נסיעה לרבי – הבדלי גרסאות

[[תמונה:עולים לרגל.jpg|left|thumb|250px|שני חסידים בדרכם לרבי. ציור: ויקטור ברינדץ']]

'''נסיעה לרבי''' היא אחת מדרכי ה[[התקשרות]] העיקריות של [[חסיד]] ל[[אדמו"ר|רבי]]. החסידים מייחסים לנסיעה חשיבות רבה והיא תופסת מקום מרכזי בהווי החסידי.

הנסיעה לרבי החלה כבר אצל [[הבעל שם טוב]] בדור הראשון של [[התייסדות תנועת החסידות]] והוא קבע אותה ל"חק בתוככי החסידים"{{מקור}}.

הנסיעה לרבי נועדה לחזק את הקשר ה[[פנימיות|פנימי]] וה[[נפש]]י בין החסיד לרבי והיא אחת מדרכי ה[[התקשרות]]{{הערה|

מלבד התוכן הסגולי שבנסיעה, גם מהפן ה[[הלכה|הלכתי]] ישנו חיוב על האדם להקביל את פני רבו ב[[חג]]י ישראל וב[[מועדים|מועדיו]], אך דבר זה אינו חיוב ממשי ונוהגים להקל בו.}}.

החסידים מתייחסים לנסיעה לרבי כמצוות [[עליה לרגל]]{{הערה|התייחסות דומה מצד [[הרבי]] ניתן למצוא בשיחות ומכתבים שונים. לדוגמא: מכתב מ[[כ"ח תשרי]] [[תש"ח]] (הודפס ב[[אגרות קודש]] חלק ב' עמוד רנו). [[שיחת קודש]] [[שבת]] [[פרשת נח]], [[ו' חשון]] [[תשמ"ז]] (נדפס בסדרת ה[[תורת מנחם התוועדויות|התוועדויות]] עמוד 465).}} ומשתדלים להגיע לבקר אצל הרבי לפחות פעם בשנה, על מנת לשאוב כוחות וחיות ל[[עבודת ה']] במשך השנה כולה{{הערה|פתגם-צחות חסידי ידוע האומר: "רבי לא שנא – חייא מנין" – אם לא נמצאים אצל הרבי לפחות פעם בשנה, חיות מנין תהא?!".}}.