לכה דודי
לכה דודי הינו פזמון שחובר על ידי הרב שלמה אלקב"ץ ונאמר בכל קהילות ישראל בליל שבת, בסדר קבלת שבת.
מקור הפזמון
הרב אלקב"ץ כתב את הפיוט בשנת ה'שד"מ לערך, ונחשב לפיוט שחובר הכי אחרון, והתקבל בנוסחאות הסידורים אצל כל תפוצות ישראל.
הפזמון נתיסד על פי הגמרא[1] שבו מובא כי יש לקבל את פני השבת באמירת בואי כלה. כמובא שם[2] אודות האמורא ר' ינאי שלקראת כניסת שבת היה מתלבש בבגדי שבת מיוחדים ואומר בחביבות מיוחדת "בואי כלה בואי כלה".
בגמרא ובזוהר[3] נזכר רק שני פעמים בואי כלה. אבל בפע"ח[4] כתוב לומר בלחש פעם ג' בואי כלה שבת מלכתא.
האריז"ל אמר, שפזמון זה, אף על פי שנתחבר על פי קבלת הרמ"ק, מכל מקום, הוא מכוון לאמת. ולכן הוא התקבל בסידורים שעל פי נוסח האריז"ל.
מנהגים
כאשר יום טוב חל בשבת[5] וכן בשבת חול המועד, במקום "גם ברינה ובצהלה", אומרים "גם בשמחה ובצהלה".
בשנת תשי"ב י"ב תמוז חל בשבת, והרבי הורה לומר "גם בשמחה".
מנהג ישראל הוא להסתובב בעת אמירת קטע זה עם הפנים לכיוון אחורי בית הכנסת. טעם הדבר הוא, מפני שבעבר מושבם של החשובים היה בחלקו הקדמי, ושל העניים וכו' בחלקו האחורי, אזי בליל שבת נהגו להפוך את היוצרות - שחלקו האחורי נהפך לכמה רגעים למקום אליו נשואות עיני כל המתפללים.
מנהג חב"ד (על פי קבלה) הוא, להסתובב לצד מערב של בית הכנסת (גם אם אינו החלק האחורי). הסיבוב נעשה לכיוון שמאל. באמירת 'בואי כלה' בפעם הראשונה מטים את הראש לכיוון ימין, ובפעם השניה לכיוון שמאל, לאחר מכן מסתובבים חזרה לכיוון מזרח (באופן שיעשה סיבוב מלא), וכאשר כבר עומד בחזרה עם פניו למזרח, אומר בפעם השלישית, אך הפעם בלחש, 'בואי כלה שבת מלכתא'.
מנהג הרבי היה, שכשהיה מתפלל בזאל הקטן (בשנים הראשונות), היה עומד כשפניו לצפון, ובהגיע ל"ימין ושמאל" היה מסתובב לכיוון מזרח, ואחר כך ב"בואי בשלום" היה מסתובב לכיוון מערב.
ניגונים
יש ניגון שחובר על ידי אדמו"ר הזקן ומושר על אחד הבתים ב"לכה דודי".
במשך שנים לא היו אומרים בליובאוויטש פיוט זה בנגינה, עד שאחד התמימים הביא לליובאוויטש את הניגון לכה דודי מלמז'. אולם גם אז לא תמיד היו מנגנים אותו בבתי כנסיות חב"דיים. כאשר שמעו את הרבי אומר פיוט זה, היה זה מלווה בתנועה מיוחדת.
אולם בשנים היותר מאוחרות החלו לנגן, והרבי אף עודד את הנגינה.
החל משנת תשנ"ג נהוג בבתי כנסיות חב"דיים רבים להחליף את המנגינה לניגון שמושר על המילים יחי אדוננו, כשלאחריו ממשיכים בשירת יחי. ברוב המקומות (גם אלו שאינם שרים יחי), ממשיכים בשירה מתוך ריקוד.
