אורות וכלים

אורות וכלים הינו רעיון ומושג כללי בתורת החסידות, רעיון זה של אורות וכלים ניתן למצוא ולהבחין בכל דבר. אור - הוא שם כללי להתגלותו של דבר מעצמותו (כמו עד"מ אור גשמי המתפשט מהמאור). כלי - הוא שם כללי לכל דבר שמקבל מדבר אחר - על ידי שהכלי תופס את ההתגלות לפי הגדרותיו שלו, מציאות זולת המקבל את האור (ובדרך ממילא האור מתגלה במקום אחר על ידי הכלי).

אמנם, המונח אורות וכלים מיוחס בעיקר לאורות וכלים של ספירות עולם האצילות (אלא שיש בו פרטים השייכים בכל סוגי האורות וכלים), בו האור הוא ההתגלות האלקית הנמשכת מעצמות אור אין סוף ברוך הוא להאיר ולפעול את פעולתה על ידי הכלים שהם הספירות, אשר ענינם להגדיר ולהגביל את האור האלוקי בפעולתו ובצורתו. כלים אלו (על אף היותם מציאות נפרדת, הנחשבת זולת כלפי האור האלוקי) הם מציאות אלוקית גם כן, והם מכח הגבול של עצמות אור אין סוף.

שתיהם יחד משמשים ממוצע בין האור אין סוף לבין הנבראים. ומאורות וכלים אלו השתלשל אורות וכלים כמו שהם למטה.

שרש האורות ושרש הכלים

אורות וכלים מסמלים שני הפכים, שכן אור במהותו הוא בלי גבול בהתפשטותו שאין לה סוף והוא מאחר שאין לו הגבלה הקובעת את אופן ציורו אלא הוא במהותו מופשט, ואף שיש בו ציור קצת שהרי יש אור החסד ואור הגבורה, מכל מקום אופן הגבלה זו אינה כמו ההגבלה בכלים וביחס לכלים נחשב פשוט מהגדרות (ועד ששייך שיהיה מצב של "אחליפו דוכתייהו" - שיתחלפו האורות בכלים שונים שזה מראה שהאור אינו באמת מצויר באופן אחד ויכלו להתלבש בכל סוגי הכלים), אמנם הכלי מצד שני הוא מוגבל בהתפשטותו מאחר שהוא מצויר ומוגבל בגדריו.

בכללות, דבר זה מבטא שני קווים - האורות הם קו הגילוי והכלים הם קו ההעלם (אמנם יש מקומות שמבואר שהאור הוא קו ההעלם משום שטבע האור לעלות לשרשו ומקורו ולא להתגלות והכלי הוא קו הגילוי משום שטבעו לרדת ולגלות את מה שבתוכו).

השרש הוא הגורם לחילוק של גילוי והעלם

הסיבה לחילוק בין האור שבמהותו הוא גילוי ובלתי מוגבל לבין הכלי שמעלים ומגביל, נובע מיחסם אל האוא"ס: האור הוא דבוק באוא"ס שאינו מוגבל, ומכיון שהאור דבוק באוא"ס בתכלית ואין לו שום מציאות משל עצמו אלא כל מציאותו היא גילויו והתפשטותו של אוא"ס המאור, ולכן הוא מעין המאור, וזו גם הסיבה שהאור אינו מוגבל.

משא"כ הכלים, אף שגם הם אלוקות ומצד זה אף הם דבקים במקורם, מכל מקום הם נחשבים אלקות באופן שכבר נחשב מציאות מובדלת, (וכנ"ל, היא מציאות נפרדת שהיא גם דבוקה אך לא כדבר אחד) ולכן היא כבר מוגבלת ומצוירת.

אמנם חילוק זה עצמו נובע מחילוק שישנו בשרשם של האורות וכלים:

כשעלה ברצונו של ה' לברוא את העולם היה אוא"ס מלא כל החלל, ואז סילק ה' את האור ונשאר מקום פנוי, ואז חזר והמשיך קו, ממנו בסוף נשתלשלו העולמות אבי"ע. אמנם על ידי הסילוק של האור הבל"ג נשאר ונגלה הרשימו שהוא כח הגבול והעלם, מה שבכח ה' להעלים את האוא"ס.

והמשכת האורות הוא מהקו, שענינו כח הגילוי ולכן היחס שלו לאוא"ס הוא שהם גילוי של אוא"ס משא"כ הכלים נמשכים מהרשימו שענינו כח ההעלם והגבול ולכן עניננו שאינו מורגש בו האוא"ס.

השרש מכריח את האור לירד בכלי

כמו שיתבאר לקמן (פיסקה - גילוי והעלם האור על ידי הכלים) האורות מצד עצמם אינם מתגלים אלא הם בטבעם "לעלות למעלה" משא"כ הכלים בטבעם "לרדת למטה", ולמרות ההפכיות שבהם, הכלי יכול להכריח כביכול את האור לרדת ולהתלבש בכלי, זאת משום שהרשימו ממנו באים הכלים, נעלה יותר מהקו ממנו באים האורות.

ואמנם הכלי להיותו העלם, אינו מרגיש את מעלת שרשו אף על פי כן, האור שהוא גילוי, כן מרגיש את שרש הכלים ומצד דרגה נעלית זו מעדיף לרדת בכלי היפך טבעו מצד עצמו ולכן נקרא זה הכרח (אך אין זה באמת הכרח שכן כל השפעה צריכה להיות בשמחה וברצון).

גם בפרט זה דומים האורות וכלים למשל של נפש וגוף, שגם בהם הנפש יורדת להתלבש בגוף על אף שבטבעה לעלות וטבע הגוף לרדת, מכל מקום יש לגוף שורש נעלה יותר מהנפש שכן הגוף מושרש בסוכ"ע והנפש מושרשת בממכ"ע ומצד שרשו הנעלה יותר יכול הגוף להכריח את הנפש להתלבש בו.

דרגת הדביקות של אורות ושל כלים

'דביקות' הינו מושג המתאר שני דברים שהיו נפרדים והתאחדו ונעשו למציאות אחת.

בענין הדביקות מביאים מהתורה שני פסוקים, במקום אחד הובא הפסוק "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם" ובמקום אחר הובא הפסוק "כאשר ידבק האזור אל מתני איש". אך תוכן שני פסוקים אלו מדברים בשני סוגי דביקויות שונות - האחד דביקות של אורות ואחד דביקות של כלים.

גם לאורות וגם לכלים יש יחס של דביקות למקורם, אלא שישנו הבדל בין אופן היחס ודביקות של האורות למקורם לבין אופן היחס ודביקות של הכלים למקורם (ראה פיסקה 'שרש האורות וכלים'). באורות נרגש שהם דבר אחד ממש עם מקורם - אוא"ס, ועל יחוד זה נאמר "ואתם הדבקים בה'" שנעשים דבר אחד ממש. מה־שאין־כן בכלים, מצב הדביקות שלהם היא כשל שני דברים נפרדים הדבוקים זה בזה וגם אחרי ההידבקות הם כשני דברים ולכן נאמר על זה הפסוק "כאשר ידבק האזור אל מתני איש" המבטא דבר זר שדבוק אל האדם אך נשאר דבר נפרד.

בנוסף לחילוק זה שבין האורות לכלים ביחס אל מקורם, ישנו הבדל נוסף בכלים עצמם, בין יחס הכלים לאורות לבין יחס הכלים למקורם. יחס הכלים לאורות שבתוכם הוא כמו יחס נפש וגוף, שהם אמנם שני דברים נפרדים אך מתייחדים לגמרי (וזה שהם מייחדים לגמרי אינו בסתירה לכך שהם עדיין שתי דברים נפרדים. וראה לקמן בענין דביקות שאינה ניכרת), משא"כ היחס שבין הכלי למקורו הוא כשל אב ובן שנשארים שתי מציאויות שנפרדות אף שיש ביניהם דביקות.

דביקות ניכרת ודביקות בלתי ניכרת

בהגדרת הענין, מהו דביקות ניכרת ומהו דביקות שאינה ניכרת מצינו שני אופנים:

• אופן אחד: ההדגשה במה שאומרים - "דביקות" היא בגודל הרגשת הקרבה. ועל זה נאמר שהדביקות של האורות הוא דבר הניכר וגלוי, משום שהוא נדבק ונעשה דבר אחד ממש עם מקורו וניכר איפה שהוא דבוק, משא"כ הכלים הם אמנם דבוקים אבל מכיון שהם והמקור עדיין נשארים מציאויות נפרדות, לא ניכר בהם הדביקות (כמשל האב ובן, שמראיה שטחית אינו ניכר היחס והדביקות ביניהם).
• אופן שני: ההדגשה במה שאומרים - "דביקות" היא עד כמה שני הדברים נפרדים וצריכים את פעולת הדביקות בכדי להתייחד. ועל זה נאמר שבאורות, מכיון שבאור נרגש המאור עצמו לא ניכר בהם שהם שני דברים שדבוקים אלא הם נראים כדבר אחד, משא"כ הכלים מכיון שנראים שהם שני דברים נפרדים, לכן גם אחרי הייחוד שלהם ניכר שיש שני דברים הדבוקים.

איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד

ערך מורחב – איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד

מאמר הזהר "איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד" בא לתאר את היחס שבין "איהו" (משמעותו של "איהו" יתבאר לקמן) לאורות (חיוהי) ולכלים (גרמוהי) שהוא יחס של אחדות ודביקות. והנה בכפילות הלשון שאומר פעמיים איהו ופעמיים חד במקום לכתוב "איהו וחיוהי וגרמוהי חד" מבואר שהזהר מדבר בשני דרגות שונות של אחדות ודביקות, ודבר זה מתבאר בשני אופנים:

• אופן אחד: ה"איהו" הראשון הולך על אוא"ס ביחס אל האורות וה"איהו" השני הולך על האורות ביחס אל הכלים והסיבה לכפילות הוא משום שאין זה אותה דרגה של דביקות ויחוד.
• אופן שני: ה"איהו" הראשון הולך על היחס בין מקור האורות עם האורות וה"איהו" השני הולך על היחס שבין מקור הכלים עם הכלים שאין זה אותו יחוד כנ"ל (וראה עוד לקמן שלאורות וכלים יש שרשים נפרדים).

השמות של הקב"ה באורות וכלים

בשמותיו של הקב"ה ישנם שבע שמות שאינם נמחקים: אדנ"י, א"ל, אלו"ה, אלהי"ם, אהי"ה, שד"י, צבאו"ת. הפירוש של שבעה שמות אלו הוא תיאור של תכונות ופעולות מסוימות בקב"ה (שם א"ל בחסד, שם אלוקים בגבורה), ושמות אלו הם ענין הכלים מכיון שהם מראים על הגבול שבאור אין סוף בתכונה מסוימת. מה שאין כן שם הוי' הוא ענין האורות, שכן השם - הוי', אין לו שום פירוש, ואינו מתאר פעולה או תכונה מסוימת ולכן נקרא שם הוי' "שם העצם" משום שהוא ענין האורות שהם גילוי מהעצם, והגילוי של העצם הוא כמו העצם.

דבר הנובע מכך הוא מה שמוצאים ששם הוי' מתלוה לשאר השבע שמות כגון "ביום עשות הוי' אלוקים ארץ ושמים", "הוי' צבאות", שכן אותו האור פשוט מתלבש בכל הכלים.

ביאור זה בקשר שבין הכלים לשמותיו של הקב"ה הוא בנוגע לפרטי הכלים, מה שבכל כלי יש תכונה אחרת של הקב"ה, אך בעצם הענין שהכלים הם בעלי גבול ומעלימים, זה בא משם אלוקים בכל הכלים בשווה.

התהוות הכלים מהאורות

ערך מורחב – התעבות האורות

למרות העובדה שהכלים באים מהרשימו, מכל מקום הכלים לא יכלו להתהוות מהרשימו לבד משום שכל התהוות הוא ענין של עשיה חיובית וצריך לכח של גילוי, וענינו של הרישמו הוא כח שלילי - כח של העלמת האור שממנו אינם יכולים להתהוות בגילוי הכלים, ולכן יש לכלים מקור נוסף והוא מ'התעבות האורות'.

ומה שבאורות יש ענין ששייך לכלים, הרי זה משום שגם אור הקו ממנו באים האורות, נמשך על ידי הרשימו ולכן נכלל באורות בהעלם הכח של הרשימו והגבלה שזהו הכח של הכלים וזה נקרא ה'עביות שבאורות', אלא שבזמן שהוא עדיין באור יש לו הגדרות של אור שדבוק בתכלית, והתהוות הכלים היא כאשר האור מתעבה עוד יותר.

התהוות הכלים מהאורות הוא דבר חידוש - ובלשון החסידות יש מאין, והכלל הוא שכל דבר שמציאותו היא מחודשת, התנאי לקיומו הוא שהדבר המחדש ימצא במתחדש, וגם בעניננו, באם האורות יסתלקו מהכלים יבטלו הכלים ממציאותם וזהו שמובא בחסידות שאמיתית בריאת היש מאין הוא דווקא בכלים, מאחר שאור עניינו הוא התפשטות המאור שקיים כבר, ואפי' האורות שאינם בעולם האצילות אזי אמנם נעשה התעבות האור, אך סו"ס האור הוא התפשטות ממקורו, משא"כ הכלי הינו מציאות חדשה שעניינה להעלים והוא מתהווה ע"י האור, וזוהי אמיתית בריאת היש מהאין (אך גם האור הוא יש מאין, מאחר שלגבי למעלה מהצמצום הרי שלא תופס מקום כלל וז"ש "קונה (פי' בורא כידוע) הכל (כולל האורות)).

משל המובא לדבר זה הוא מאותיות, שאף שהם מושרשות בדרגה נעלית ביותר - בעצם הנפש, אף על פי כן המקור הגלוי של האותיות הוא מהכוחות הגלויים - שכל ומדות וכפי שנראה במוחש שהאותיות מבטאות את תוכן השכל ומדות, ואם כן נראה שנוצרו מהם, וזה משום שהשרש של האותיות בעצם הנפש אינו מספיק בשביל להיות מציאות גלויה של אותיות, ומה שמהשכל ומדות יכולים להתהוות אותיות בגילוי, זהו משום שבהם בהעלם ישנו ענין האותיות בו מתלבש הענין השכלי או רגשי קודם שמתגלה, וגם במשל, באם יבטל המחדש - השכל או המדות, יתבטלו האותיות ממציאותם.

דומה לכך הוא בהתהוות הכללית של הנבראים (בעולמות בי"ע) שעיקר ההתהוות של המציאות החדשה של נבראים נעשית על ידי ספירת המלכות משום שהיא מושרשת בעצמותו של ה', ולמרות זאת צריך לכח הגילוי של ז"א בשביל שיעורר את כח העצם שבמלכות, לפעול את פעולתה.

סיבה נוספת לכך שהכלים מתהווים מהאורות היא שמאחר וכל מטרת הכלים היא שיאירו בהם האורות בגילוי לכן צריך שיתהוו הכלים בעצמם מהאורות.

גילוי והעלם האור על ידי הכלים

הצורך בכלי בכדי לגלות את האור

באור ישנם בכללות שתי דרגות: דרגא א' הוא "כמו שהוא לעצמו" והוא גם נקרא פנימיות האור, פירוש, בדרגא זו באור מורגש הדבר כמו שהוא בפשיטותו בעצמו ללא כל הגדרה חיצונית, וכמו למשל אדם שהשכיל איזה שכל, הרי אצלו במחשבתו יכול הוא להרגיש את השכל כמו שהוא בטהרתו - בשכלו, דבר שלא יוכל להעביר לזולת מבלי להגדיר את הדברים לפי האדם אליו מדבר. דרגא הב' באור הוא "כמו שהוא לזולתו", והוא נקרא גם חיצוניות האור, פירוש, דרגא זו באור הוא החלק ששייך להתגלות אל מציאות אחרת ממקורה, וכמו למשל אצל המשכיל, שלבד ממה שיודע את האור כמו שהוא אצל עצמו, יש אצלו גם את היכולת להסביר את השכל, אלא שאינו פנימיות השכל ואינו כמו שהוא בעצם. בנוגע לאורות וכלים, דרגת האור שמתלבש בכלי הוא חיצוניות האור - דרגא הב'.

ביחס שבין האור לכלי מוצאים דבר והיפוכו, מצד אחד הכלי הוא מגביל ומעלים את האור ומצד שני מגלה אותו וכפי שהוזכר, האור צריך את הכלי כדי שיוכל להתגלות. בטעם הדבר שהאורות אינם יכולים להתגלות בעצמם אלא דווקא על ידי הכלים נתבארו שתי סיבות:

• סיבה אחת: להיות שהאורות הם כל כך מופשטים מציור והגבלה, לכן אין להם אפשרות להתגלות אל הזולת - המקבלת דברים לפי ההגדרות המסוימות שלה ועד שלא יתלבשו בכלים ישארו הם בהעלם, ועל כן צריכים האורות להתלבש בכלים שהם בענינם הגבלה וציור מסוים המאפשר לאור להתגלות.

• סיבה שניה: טבע האור להיות בתנועה של רצוא והמשכות אל מקורו - המאור ולא לרדת ולהתגלות ולכן צריך שהכלי ימשיך את האור בכדי שהוא יתגלה (ראה לעיל פיסקה - שרש האורות ושרש הכלים).

החילוק שבין שני האופנים הוא, שלפי האופן הראשון לא מתגלה כל כך האור אל הנבראים אמנם ייתכן שנמשך האור למטה אבל באופן השני האור אינו נמשך כלל משום שהוא מתכלל במקורו.

אף על פי שהאורות וכלים הם הפכיים זה מזה, מכל מקום התלבשות האורות בכלים הוא באופן פנימי, דבר זה הוא בדוגמת הנפש והגוף, שאף הם שני הפכים גמורים ובכל זאת הנפש מתלבש בגוף באופן פנימי.

הכלי מסתיר על הפנימיות ומגלה את החיצוניות

האופן בו הכלי מאפשר לאור להתגלות הוא על ידי שהוא מגלה את האור בצורה מוגבלת ומצוירת, נמצא איפה שעצם מהותו של האור אינו מתגלה שכן האור כפי שהוא בעצמו אינו מוגבל, ומה שהתגלה נקרא חיצוניות האור, והעלמת הפנימיות וגילוי החיצוניות תלויים זה בזה, שעל ידי שהפנמיות הבלתי מוגבלת נעלמת, ממילא מתגלה החיצוניות של האור.

חיצוניות ופנימיות הכלי

והנה בכלי ישנן שתי בחינות; חיצוניות ופנימיות, "חיצוניות הכלים הוא כח ההשפעה והפעולה חוץ לעצמותם, וכמו בגשמיות הרי כח המעשה הוא הפעולה בדבר שחוץ לעצמו, וענינו בחיצוניות הכלים הוא אור השייך לעולמות שלמטה.

ופנימיות הכלים הוא מהות ועצמות הכלי כמו שהיא לעצמה, דענינה הוא מה שמתאחדת עם עצם האור שהוא למעלה מעלה מבחינת העולמות".

ביאור הענין, הנה באור האלקי שבספירות האצילות ישנו עצם האור - פנימיותו כפי שהוא לעצמו, ויש בו גם החלק שבאור השייך להיות מושפע ומתקבל אצל הנבראים.

כמו כן בכלי ישנו עצם הכלי - פנימיותו, דהיינו, היותו מוכן ומסוגל לקבל ולהכיל את עצם האור (וכמשל אברי גוף האדם, שבראם הקב"ה במתכונת והרכב פיזיולוגי המסוגל לקבל לתוכו אור וחיות הנפש), ומאידך יש בו גם התכונה להגביל ולצמצם האור המתלבש בהם ומתגלה באמצעותם, כדי שיושפע לנבראים.

ועל פי זה יובן שפנימיות הכלי מאוחד עם פנימיות האור, ואילו חיצוניות הכלי משמש מעבר להשפעת חיצוניות האור.

והמשל על זה, הוא הכלי בגשמיות, שעיקר ענינו הוא היותו בית קיבול להכיל את המשקה שבתוכו, ואילו האפשרות לצקת ממנו את המשקה אל מחוץ לו, הוא דבר נוסף על עיקר ענינו, כלומר - טפל.

וכמו בגשמיות ממש - הנה הדופן הפנימי של הכלי הוא בסמיכות - ובא במגע - עם המשקה שבתוכו, ואילו חיצוניות הכלי אינו נוגע בתכולה, וכל ענינו רק לצקת ולהביא המשקה אל המקום שרוצה האדם. וכך גם באורות והכלים שבספירות האצילות.

אחדות ה' גם מצד הכלים

אמנם מה שהובא לעיל משל מאברי הגוף לענין הכלים שבספירות, הנה אין המשל דומה לנמשל בכל הפרטים. כי אברי הגוף לא נתהוו מהנפש המתלבשת בהם, ואילו הכלים שבספירות "הן גם כן בחינת אלקות והם נמשכים גם כן מעצם האלקות אלא שהוא על ידי צמצומים רבים ועצומים שנצטמצם ונסתתר האור הפשוט עד שנתהוה ממנו מציאות חכמה ודעת".

הוה אומר; מהתעבות האורות נתהוו הכלים. ועל זה נאמר בזוהר הק': "איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד", להורות שאיהו - עצמות אור אין סוף ב"ה, אחד עם חיוהי - האורות, וגרמוהי - הכלים, ואינן מציאות נפרדת ח"ו, אלא הוא ומדותיו אחד.

אור אין-סוף - כשמו כן הוא, שאין לו סוף וגבול. והיינו, שאינו מוגבל ח"ו אפילו בבלתי-גבוליות שבו, שכשם שיש לו כח בלתי בעל-גבול, כך יש בו כח הגבול, ושניהם קוים שקולים בו.

ושני כוחות אלו אינם בבחינת כוחות נפרדים ח"ו זה מזה - בהיותם כלולים באור אין סוף ב"ה, אלא הם רק בגדר בחינת יכולת שבאור אין סוף - שהוא יחיד ומיוחד - מה שביכולתו להאיר ולהתגלות, וביכולתו שלא להאיר, ואדרבה להעלים על האור.

ומקו הבלי גבול שבאור אין סוף נאצלו האורות שבספירות, ואילו מקו וכח הגבול שבאור אין סוף - נאצלו הכלים של הספירות.

נמצא אפוא, שכל הגבול שבנבראים הוא מבחינת הכלים. והכלים מאוחדים באין סוף ב"ה, והן אלקות ממש לברוא יש מאין. ואם-כן כל הנבראים מאוחדים בעצמותו יתברך.

מקורות לעיון:

• תניא לח.
• שער היחוד והאמונה פרק ד.
• אגה"ק כ.
• תניא קונטרס אחרון - סימן ד.
• דרך מצוותיך מצוות האמנת אלקות^{[דרוש מקור: איזה פרק?]}, שרש מצות התפילה.^{[דרוש מקור: איזה פרק?]}
• ספר המאמרים תרצ"ה ד"ה ויקח ה' אלוקים וד"ה צהר תעשה.
• ספר המאמרים תש"ד ד"ה בסוכות תשבו.
• ספר המאמרים מלוקט - חלק ד' מאמר דיבור המתחיל אתה הראת לדעת.
• ספר המאמרים מלוקט - חלק ה' מאמר דיבור המתחיל בשעה שעלה משה.