות הפצרותיהם ובקשותיהם של החסידים, הרז"א ואדמו"ר הררש"ב לא הסכימו לקבל את הנשיאות, אלא רק להמשיך בלהגיד מאמר חסידות.
בסיום ה'שנה' פנה הרז"א לעסוק במסחר על מנת לפרנס את בני המשפחה. לשם כך פתח בית חרושת בליובאוויטש, והפסיק מאמירת מאמרי החסידות. העיניים הופנו אל הבן השני, הרש"ב, אך הוא העדיף להסתגר בחדרו, בהתבודדות פנימית, ולעסוק בלימוד התורה ובתפילה.
בחודש שבט תרמ"ג, חלה הרש"ב כתוצאה מעגמת נפש, ונאלץ לנסוע לפטרבורג בכדי להתייעץ עם רופאים ולהתרפא. וכך חודשים ארוכים לא היה בליובאוויטש[2].
על אותה תקופה, בה נראה היה שחסידות חב"ד נותרה ללא מנהיג מסופר: באחד הימים הגיע לליובאוויטש החסיד רבי גרשון-דובער מנעוול, וקרא בכאב באוזני הרש"ב: "אדמו"ר הזקן הדליק את נר חסידות ואתם רוצים לכבותה!" הרש"ב בשמעו זאת, פרץ בבכי...
באותה תקופה היה מושר הניגון ידידי רועי מקימי, וכשהגיעו למילים "על מי נטשת מעט הצאן" היו עיניהם של הרז"א והאדמו"ר הרש"ב זולגות דמעות[3][4]
קבלת הנשיאות
בשנת תרמ"ט, מאות חסידים החלו להתארגן בעיירות שונות כדי לפעול לבניינה המחודש של ליובאוויטש. באותה שנה התקיימו שלוש אסיפות גדולות בערים החסידיות - קרמנצ'וג, צ'רניגוב ופולוצק, בהן דנו על המצב ועל דרכים להביא לחידוש הנשיאות בפועל. בראש אסיפות אלו עמדו גדולי החסידים. אחת ההחלטות שנתקבלו באסיפות אלו, הייתה להתחיל לנסוע לליובאוויטש בקביעות, ובפרט בחודש תשרי הקרוב (של שנת תר"נ).
לקראת ראש השנה תר"נ, הגיעו לליובאוויטש קבוצות גדולות של חסידי חב"ד מכל הערים והעיירות, הכפרים הקרובים והרחוקים. כשש מאות[5] חסידים מילאו בחודש תשרי את החצר בליובאוויטש.
לקראת ראש השנה תרנ"ג הגיע לליובאוויטש קהל רב. זו הייתה הפעם הראשונה שהרבי הרש"ב אמר חסידות ברבים בבית המדרש הגדול, מה שעד אז נעשה בדרך כלל בחדרו.
מתחילת שנת תרנ"ד החל אצל אדמו"ר הרש"ב סדר חדש של הנהגה. הצעד המכריע של קבלת הנשיאות, אירע בליל ראש השנה תרנ"ד, כאשר בתפילת ערבית הסכים אדמו"ר הרש"ב לקבוע את מקום תפילתו בבית הכנסת, באותו מקום בו התפלל אביו.
לקריאה נוספת
- כתר יתנו לך, פרשת 'חורבן ליובאוויטש' בשבועון כפר חב"ד גליון 11851 עמוד 70
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ↑ אגרות קודש אדמו"ר הריי"צ חלק ג' עמ' שפח.
- ↑ האדמו"ר הרש"ב נסע פעמים רבות מטעמי בריאות לנאות דשא ולמקומות מרגוע בהם מזג האויר חם יותר מאשר בליובאוויטש שברוסיה הלבנה, ולכן במשך תקופות ממושכות במהלך חייו לא שהה בעיירה ליובאוויטש
- ↑ מפי יעקב אייזיק בלנטר
- ↑ אדמו"ר הריי"צ אמר (בסעודת שמיני עצרת תש"ג) שניגון זה הגיע מארץ ישראל לחסידי חב"ד" על ידי ר' שניאור זלמן סלונים, בתחילת נשיאותו של אדמו"ר הרש"ב
- ↑ הרבה מהתיאורים כאן מובאים מסיפורים שכתב הרב שמואל מאזינקער עליו העיד הרבי הרש"ב: "הוא איש אמונים, ומדייק בלישנא ובדבר שהיה אצלו איזה ספק לא היה כותב" את ספריו נתן לרבי הריי"צ שהעתיק זאת לזכרונותיו. ראה אגרות קודש אדמו"ר הריי"צ חלק ג' אגרת תשעט, עמ' שפה ואילך.