מעשר כספים
את המעשר צריך להפריש מכל סכום שהאדם מרוויח. בנוסף לכך קיים מנהג ליתן עוד עשירית (ביחד חומש) לצדקה.
דיניה
את המעשר צריך להפריש מכל סכום שהאדם מרוויח, והפרשתו נקראת צדקה ב"מידה בינונית".
למי שאין די כסף, יכול להפריש את מעות המעשר בכדי לשלם על הלימוד תורה של בניו. אולם האדמו"ר הזקן כותב בשולחן ערוך שאפילו שכך, כיון שאין מחשבים בראש השנה את הכסף שאדם מוציא עבור לימוד התורה של בניו, לכן עדיף שלא לחשב זאת וכך להיות זריז ונשכר.
מקורה
הרמב"ם כותב שהראשון שהפריש מעשרות (ובעצם ייסד את המצוה) היה יעקב אבינו. לעומת זאת מופיע ברש"י על הפסוק "וימצא.. מאה שערים", שיצחק אבינו אמד את הגורן בכדי לידע מהו שיעור המעשר.
הרבי מבאר: כי אמנם יצחק הפריש מעשרות, אך היה זה מעשר מפרי האדמה. אך חידושו של יעקב היה הפרשת מעשרות מכל דבר שהגיע לידו.
אך מכל מקום קיום המצווה הוא לא מפני שיעקב תיקן זאת, אלא מפני שהקב"ה שב וציווה את בני ישראל בסיני להפריש מעשר.
תוכנה הפנימי
מטרתו
כאשר האדם מקבל דבר מה על ידי עשייתו או בלעדיה הרי חושב הוא כי "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", והוא כמו העלם שם אלקים על שם הוי' - שלא רואים שהוי' מהווה את העולם בכל רגע מחדש.
וכאשר אדם נותן מעשר הוא מגלה שבעצם גם ממון זה שייך לקב"ה, וממנו נמצא הכל. ולאדם אין כל מציאות מבלעדיו. וזה בעצם פועל שיוכר כי הוי' הוא האלקים.
בעולמות
כמו כן מבואר[1]: שענין המעשר הוא העלאת העולם (עשרת הספירות) למעלה ממנו, לבחינת הכתר של עולם זה. דהיינו, שענין המעשר הוא "עליית העולמות".
כל דרגה בכדי לעלות לכתר שמעליה צריכה היא להיות בביטול, כמו שכתוב "כתר לי זעיר", ופירושו - שתיקה, וזהו ענין המעשר התבטלות לעליון.
המשכה זו נעשית בדרך דילוג כיון שהכתר הוא סובב על העולם שתחתיו, והמשכה כזו צריכה להיות דוקא בדרך דילוג.
פעולתה
כאשר מונים דבר שוב אין הברכה שורה בו. וזהו מ"ש "מעשרות סייג לעושר", כלומר, שכאשר מפרישים מעשרות ומעלה את ה"מספר" על הקדושה, אזי כיון שענין הקדושה הוא אחדות, שוב שורה הברכה[2].
אצל אברהם
לאחר מלחמת המלכים כתוב "ויתן לו מעשר מכל". על פי פשוטו של מקרא, מלכי צדק נתן לאברהם מעשר, ומבאר על כך המגיד ממזריטש[3]: ששם נתן לאברהם את העשירית של "כל" - בגימטריה 50. ונתן לו את האות ה' - בגימטריה 5 לשמו. וענין ה"א זו הוא - ה' מוצאות הפה. רש"י על התורה מבאר, שאברהם נתן למלכי צדק מעשר[4].
לעתיד לבוא
כאשר יעקב קיבל על עצמו בנדר להפריש מעשרות אמר: ""וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" ".
בתורת החסידות מבואר[5]: שענין המעשר הוא העלאה של כל העשר לאחד, כלומר, גילוי המציאות האלקית הנעלת ממנו ושממציאה אותו.
ולכן לעתיד לבוא, על כל דרגה שהאדם יתעלה בה, הוא יפריש מעשרות, כלומר, יתעלה לדרגת האחד שהיא בעצם נותנת לו לקבל את הבחינה שלמעלה מהעולם שבו הוא נמצא.
וכך יתעלה במדרגה אחר מדריגה, ""עד שיגיע "לך", (כלומר), לבחינת אור אין סוף ברוך הוא עצמו ואז כמו שהוא יתברך אין סוף, כך יהיו עליות עד אין סוף" .
עשר בשביל שתתעשר
חז"ל[6] דרשו את כפל הלשון שנאמר בפסוק "עשר תעשר"[7], שכאשר אדם מעשר את כספו, מובטח לו מן השמים שהוא יתעשר.
על אף שבאופן כללי אסור לנסות את הקב"ה בנוגע להבטחותיו, כמו שנאמר "לא תנסו את ה' אלוקיכם"[8], במצות הצדקה שונה הדבר, ומותר לנסות בזה את ההבטחה האלוקית. המקור לדברים הוא מהפסוק "הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר.. וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם, וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד-בְּלִי-דָי"[9].
ראה גם
- חומש (צדקה)
- צדקה
קישורים חיצוניים
- יוסף אברהם פיזם, עשר תעשר לקט פתגמים מרבותינו נשיאינו על תרומות ומעשרות
