נטילת ידיים: הבדלים בין גרסאות בדף
| שורה 17: | שורה 17: | ||
לוקחים את הכלי ביד ימין ומושיטים אותו ליד שמאל. נזהרים מרטיבות בידיים. מנהגנו לאחוז את הכלי במגבת, ומנהג זה פשט בימינו גם בין נשי ובנות חב"ד. שופכים ברציפות שלש פעמים [[מים]] מהכלי (על יד ימין ואחר כך על יד שמאל). בכף היד השמאלית משאיר מעט [[מים]] מהשפיכה השלישית. מגביהים את הידים ומשפשפים אותן יפה. | לוקחים את הכלי ביד ימין ומושיטים אותו ליד שמאל. נזהרים מרטיבות בידיים. מנהגנו לאחוז את הכלי במגבת, ומנהג זה פשט בימינו גם בין נשי ובנות חב"ד. שופכים ברציפות שלש פעמים [[מים]] מהכלי (על יד ימין ואחר כך על יד שמאל). בכף היד השמאלית משאיר מעט [[מים]] מהשפיכה השלישית. מגביהים את הידים ומשפשפים אותן יפה. | ||
ברכת "על נטילת ידים" מתחילים לאחר תחילת השפשוף, לאחר מכן גומרים את הברכה ומנגבים | ברכת "על נטילת ידים" מתחילים לאחר תחילת השפשוף, לאחר מכן גומרים את הברכה ומנגבים היטב את הידיים{{הערה| | ||
חוברת [[פסח חסידי]], הרב אברהם שמואל בוקיעט}}. | חוברת [[פסח חסידי]], הרב אברהם שמואל בוקיעט}}. | ||
גרסה מ־23:55, 9 במאי 2020
נטילת ידיים לפני אכילה לחם היא מצווה מדרבנן.
תקנת הנטילה
אודות סיבת התקנה, כותב אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך: כל האוכל פת שמברכין עליו המוציא צריך ליטול ידיו תחלה, אף על פי שאינן מלוכלכות ואינו יודע להם טומאה, לפי שסתם ידים שהסיח מהם דעתו משמירתן, הן שניות לטומאה ופוסלות את התרומה מדברי סופרים עד שירחצם במים כהלכתן, ותקנו אף באכילת חולין משום סרך תרומהח שירגילו ליטול ידיהם בכל אכילה ולא ישכחו ליטול לתרומה, ולא רצו לחלק בין כהנים לישראלים שאין אוכלים תרומה.
וגם עכשיו שאין הכהנים אוכלין תרומה מפני הטומאה לא בטלה תקנה זו כדי שיהיו רגילים בני ישראל כשיבנה בית המקדש במהרה בימינו לאכול בטהרהיא.
מיני האוכל שלפניו תיקנו נטילת ידיים
ולא תקנו אלא בפת לפי שרוב התרומות הן בפת, שמן התורה אין תרומה נוהגת אלא בדגן תירוש ויצהר, שנאמר "ראשית דגנך תירושך ויצהרך". הדגן שהוא ה' מיני תבואה[1], דרך אכילתו הוא לעשות ממנו פת, ותירוש ויצהר הם יין ושמן - דרך שתייתן הם בכלי, ואין אדם עשוי ליגע בהם בידיו לפיכך לא הצריכו בהם נטילת ידים אפילו בתרומה ואין צריך לומר בחולין.
וגם בפת חולין לא הצריכו אלא בפת שרגילין בה תדיר לקבוע סעודה עליהם, אבל פת הבאה בכיסנין ולחמניות דקות שאין מברכין עליהם המוציא לפי שאין רגילין לקבוע סעודה עליהם, אין צריך נטילת ידים כמו שאין צריך לדגן קודם שנעשה פת, אף על פי שתרומתו היא מן התורה, אלא שאינה רגילה ומצויה כל כך בבית לפיכך לא גזרו בשבילה בחולין.
ומכל מקום אם קבע סעודתו על פת הבאה בכיסנין ולחמניות דקות, כשם שמועלת קביעות זו לענין המוציא, כך מועלת לענין נטילת ידים שלא לחלוק ביניהם לפת גמורה כיון שקובע עליהם כמו על פת גמורה ויברך גם כן ברכת על נטילת ידים[2].
מנהגי חב"ד
בנטילת ידיים - מנהגנו: בודקים תחילה ומוודאים את נקיות הידיים.
לוקחים את הכלי ביד ימין ומושיטים אותו ליד שמאל. נזהרים מרטיבות בידיים. מנהגנו לאחוז את הכלי במגבת, ומנהג זה פשט בימינו גם בין נשי ובנות חב"ד. שופכים ברציפות שלש פעמים מים מהכלי (על יד ימין ואחר כך על יד שמאל). בכף היד השמאלית משאיר מעט מים מהשפיכה השלישית. מגביהים את הידים ומשפשפים אותן יפה.
ברכת "על נטילת ידים" מתחילים לאחר תחילת השפשוף, לאחר מכן גומרים את הברכה ומנגבים היטב את הידיים[3].
קישורים חיצוניים
- איך נוטלים ידיים לפני אכילת לחם?
בהפקת ערוץ יהדותון
הערות שוליים
- ↑ חמשת מיני דגן.
- ↑ אורח חיים סימן קנ"ט סעיף א'.
- ↑ חוברת פסח חסידי, הרב אברהם שמואל בוקיעט