פאה נכרית – הבדלי גרסאות

ואכן, הטעמים שכתבו רוב הפוסקים לאסור חבישת פאה, אינם שייכים בימינו כיום.{{הערה| ראה בבשו"ת "שמש ומגן" חלק ב' אה"ע סימן ט"ו והלאה., בספרו "אום אני חומה" דף צ"ד.,מח"ס "נטעי גבריאל", במאמר בקובץ "אור ישראל" ל"ז.,}}

והגאון רבי חיים ישראל פסח פיינהנדלר, לשעבר רב ומו"צ בנתיבות ואחר כך רב ומו"צ בשכונת רוממה בירושלים, כתב{{הערה|בספרו "אבני ישפה" חלק ה' סימן קמ"ה.}}:''' {{ציטוטון|"בזמננו יש מודעות רחוב שבני אדם תולים ברחובות על האיסור של הפאה הנכרית, וכמה הדבר חמור. אבל כפי מה שהוכחנו שכיום הדבר ברור שאין כאן מראית העין, לא שייכים דברי הפוסקים שאסרו הפאה משום מראית העין, כי היום השתנתה המציאות. ולכן מי שתולה מודעה על חומר האיסור, הוא מטעה את הרבים, כי יש על מה לסמוך".}}

הראשון שעורר על חשש ע"ז שיש בפאות, היה הרב [[משה שטרנבוך]], בשנת [[תש"ל]]. ובשנה זו הוציא לאור את ספרו "דת והלכה", ושם יצא נגד המתנגדים ללבישת פאה, ובסוף דבריו עורר על חשש ע"ז בפאה, והסיק על הפאות המסופקות הבאות מאירופה: {{ציטוטון|"ומיהו כיון דאיסור משהו בע"ז אינו אלא דרבנן ולא ברור, וכן אי שערות חשיבי ולא בטלי, ויש בזה עוד צדדים וספקות, לא נוכל להורות בזה דאסור... אמנם אף שלענ"ד ראוי להימנע מפאות כאלו, מכל מקום עדיף פאה כי האי ממטפחת רפויה שמתגלין בה מקצת שערות, שבזה אסור מעיקר הדין".}}

לאחר עשרים שנה, בשנת [[תש"נ]], התעורר הענין שוב, והרב רבי יעקב אהרן שפירא נדרש אז לבאר את הענין בפני גדולי הרבנים בארץ ובחו"ל, וע"פ דבריו התירו גדולי ישראל הרב יוסף שלום אלישיב והרב שלמה זלמן אויערבאך את הפאות מהודו (ועוד מגדולי הרבנים שלא נקב בשמם), וגם גדולי חו"ל ובתוכם הרב משה פיינשטיין.

בשנת [[תשס"ד]] התעורר הענין שוב, וחזר בו הרב [[יוסף שלום אלישיב]] בעקבות עדות שקיבל מהרב אהרן דוד דונר על אופן הפעולה המעשית במתחם הע"ז בהודו, ובעקבות נתונים שקיבל, לפיהם רוב השיער הנמכר בארץ מקורו בהודו (אמנם הרבנים מצאו הרבה פירכות בעדותו של הרב דונר, והביאו עדויות רבות הסותרות לגמרי את עדותו, והוכיחו שהכניס פרשנות אישית לדבריו). וכך כתב הרב יוסף אפרתי ביום כ"ב באייר תשס"ד בשם הגרי"ש אלישיב:

{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן="ע"פ המידע העכשווי, רוב הפאות הנמכרות או המיוצרות בארץ הקודש, מקורם בשיער ממדינת הודו, גם אם הייצור נעשה במדינה אחרת, ולכן כל פאה שאין ידוע מקורה, אסורה בשימוש... בארצות אחרות, אם רוב הפאות הנמכרות או המיוצרות במקומות אלה אינם משיער הודי, הרי פאה שאין ידוע מקורה אינה נאסרת, מדין כל דפריש, אך חובה לברר את מקור הפאה".}}

ולאחר כל זאת, יעץ הרב [[יוסף שלום אלישיב]] להקים הכשר על מנת לייבא פאות כשרות לפי שיטתו, והרב מרדכי גרוס לקח על עצמו את הענין ובמאמצים רבים הקים הכשר המפקח על מקור השיער.

בשנת [[תשע"ח]] הוציאו לעז על הכשרו של הרב מרדכי גרוס, כביכול אינו מפקח על השיער כראוי, והמציאו שרוב השיער בעולם הוא מהודו. כמו כן, אחד העדים שנשלח בשנת תשס"ד, נשלח שוב להודו. הרב משה שטרנבוך קיבל את עדותו יחד עם כמה רבני שכונות בירושלים, ונוכח שם גם הרב יצחק מרדכי רובין, רבה של קהילת בני תורה בהר נוף, וחבר ביה"ד של הרב ניסים קרליץ, ומחבר ספר "ארחות שבת". הרב רובין שאל שאלות נוקבות, ולא קיבל תשובות מספקות לשאלותיו. בין היתר שאל את העד, האם יודע מה טעם מורידים לילדים את השערות בל"ג בעומר במירון ('חלאקה') ולא ידע להשיב. ואמר לו, אם אינך יודע טעם למנהג שנהוג בישראל מזה שנים רבות, ומסתבר שעוד אלפי יהודים נוהגים כך ואינם יודעים, למרות שטעמי המנהג הם פשוטים וכתובים בספרי האחרונים, מנין לך שכל ההודים המתגלחים בטמפל הע"ז יודעים מדוע הם עושים זאת.  

ביום [[י"ז אייר]] [[תשע"ח]] הלך הרב גרשון וועסט מארה"ב ושהה כמה ימים בהודו, וניסה לחקור שוב את הענין (בשליחותו של הגאון רבי חיים יוסף דוד ווייס), והעלה את עדותו על הכתב. מסקנתו היתה שלהודים אין מושג מה הם עושים, והם משקרים ועונים לשאלות לפי רצונו של השואל. "מצד טבעם ומהותם כמעט ואין מכחישים ושוללים בשום דבר שאומרים להם, ואם יגידו לפניהם איזה הנחה או מציאות, בדרך כלל יסכימו בהנהון ראש או באמירת הן, ולפעמים אף יחזרו להגיד בעצמם הדברים שנאמרו אליהם, על אף שתיכף קודם לזה אמרו בעצמם אחרת, או שיודעים שהדברים אינם נכונים. רק מספר פעמים בודדים אירע ששללו או הכחישו בדברים שאמרתי להם".