אליהו לייב ריבקין
ר' אליהו לייב (אלי) ריבקין, האוד מוצל מאש מהעיירה שווינציאן, היה בעל מנגן בכפר חב"ד.
תולדות חיים
ר' אליהו לייב נולד בכ"א חשון תרפ"ו לאביו הרב יצחק ריבקין, בעיירה טראב הסמוכה לשווינציאן שבליטא. בהיותו בן 12 נשלח ללמוד אצל סבו הרב מנחם צבי ריבקין אב"ד במנצ'סטר שבאנגליה, ובזכות זה היה הניצול היחיד מכל בני משפחתו שנספו בשואה בחול המועד סוכות תש"ב יחד עם שאר בני העיירה, ומלבדו לא נותר איש.
בחודש אייר תש"ב כתב הרבי הריי"צ מכתב לסביו, הרב מנחם צבי ריבקין "יעזור השי"ת אשר נכדו מר אלי' ליב שי' ישקוד בלימודו ובהנהגה דיראת שמים, ויהיה ירא אלקים חסיד ולמדן"[1]
כעבור מספר שנים, בשנת תש"ח, כתב ר' בנציון שמטוב מכתב לרבי הריי"צ אודות ר' אליהו לייב, והרבי השיב במכתב: ".. התענגתי לקרוא כל אשר כותב במעלותיו של נכד ידידנו הרב רמ"צ ריבקין ממאנטשעסטער, אשר הוא בעל כשרון ונושא חן בעיני הבריות, וביחוד אשר ידידינו אנ"ש - ה' עליהם יחיו - מחבבים ומייקרים אותו, ובשמחה קראתי את מכתבו אלי, והנני כותב לו בקירוב הדעת בהתעוררות, ומברכו בהסתדרות טובה, ומבקשו להכניס עצמו לעבודה בעניני חינוך, ובודאי ימלא את בקשתי".[2]
בשנת תש"ט עלה ר' אליהו לארץ הקודש, התיישב בכפר חב"ד, והתחיל להתעסק בשדה החינוך. בג' ניסן תש"י נשא את רעייתו אסתר.
בשנת תשט"ו רכש מספר שתילי אתרוגים מיהודי מכפר חסידים שהגיע לכפר חב"ד להציע את מרכולתו. את העצים נטע בחצר ביתו, ומידי שנה, משנת תשי"ט היה שולח אתרוג נבחר לרבי לחג הסוכות. בשנים מאוחרות יותר החלו לשלוח בעלי פרדסים נוספים בכפר, והייתה יוצאת משלחת מאורגנת מטעם ועד כפר חב"ד, כשהאתרוגים נארזו בקופסא מהודרת מתוצרת בית הספר למלאכה.
בשנת תשכ"ג נסע ר' אליהו לרבי לחודש החגים, וביקש מהרבי את האתרוג עליו בירך, על מנת לנוטעו בארץ. הרבי נענה לבקשתו, וב'יחידות' נתן לו הרבי את האתרוג שהשתמש בו במהלך החג.
כשהגיע לארץ לקח שני עדים, את הרב מרדכי שמואל אשכנזי והרב משה סלונים, ובמעמד שניהם חתך את האתרוג לארבעה ושתל בקרקע הפרדס. את שאר העצים שניטעו קודם - ייבש. אתרוגי מטע זה, מוכרים כיום כ'אתרוגי לוריא'.
היה בעל מנגן נודע ואצר בזכרונו ניגוני חב"ד רבים.
נפטר בתאונת דרכים קשה בכפר חבד בדרכו לבית הכנסת המרכזי, בכסלו תשמ"ג.
משפחתו
- בתו, מרת חנה אשת ר' נחום לוריא, כפר חב"ד.
לקריאה נוספת
- שבועון כפר חב"ד, גליון 80, י"ד טבת תשמ"ג.
הערות שוליים
- ↑ אגרות קודש כרך ו, עמ' שלח
- ↑ אגרות קודש, כרך יד, עמ' תלג