מיגו

מיגו היא מין טענה הנטענת בבית דין, מכח טענה אחרת (למשל: בויכוח על קרקע מסויימת, בה נטענת בעלות מכח ירושה, אף על פי שאין כל ראיה לכך, מכיון שיש אפשרות לטעון באותה קרקע טענת "לקוח היא בידי" כלומר טענה שקניתיה מאדם אחר).

סברת המיגו היא אחת מהסברות העמוקות ביותר בתורת הנגלה. כאשר הרב אברהם סופר, נכדו של החתם סופר ביקר אצל הרבי, הוא אמר לו כי מקובל בידו דור אחר דור מזקנו החתם סופר, כי סודות התורה מהעמוקים ביותר, טמונים בחלק התורה של מיגו. הרבי הגיב כי גם בידו מקובל כך.

דוגמאות למיגו בגמרא

דוגמא אחת לדין מיגו במסכת בבא בתרא לה, ב: ישנה הלכה, כי אדם שהתגורר שלשה שנים בקרקע מסויימת, הרי הקרקע בחזקתו. כלל נוסף יש, כי לגוי אין כלל את כח החזקת ג' שנים (ראיה המתבססת על חזקתו של אדם בקרקע בתקופה של שלושה שנים), ואם אדם טוען שקנה קרקע מגוי, שזו היא ראייתו היחידה, כמובן שגם ליהודי אין חזקה. אבל במקרה שהיהודי עצמו היה בקרקע במשך שלושה שנים, ונמצא שיכול היה מכח אותה חזקה לטעון שהקרקע שלו, אז גם אם טוען טענה אחרת, למשל שקנאה מהגוי והוא עצמו עד לכך שהגוי קנה את הקרקע מהיהודי, אזי טענה זו נחשבת לטענה חזקה.

הסברות לדין זה

מלבד היסוד של "מה לי לשקר" המוזכר בגמרא בתור בירור ואומדנא כי האדם אינו שקרן, שהרי יכול היה לומר טענה טובה יותר, ישנו גם מהלך ידוע המוזכר רבות באחרונים ובראשם בעל הברוך טעם, שמיגו הוא כח בהלכות טוען ונטען, שיכול אדם להשתמש בכוחו של הטענה אותה יכול היה לומר, ולהשתמש בה בטענה העכשווית.

יש הגדירו את דין המיגו ככוח מוחזק, שהרי מכיון שיכול היה לומר טענה אחרת ובכוחו לזכות בנכסים, דינו כ"מוחזק", - אדם שהנכסים ברשותו, שהרי רוחנית הנכסים ברשותו ובכוחו, ומכח הכלל הידוע של "המוציא מחבירו" הוא זוכה בנכסים.

סברא זו מחברת למעשה בין פנימיות התורה לנגלות התורה^{[דרוש מקור]}. מכיון שסברת המיגו היא נתינת כוח לבן אדם מכח טענה שלא טען אלא שביכולתו לטעון. היסוד המונח בכך היא שכאשר בן אדם טוען לבעלות, ויש לו ראיה מסויימת לבעלותו שמכוחה הוא יכול לנצח בדין התורה, אזי כבר לפני שהציג את הראיה אנו רואים את החפץ כאילו בבעלותו, ומכיון שכך כאשר הוא טוען טענה אחרת של בעלות, שלאותה טענה מסויימת אין לו ראיה כלל, אנו עדיין רואים אותו כבעלים על החפץ, ולא ניתן להוציא ממנו ללא ראיה.