רבי זכריה בן אבקולס: הבדלים בין גרסאות בדף
מ (ויקיזציה) |
|||
| שורה 4: | שורה 4: | ||
בגמרא{{הערה|גיטין נו, א}} מסופר אודות קמצא ובר קמצא שבעקבות הבלבול בשמם נחרב בית המקדש, כי בר קמצא הוזמן לסעודה במקום קמצא, וגרשוהו משם בבזיון גדול, ובעקבות כך החליט להלשין למלך כי היהודים אינם נאמנים אליו. בגמרא שם מוזכר מאמרו של [[רבי יוחנן]], כי רבי זכריה גרם בעקיפין על ידי ענוותנותו לחורבן בית המקדש, כי מכיון שלא התעקש להרוג את בר קמצא שאיים להלשין למלך על כך שבני ישראל לא רצו להקריב את הקרבן שהמלך שלח על ידו - מכיון שהקרבן היה בעל מום, לכן נחרב בית המקדש. לעומת זאת לפי גרסת המדרש, חטאו של רבי זכריה היה במה שלא מיחה על בזיונו של בר קמצא, בעקבות ענוותנותו{{הערה|איכה רבה ד}}. | בגמרא{{הערה|גיטין נו, א}} מסופר אודות קמצא ובר קמצא שבעקבות הבלבול בשמם נחרב בית המקדש, כי בר קמצא הוזמן לסעודה במקום קמצא, וגרשוהו משם בבזיון גדול, ובעקבות כך החליט להלשין למלך כי היהודים אינם נאמנים אליו. בגמרא שם מוזכר מאמרו של [[רבי יוחנן]], כי רבי זכריה גרם בעקיפין על ידי ענוותנותו לחורבן בית המקדש, כי מכיון שלא התעקש להרוג את בר קמצא שאיים להלשין למלך על כך שבני ישראל לא רצו להקריב את הקרבן שהמלך שלח על ידו - מכיון שהקרבן היה בעל מום, לכן נחרב בית המקדש. לעומת זאת לפי גרסת המדרש, חטאו של רבי זכריה היה במה שלא מיחה על בזיונו של בר קמצא, בעקבות ענוותנותו{{הערה|איכה רבה ד}}. | ||
==בחסידות== | ==בחסידות== | ||
[[הבעל שם טוב]] אמר שלפעמים הענווה של האדם זה גורם לו שהוא מתרחק מ[[עבודת השם]], שבגלל שהוא ענו הוא לא מאמין שעל ידי [[תפילה|תפילתו]] ותורתו הוא מוריד [[שפע]] אל כל ה[[עולמות]], וגם ה[[מלאכים]] ניזונים על ידי תורתו ותפילתו. שאם היה מאמין בזה, היה עובד ה' ב[[שמחה]] וב[[יראה]], והיה נזהר בכל [[אות]] ותנועה ומילה לאומרה כיאות. וגם לשים לב אל מה שאמר [[שלמה]] ע"ה "אם תשכבון בין שפתים", שהקב"ה שומר ושוקד על שפתי האדם לנושקה כשהוא לומד בתורה ותפילה באימה ורצינות. ואם יקשיב אל זה, איך יוכל שלא יעבוד את ה' באימה שהרי המלך הגדול והנורא שומר ומקשיב על מוצא שפתיו של אדם נבזה חדל אישים וכיוצא בזה. | |||
והוא מעין [מה] שארז"ל ענותנותו של ר' זכריה גרם חורבן כו'. כך האדם ראוי לשום לב ולומר כי הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, וכל תנועותיו ועסקיו ודבורו [והלוכו] עושה רושם למעלה [למעלה], בוודאי יזהר בכל דרכיו ועסקיו שיהיה לשם שמים, מה שאין כן כשחושב האדם מה אני ספון לפגום או לתקן למעלה ולמטה שיהיה נרשם [כל] עסקי למעלה, ובזה הולך בשרירות לבו ויאמר אך שלום יהיה לי. ובאמת זה אינו, כי האדם על ידי מעשיו הטובים הוא דבוק בו יתברך ממש, וכמו שכתוב והלכת בדרכיו, ועל ידי שהוא רחום למטה נתעורר מדה זו של רחום למעלה בכל העולמות, וכמ"ש דע מה למעלה ממך, כלומר "ממך" תדע איזה מדה שנתעורר בך שכך הוא למעלה{{הערה|כתר שם טוב קמה}}. | והוא מעין [מה] שארז"ל ענותנותו של ר' זכריה גרם חורבן כו'. כך האדם ראוי לשום לב ולומר כי הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, וכל תנועותיו ועסקיו ודבורו [והלוכו] עושה רושם למעלה [למעלה], בוודאי יזהר בכל דרכיו ועסקיו שיהיה לשם שמים, מה שאין כן כשחושב האדם מה אני ספון לפגום או לתקן למעלה ולמטה שיהיה נרשם [כל] עסקי למעלה, ובזה הולך בשרירות לבו ויאמר אך שלום יהיה לי. ובאמת זה אינו, כי האדם על ידי מעשיו הטובים הוא דבוק בו יתברך ממש, וכמו שכתוב והלכת בדרכיו, ועל ידי שהוא רחום למטה נתעורר מדה זו של רחום למעלה בכל העולמות, וכמ"ש דע מה למעלה ממך, כלומר "ממך" תדע איזה מדה שנתעורר בך שכך הוא למעלה{{הערה|כתר שם טוב קמה}}. | ||
{{הערות שוליים}} | {{הערות שוליים}} | ||
[[קטגוריה:תנאים|זכריה]] | [[קטגוריה:תנאים|זכריה]] | ||
גרסה מ־17:21, 2 ביולי 2023
|
יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: מועתק ללא עריכה מנימלית, נראה כמו גליון של חידושי תורה ולא ערך באנציקלופדיה. | ||
| אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. | |||
רבי זכריה בן אבקולס היה תנא שחי בזמן חורבן בית המקדש.
בגמרא[1] מסופר אודות קמצא ובר קמצא שבעקבות הבלבול בשמם נחרב בית המקדש, כי בר קמצא הוזמן לסעודה במקום קמצא, וגרשוהו משם בבזיון גדול, ובעקבות כך החליט להלשין למלך כי היהודים אינם נאמנים אליו. בגמרא שם מוזכר מאמרו של רבי יוחנן, כי רבי זכריה גרם בעקיפין על ידי ענוותנותו לחורבן בית המקדש, כי מכיון שלא התעקש להרוג את בר קמצא שאיים להלשין למלך על כך שבני ישראל לא רצו להקריב את הקרבן שהמלך שלח על ידו - מכיון שהקרבן היה בעל מום, לכן נחרב בית המקדש. לעומת זאת לפי גרסת המדרש, חטאו של רבי זכריה היה במה שלא מיחה על בזיונו של בר קמצא, בעקבות ענוותנותו[2].
בחסידות
הבעל שם טוב אמר שלפעמים הענווה של האדם זה גורם לו שהוא מתרחק מעבודת השם, שבגלל שהוא ענו הוא לא מאמין שעל ידי תפילתו ותורתו הוא מוריד שפע אל כל העולמות, וגם המלאכים ניזונים על ידי תורתו ותפילתו. שאם היה מאמין בזה, היה עובד ה' בשמחה וביראה, והיה נזהר בכל אות ותנועה ומילה לאומרה כיאות. וגם לשים לב אל מה שאמר שלמה ע"ה "אם תשכבון בין שפתים", שהקב"ה שומר ושוקד על שפתי האדם לנושקה כשהוא לומד בתורה ותפילה באימה ורצינות. ואם יקשיב אל זה, איך יוכל שלא יעבוד את ה' באימה שהרי המלך הגדול והנורא שומר ומקשיב על מוצא שפתיו של אדם נבזה חדל אישים וכיוצא בזה.
והוא מעין [מה] שארז"ל ענותנותו של ר' זכריה גרם חורבן כו'. כך האדם ראוי לשום לב ולומר כי הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, וכל תנועותיו ועסקיו ודבורו [והלוכו] עושה רושם למעלה [למעלה], בוודאי יזהר בכל דרכיו ועסקיו שיהיה לשם שמים, מה שאין כן כשחושב האדם מה אני ספון לפגום או לתקן למעלה ולמטה שיהיה נרשם [כל] עסקי למעלה, ובזה הולך בשרירות לבו ויאמר אך שלום יהיה לי. ובאמת זה אינו, כי האדם על ידי מעשיו הטובים הוא דבוק בו יתברך ממש, וכמו שכתוב והלכת בדרכיו, ועל ידי שהוא רחום למטה נתעורר מדה זו של רחום למעלה בכל העולמות, וכמ"ש דע מה למעלה ממך, כלומר "ממך" תדע איזה מדה שנתעורר בך שכך הוא למעלה[3].