קריאת התורה
קריאת התורה, היא קריאה הנקראת מתוך ספר תורה כשר, בשעת התאספות מנין, בימי שני וחמישי ושבת קודש, וכן בימים מיוחדים כיום טוב, ראש חודש, תענית ציבור, חול המועד, חנוכה ופורים.
צורת הקריאה
| ערך מורחב – ברכת התורה שבקריאת התורה |
התורה מחולקת לחמישים וארבע פרשיות (ג"ן ובראשית), ומדי שבת קוראים בספר התורה פרשה אחת או שנים. על פי תקנת עזרא הסופר, קוראים בתורה גם בימי שני וחמישי בשבוע, כדי שעמי הארצות שאינם לומדים כלל, לא ישהו שלושה ימים ללא לימוד התורה[1]. אם כי בימים אלו אין קוראים את כל הפרשה, אלא חלק קטן ממנה. חילוק נוסף קיים, שבשבת קוראים לכל הפחות שבעה קרואים לקרוא בספר התורה, בעוד שבימי החול ישנם שלושה קרואים בלבד.
לפני הקריאה, הקורא מראה לעולה לתורה את מקום הקריאה, והעולה מנשק בטליתו את ספר התורה. אם לא הראה לעולה את מקום הקריאה, צריך העולה לחזור ולברך כשהוא יודע בשעת הברכה את מקום הקריאה.
למרות שעיקר התקנה היתה שהעולה בעצמו יקרא את ספר התורה, הדבר נפסק לאחר זמן, כדי שלא לבייש את מי שאינו בקי בקריאה, ולכן ישנו יהודי המתלמד מבעוד מועד את הקריאה את נקודותיה וטעמיה הנכונים, הוא קורא בקול רם את תיבות התורה, ואילו העולה חוזר אחריו בלחש.
הדיוק בקריאה
רבותינו נשיאינו הקפידו מאוד על קריאת התורה בדקדוק רב, וחלקם אף היו קוראים בעצמם בתורה בבית הכנסת בו התפללו.
אדמו"ר הריי"צ באחד ממאמריו מתבטא, שקריאת התורה צריכה להיות באופן המדוקדק ביותר, וכפי גודל הזכות הנעלית של קריאת התורה, כך גם האחריות המוטלת על כתפיו של הבעל קורא, ואם הוא מזלזל בקריאה חס ושלום, נוגע הדבר בחייו ממש, ועונשו גדול ביותר עד שהוא נחשב כמחטיא את הרבים![2].
הגבהת הספר
|
| ערך מורחב – הגבהת התורה |
לאחר סיום הקריאה, מגביהים ספר התורה. ישנם מנהגים שונים בעניין, לפי מנהג הספרדים המגביהים את ספר התורה בעודו סגור, ולפי מנהג האשכנזים מגביהים אותו בעודו פתוח. בחב"ד המנהג הוא להגביה את הספר בעודו פתוח, להניחו על הבימה, ושוב להגביהו בעודו סגור, כך יוצאים ידי חובת כל הדיעות.
כאשר מגביהים את הספר בעודו פתוח, המנהג להביט באותיות הספר, וכל אחד מביט באות בה מתחילה שמו. על פי קבלת האר"י, כאשר האדם מביט בספר במרחק שהוא יכול לקרוא את אותיות הספר, נשפע עליו אור גדול.
לאחר הגבהת הספר שלאחר הקריאה, גוללים אותו בישיבה, ועל פי הגמרא "הגולל נוטל שכר כנגד כולם". ישנם דיעות כי הכוונה היא כלפי מי שמגביה את הספר ואוחז אותו בידו, ולא כלפי מי שגולל אותו בעמידה.
השם "קריאת התורה"
על פי הסבר אדמו"ר הזקן, הסיבה לקריאת שם זה ללימוד התורה, בשם "קריאת התורה", וכנזכר במשנה פעמים רבות גם לגבי לימוד התורה סתם - "הקורא בתורה", הוא מכיון שעל ידי עסק התורה קורא להקב"ה לבוא אליו כביכול, כאדם הקורא לחבירו שיבא אליו, וכבן קטן הקורא לאביו לבא אליו להיות עמו בצווותא חדא ולא ליפרד ממנו ולישאר יחידי ח"ו.
על פי זה מסביר אדמו"ר הזקן את פירוש הפסוק קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת, קריאה זאת היא קריאת ולימוד התורה הנקראת אמת, שהרי אין אמת אלא תורה. והביאור בפסוק הוא שהשי"ת עונה למי שקורא להקב"ה על ידי התורה דוקא, ולהוציא מי שקורא אותו שלא על ידי עסק התורה, אלא צועק כך אבא אבא. וכמו שקובל עליו הנביא ואין קורא בשמך כו'.
אדמו"ר הזקן מעורר שמכך יתבונן המשכיל להמשיך עליו יראה גדולה בשעת עסק התורה.<REF>ליקוטי אמרים - פרק ל"ז.}}
מדריגת לימוד התורה שבקריאת התורה
בקריאת התורה שעל ידי הטעמים, ישנו אור מיוחד.
ישנן שני דרגות של לימוד:
האור שבלימוד התורה
המדריגה הראשונה, שהיא כמזון ממש, כמו ותורתך בתוך מעי ממש, וכמו המאכל שצריך לאכול בכל יום בוקר וערב וכדי שביעה לנפש, כך מזון דתורה בקביעת עתים בוקר וערב, כמו פרק א' שחרית כו' וק"ש בקר וערב כידוע שזהו ענין מזון - כאמור בפסוק ובשכבך ובקומך.
האור שבנקודות והטעמים
מדריגה השניה בתורה, היא כמו שהוא בבחינת ההתכללות, בעונג ושעשועים העצמיים דעצמות אור אין סוף ברוך הוא ממש, טרם שירדה למטה באבי"ע, כנרמז בפסוק ואהיה אצלו אמון אמון מוצנע כו' שעשועים יום יום כו'.
מדריגה זו היא בהנגינות וטעמים שבתורה שנקראים "שירו" כאמור בפסוק: ויהי שירו כו', שהוא בחינת מקיף דשעשועים העליונים שנקראים שעשועי המלך בעצמותו, שירד להשתעשע באור החכמה הקדומה של התורה הקדושה. ועל כן בחינת העונג העליון שבקריאת התורה בנגינות וטעמים הוא בבחינת העלם ומקיף בעונג העצמי ממש, שלמעלה מבחינת הגבלת האותיות דתורה לגמרי.
מסיבה זו גם לא נדרש שום דרש בטעמים, ורק בנקודות יש דרש ועל כל קוץ ותג.<REF>אדמו"ר האמצעי, תורת חיים, פרשת בשלח}}
למרות זאת, גם אם טעה הקורא בתורה בנגינות הטעמים, אין הוא צריך לחזור ולקרוא בתורה את המילה בה שגה, ובמקום הדחק, כאשר אין בעל קורא אחר, מותר לקרוא גם ללא נגינות הטעמים.
אם שגה הקורא בנקודות התיבות, צריך הוא לחזור ולקרוא שוב, אם בשגיאתו יש בכדי לשנות את משמעות המילה. אך אם משמעות המילה אינו משתנה כלל על ידי הטעות, אין הדבר מעכב את ידי חובת הקריאה.
הערות שוליים
- ↑ בבא קמא פב, א.
- ↑ מאמר דיבור המתחיל 'תניא שבעה דברים'.