מלאכת סוחט

מלאכת סוחט היא אחת ממלאכות שבת המנויות במשנה.

גדר המלאכה

נחלקו הראשונים בגדר המלאכה. הרמב"ם כותב שהסחיטה היא מצורכי הכיבוס כמו שההגסה היא מצרכי הבישול. הצמח צדק מבאר ענין זה בהרחבה, שמשל זה היה נצרך להרמב"ם לבאר כיצד יתכן שיש סחיטה בשמן ושאר משקים שאינם מלבנים, ומבאר שהליבון של הבגדים אינו נעשה רק על ידי עצם שרייתם במים, שענין זה נעשה רק במים שיש בהם כח ליבון, אלא נעשה גם על ידי הסחיטה שעל ידי זה הלכלוך שאצור בבגד יוצא לחוץ, לכן גם בשמן שייך ליבון.

לעומת זאת התוספות בכתובות דף ו' חלוקים: רבינו תם סובר שאין ליבון אלא במים, והחיוב בשמן ושאר משקים הוא משום דש, דהיינו שמוציא משקה ממקום שהיה נעלם בו, ונמצא שאם יש תועלת במשקים הנסחטים חייב הוא משום דישה. ואילו ר"י סובר שגם בשאר משקים שייך משום ליבון וכשיטת הרמב"ם.

לפי הדיעה שיש בסחיטה משום דש, נחלקו בעלי התוספות: רבינו תם סובר שאם המשקה הולך לאיבוד כגון הסוחט יין לארץ אזי מותר לסחוט כיון שאין כאן משום דישה, אך ר"י סובר שמכיון שהפעולה מצד עצמה יש בה משום דישה שהרי סוחט הוא משקה, אזי גם אם המשקה הולך בסופו של דבר לאיבוד אסור הדבר מדרבנן. ענין זה מבואר על ידי הצמח צדק (במסכת שבת פרק כ"ב) ומבאר כי מחלוקת זו של בעלי התוספות תלויה במחלוקת אחרת שלהם בכמה מקומות בש"ס).