מסירות נפש – הבדלי גרסאות

שלא בשעת הגזרה אם גוי אונס את ישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה, או אם הגוי אונס היהודי בינו לבין עצמו אפילו על השלשה עבירות החמורות, ובאם לא יעבור יהרגנו, אז אין חיוב למסור את הנפש, ולכן "יעבור ואל יהרג" שנאמר במצות "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", "וחי בהם" - ולא "שימות בהם"{{הערה|סנהדרין עד. רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ה.}}.  

זה שישראל מאמינים באלקות ב[[אמונה]] פשוטה ואין צריכים ראיות על זה הוא מ[[עצם הנשמה]] (שלמעלה ממזלי' חזי). דזה שעצם הנשמה מקושרת באלקות היא התקשרות עצמית (שאינה תלוי' בסיבה). דזה שהאמונה דישראל היא באופן שהוא מוסר נפשו על זה, הוא (בעיקר) מפני שהאמונה באלקות היא העצם שלו.

כי כשמעורר את כח המסירות נפש שלו בגילוי (שאם יצטרך לזה ח"ו, ימסור את נפשו בפועל), הוא שכח המסירות נפש של הנשמה בא בגילוי, ומכיון שכח הזה הוא הטבע שלה, הרי היא במציאות שלה, ואין שום דבר הפוך מהטבע שלה. אבל במסירות נפש בפועל ממש יש מעלה גדולה וחידוש של המסירות נפש בכח, כי מכיון שלמסור את הנפש בפועל זה הפוך מהטבע של נפש הטבעית (כי היא רוצה לחיות, ולא לסבול), הרי על ידי המסירות נפש שלה היא מתבטלת מהמציאות שלה, וזה עושה גם עליה בנפש האלקית, שגם המסירות נפש שלה תהיה בביטול{{הערה|שם=והיה עקב}}.

אדם שמוסר נפשו על ענינים שעל פי דין לא מחוייבים למסור נפשו עליהם בפרטיות, זה מורה שהמסירות נפש שלו בא ממנו עצמו, מהמציאות שלו, שהוא עצמו החליט למסור את נפשו על מצוות אלו, למרות שאין ציווי וחיוב מלמעלה.

אבל כאשר המסירות נפש שלו היא מפני שהוא רוצה והחליט לקיים ציווי הקב"ה גם כשצריך לזה מסירות נפש, יש בזה חסרון גדול, כי זה מורה שהוא מוסר נפשו רק בגלל החלטה שלו, זאת אומרת ששייך אצלו אפשרות שיהיה אחרת (שיעבור, ולא ימסור נפשו), וזה שבפועל הוא כן עומד במסירות נפש זה רק כי הוא החליט כן.

מעלתו של המסירת נפש אברהם אבינו, היא שאופן המסירת נפש שלו היה שהוא לא חיפש מסירת נפש כמו רבי עקיבא שאמר "מתי יבוא לידי ואקיימנו", אצל אברהם אבינו שלו המסירת נפש שלו היתה בדרך אגב. כי אברהם אבינו ידע שעיקר העבודה הוא כמ"ש "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם, אל תיקרי ויקרא אלא ויקריא", אַז יענער זאָל אויך שרייען, ואם נצרך לזה בדרך אגב מסירות נפש, הנה גם זה ישנו{{הערה|ד"ה באתי לגני תשי"א. סה"מ מלוקט א.}}.