אותיות (דבר ה')
אותיות דבר ה' הינם כמשל האותיות שהאדם משתמש בהם כדי לבטא את הצפון בלבו, כך גם הנמשל - אותיות דבר ה', הן התגלות אור הספירות העליונות דרך ספירת המלכות, בחלוקה לעשרים ושנים מיני אורות אלוקיים, שענינן בשנים:
א) לברוא את הנבראים. ב) להאיר בהם.
היינו שבמשל מדובר אודות "אותיות" וגילויי כוחות הנפש, ואילו בנמשל מדובר אודות "אותיות" וגילוי הספירות האלקיות, שלכן גם האותיות הן אורות אלוקיים.
מצירוף ושילוב כמה מיני "אותיות" (אורות), מתהוה "דיבורו של מקום", ע"י "אור אלקי העולה על כולנה", הכונס בתוכו את אור האותיות. וכח אלקי זה מהוה את הנברא המתאים לו. והיינו שצירופיהן השונים של האותיות בונים "בתים" - הם המאמרות שבהם נבראו הנבראים.
אותיות אלו הן כ"ב אורות א-לקיים הנמשכים מספירת המלכות, שצירופיהן השונים מאפשרות לברוא ולהחיות הנבראים מאין ליש - נבראים בעלי גבול, ש"אינם כלל בערך לגבי אור ה' שהוא בבחי' אין-סוף", ואין יכולים לקבל חיותם - אלא רק מבחינת דבר ה', שהוא כביכול בחינת "דומם" לגבי אור אין סוף ב"ה (עפ"י המבואר בתניא חלק ב' ובספר יצירה פ"ד מי"ב: "שתי אבנים בונות שני בתים שלש אבנים בונות ששה בתים וכו'").
בזה שוים אותיות "דבר הוי'" המהוים את הנבראים - לאותיות התורה, שגם אותיות התורה הן המשכות מבחינת חכמה עילאה דרך המדות העליונות, עד שמגיעות להתלבש בשכל הנבראים בלימוד התורה.
בשני מיני אותיות אלו - דבר הוי' זו הלכה (אותיות התורה), ודבר הוי' שממנו גם שמים נעשו (הכח הפועל בנבראים), הרי אין דיבורו של הקב"ה מובדל ממנו ית' ח"ו - גם לאחר שנמשך ומתלבש בנברא. כי להיות עצמותו יתברך בבחינת אין-סוף ובלתי בעל גבול אמיתי, הרי אין דבר חוץ ממנו, ולית אתר פנוי מיניה.
נמצא כי דיבורו ומחשבתו כביכול מיוחדות עמו - גם לאחר שנתגלו בבריאה - בתכלית היחוד, דרך משל - כמו דיבורו ומחשבתו של אדם בעודן בכח - בפנימיותו - בטרם נתגלו במחשבה או בדיבור. "ולא נקרא דבורו ית' בשם דיבור רק על דרך משל כמו שדיבור התחתון שבאדם הוא מגלה לשומעים מה שהיה צפון ונעלם במחשבתו כך למעלה בא"ס ב"ה יציאת האור והחיות ממנו ית' מההעלם אל הגילוי לברוא עולמות ולהחיותם נק' בשם דיבור והן הן עשרה מאמרות שבהן נברא העולם וכן שאר כל התורה נביאים וכתובים שהשיגו הנביאים במראה נבואתם."
זאת אומרת, שהמשכת והמחשת הכח האלקי - מהיותו בבחינת אין-סוף והפשטה מוחלטת, אל היותו כח מוגדר ומוגבל המתלבש בנברא להחיותו, נקרא בדרך משל; "דיבורו של מקום", בדומה לדיבור התחתון שיוצא מגדר מחשבה רוחנית ומתממש לדיבור צלילי הנתפס בחוש השמע.
אלא שכנ"ל, אין המשל דומה לנמשל לגמרי, שבדיבור התחתון - משעה שיצא מגדר הרוחניות אל היותו גשמי, פסק להיות רוחני כמו שהיה לפני גילויו, ואילו דבר ה' - גם בשעה שנמשך להתלבש בנברא המוגבל והגשמי - נשאר בבחינת אין-סוף כפי שהיה בטרם ירידתו להתלבש בנברא.
נמצא כי האור והכח האלקי שממנו הווית עצם כל נברא, הרי הוא חלק מעצמותו בבחינת הויה הוא האלוקים, וממילא אין שום מציאות מלבדו. וכמו כן התורה - על כל חלקיה ורבדיה - גם בצורתה הנגלית בבחינת חכמה ושכל מוגדר, וכן גם אותיותיה וכו', הרי היא מאוחדת בעצמותו ית' בבחינת אורייתא וקוב"ה כולא חד. והיינו שבפנימיותה היא בבחינת אין-סוף שלמעלה מכל שכל והגדרה.
ובזה ההבדל שבין "אותיות החקיקה" ל"אותיות הכתיבה" שבתורה. שבחקיקה - על אף היותן אותיות מוגדרות (שכל אלקי מוגדר), הרי א"ס ב"ה בגילוי בהן, ואילו בכתיבה - הא"ס שבאותיות הוא בבחינת העלם, והאותיות (שכל התורה) הן מציאות לעצמן כביכול, שעל-אף היותן אותיות התורה וכו', לא נרגש בהן אור א"ס ב"ה כ"כ.
מקורות לעיון:
- תניא כ. כא., שהיחוה"א א. ב.ד., תו"א כא. א', עז. ג', וראה לקו"ת שה"ש יג. ב', תורת חיים ויצא כב.ד., סה"מ תרס"א ד"ה כבוד מלכותך.
- (חלק מהחומר בערך נלקח מהספר "ערכים בחסידות")