רבי זכריה בן אבקולס
רבי זכריה בן אבקולס היה תנא שחי בזמן חורבן בית המקדש.
בגמרא[1] מסופר אודות קמצא ובר קמצא שבעקבות הבלבול בשמם נחרב בית המקדש, כי בר קמצא הוזמן לסעודה במקום קמצא, וגרשוהו משם בבזיון גדול, ובעקבות כך החליט להלשין למלך כי היהודים אינם נאמנים אליו. בגמרא שם מוזכר מאמרו של רבי יוחנן, כי רבי זכריה גרם בעקיפין על ידי ענוותנותו לחורבן בית המקדש, כי מכיון שלא התעקש להרוג את בר קמצא שאיים להלשין למלך על כך שבני ישראל לא רצו להקריב את הקרבן שהמלך שלח על ידו - מכיון שהקרבן היה בעל מום, לכן נחרב בית המקדש. לעומת זאת לפי גרסת המדרש, חטאו של רבי זכריה היה במה שלא מיחה על בזיונו של בר קמצא, בעקבות ענוותנותו[2].
בחסידות
שמעתי ממורי שרוב ענותנותו של האדם גורם שנתרחק מעבודת השם, שמצד שפלותו אינו מאמין כי האדם גורם ע"י תפלתו ותורתו שפע אל כל העולמות, וגם המלאכים ניזונין ע"י תורתו ותפלתו. שאלו היה מאמין זה, כמה היה עובד ה' בשמחה וביראה מרוב כל, והיה נזהר בכל אות ותנועה ומלה לאומרה כדקא יאות. וגם לתת לב אל מה שאמר שלמה ע"ה "אם תשכבון בין שפתים", שהקב"ה שומר ושוקד על שפתי האדם לנושקה כשהוא אומרה בתורה ותפלה בדחילו ורחימו. ואם ישים אליו לבו, בוודאי מי הוא זה האיש אשר לא יאחזנו רתת וזיע שהמלך גדול ונורא שומר ושוקד על שפתים של אדם נבזה חדל אישים וכיו"ב.
והוא מעין [מה] שארז"ל ענותנותו של ר' זכריה גרם חורבן כו'. כך האדם ראוי לשום לב ולומר כי הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, וכל תנועותיו ועסקיו ודבורו [והלוכו] עושה רושם למעלה [למעלה], בוודאי יזהר בכל דרכיו ועסקיו שיהיה לשם שמים, משא"כ כשחושב האדם מה אני ספון לפגום או לתקן למעלה ולמטה שיהיה נרשם [כל] עסקי למעלה, ובזה הולך בשרירות לבו ויאמר אך שלום יהיה לי. ובאמת זה אינו, כי האדם ע"י מעשיו הטובים הוא דבוק בו ית' ממש, וכמ"ש והלכת בדרכיו, ועל ידי שהוא רחום למטה נתעורר מדה זו של רחום למעלה בכל העולמות, וכמ"ש דע מה למעלה ממך, ר"ל ממך תדע איזה מדה שנתעורר בך שכך הוא למעלה[3].
שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים
פרמטרים ריקים [ 1 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית ==הערות שוליים==