עצבות

עצבות היא שברון הנפש.

העצבות הושללה כליל אצל חסידים. הסיבה לכך היא משלו של האדמו"ר הזקן: כמו שנצחון לנצח דבר גשמי - כגון שני אנשים המתאבקים זה עם זה להפיל זה את זה. אם האחד הוא בעצלות וכבדות ינוצח בקל ויפול, גם אם הוא גבור יותר מחבירו, כך ממש הוא גם בנצחון היצר, אי אפשר לנצחו בעצלות וכבדות הנמשכות מעצבות וטמטום הלב כאבן, כי אם בזריזות, הנמשכת משמחה, ופתיחת הלב, וטהרתו מכל נדנוד דאגה ועצב בעולם.

אם כי, לעיתים מזומנות על האדם לקבוע לו זמן, בתיקון חצות, או פעם בשבוע, בו הוא מתוודה על עוונותיו, ובוכה עליהם בדמעות שליש, ועל ידי זה תבוא אליו השמחה האמיתית בה' אלהיו הבאה אחר העצב האמיתי לעיתים מזומנים על עונותיו במר נפשו ולב נשבר.

הסיבה לשמחה זו היא מפני שעל ידי התשובה והכנעת היצר, נשברה רוח הטומאה וסטרא אחרא ומחיצה של ברזל המפסקת בינו לאביו שבשמים.

העצה למניעת העצבות

רבינו הזקן מסביר את הדרכים להפטר ממידה מגונה זו.

עצבות ממילי דעלמא

עליו לקבל את המגיע אליו בשמחה, גם אם הוא נראה דבר שאינו טוב, באותה מידה שמקבל הטובה הנגלית ונראית כי גם זו - הנראה לעיניו רע - לטובה, רק שאינה נגלית ונראית לעיני בשר כי היא מעלמא דאתכסיא שלמעלה מעלמא דאתגליא.

מסיבה זו - ממשיך רבינו הזקן - השמחים ביסורים עליהם הכתוב אומר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" כי השמחה היא מאהבתו קרבת ה' יותר מכל חיי העולם הזה כדכתיב "כי טוב חסדך מחיים" וגו' וקרבת ה' היא ביתר שאת ומעלה לאין קץ בעלמא דאתכסיא.

עצבות ממילי דשמיא

צריך לשית עצות בנפשו לפטר ממנה, אין צריך לומר בשעת עבודה שצריך לעבוד ה' בשמחה ובטוב לבב.

אלא אפילו מי שהוא בעל עסקים ודרך ארץ, אם נופל לו עצב ודאגה ממילי דשמיא בשעת עסקיו, בידוע שהוא תחבולת היצר, כדי להפילו אחר כך בתאוות ח"ו, כנודע שאם לא כן מאין באה לו עצבות אמיתית מחמת אהבת ה' או יראתו באמצע עסקיו?

מסיים רבינו הזקן: בין שנפלה לו העצבות בשעת עבודה בתלמוד תורה או בתפילה ובין שנפלה לו שלא בשעת עבודה זאת ישים אל לבו כי אין הזמן גרמא כעת לעצבות אמיתית אפילו לדאגת עונות חמורים ח"ו. רק לזאת צריך קביעות עתים ושעת הכושר ביישוב הדעת להתבונן בגדולת ה' אשר חטא לו כדי שעל ידי זה יהיה לבו נשבר באמת במרירות אמיתית.

עצבות מהרהורים רעים

הנה אם נופלות לו שלא בשעת העבודה אלא בעת עסקו בעסקיו ודרך ארץ וכהאי גוונא - אומר רבינו הזקן - אדרבה יש לו לשמוח בחלקו, שאף שנופלות לו במחשבתו הוא מסיח דעתו מהן, לקיים מה שנאמר "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". ואין הכתוב מדבר בצדיקים לקראם זונים ח"ו, אלא בבינונים כיוצא בו שנופלים לו הרהורי ניאוף במחשבתו בין בהיתר כו', וכשמסיח דעתו מקיים לאו זה. ואמרו רז"ל ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כאלו עשה מצוה.

- מסיבה זו מסביר האדמו"ר הזקן, צריך הוא לשמוח בקיום הלאו כמו בקיום מצוות עשה ממש, ואדרבה העצבות היא מגאווה, שאינו מכיר את מקומו, ועל כן הוא מצטער על שאינו במדרגת צדיק, שלצדיקים בוודאי אין נופלים להם הרהורי שטות כאלו.

אבל אילו היה מכיר מקומו, שהוא רחוק מאד ממדרגת צדיק, לא היה עצב כלל.

ומסיים האדמו"ר הזקן, שהלואי היה בינוני ולא רשע כל ימיו אפילו שעה אחת, - שזאת היא מדת הבינונים ועבודתם לכבוש היצר וההרהור העולה מהלב למוח, ולהסיח דעתו לגמרי ממנו ולדחותו בשתי ידים כנ"ל, ובכל דחיה ודחיה שמדחהו ממחשבתו מכניע את הסטרא אחרא למטה, וכמו ההתעוררות למטה כך היא ההתעוררות למעלה שם מוריד הקדוש ברוך הוא עצמו את הסטרא אחרא ממקומה.

ולכן אל יפול לב אדם עליו ולא ירע לבבו מאד גם אם יהיה כן כל ימיו במלחמה זו, כי אולי לכך נברא וזאת עבודתו לאכפיא לסטרא אחרא תמיד.

ראו גם

• מרירות
• מרה שחורה
• שמחה

לקריאה נוספת

• ליקוטי אמרים - פרק כ"ו ופרק כ"ז