שיחה:עמוד ראשי – הבדלי גרסאות

פרק ב אך כל זה לעניין כפרה ומחילת העוון, שנמחל לו לגמרי מה שעבר על מצוַת המלך כשעשה תשובה שלימה, ואין מזכירין לו דבר וחצי דבר ביום הדין לעונשו על זה חס ושלום בעולם הבא, ונפטר לגמרי מן הדין בעולם הבא. אמנם שיהיה לרצון לפני ה' ומרוצה וחביב לפניו יתברך כקודם החטא להיות נחת רוח לקונו מעבודתו, היה צריך להביא קרבן עולה אפילו על מצוַת עשה קלה שאין בה כרת ומיתת בית דין, כמו שדרשו רז"ל בתורת כהנים על פסוק "ונרצה לו", וכדאיתא בגמרא פרק קמא דזבחים דעולה מכפרת על מצוַת עשה. והיא דורון לאחר שעשה תשובה ונמחל לו העונש, וכאדם שסרח במלך ופייסו על ידי פרקליטין ומחל לו, אף על פי כן שולח דורון ומנחה לפניו שיתרצה לו לראות פני המלך (ולשון "מכפרת", וכן מה שכתוב בתורה "ונרצה לו לכפר עליו", אין זו כפרת נפשו, אלא לכפר לפני ה' להיות נחת רוח לקונו, כדאיתא שם בגמרא, וכמו שכתוב: "תמים יהיה לרצון").

ועכשיו שאין לנו קרבן להפיק רצון מה', התענית הוא במקום קרבן, כמו שכתוב בגמרא, שיהא מיעוט חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתי לפניך וכו'. ולכן מצינו בכמה תנאים ואמוראים שעל דבר קל היו מתענים תעניות הרבה מאד, כמו רבי אלעזר בן עזריה שהיה מתיר שתהא פרה יוצאה ברצועה שבין קרניה בשבת, וחכמים אוסרים, ופעם אחת יצאה כן פרתו של שכנתו ולא מיחה בה, והושחרו שיניו מפני הצומות על שלא קיים דברי חביריו. וכן רבי יהושע שאמר: "בושני מדבריכם בית שמאי", והושחרו שיניו מפני הצומות. ורב הונא פעם אחת נתהפכה לו רצועה של תפילין, והתענה ארבעים צומות, וכהנה רבות.

ועל יסוד זה לימד האריז"ל לתלמידיו על פי חכמת האמת מִסְפַּר הצומות לכמה עוונות וחטאים, אף שאין בהן כרת ולא מיתה בידי שמים, כמו על הכעס קנ"א תעניות וכו'. ואפילו על איסור דרבנן, כמו סתם יינם יתענה ע"ג תעניות וכו'. וכן על ביטול מצוַת עשה דרבנן, כמו תפילה יתענה ס"א תעניות וכו'. ודרך כלל, סוד התענית היא סגולה נפלאה להתגלות רצון העליון ברוך הוא, כמו הקרבן שנאמר בו "ריח ניחוח לה'". וכמו שכתוב בישעיה: "הלזה תקרא צום ויום רצון לה'", מכלל שהצום הנרצה הוא יום רצון.

אכן כל זה באדם חזק ובריא, שאין ריבוי הצומות מזיק לו כלל לבריאות גופו, וכמו בדורות הראשונים. אבל מי שריבוי הצומות מזיק לו, שאפשר שיוכל לבוא לידי חולי או מיחוש חס ושלום, כמו בדורותינו אלה, אסור לו להרבות בתעניות אפילו על כריתות ומיתות בית דין, ומכל שכן על מצוות עשה ומצוות לא תעשה שאין בהן כרת, אלא כפי אשר ישער בנפשו שבוודאי לא יזיק לו כלל. כי אפילו בדורות הראשונים בימי תנאים ואמוראים, לא היו מתענין בכהאי גוונא אלא הבריאים דמצו לצעורי נפשייהו, ודלא מצי לצעורי נפשיה ומתענה נקרא חוטא בגמרא פרק קמא דתענית, ואפילו מתענה על עבירות שבידו, כדפרש רש"י שם, וכדאיתא בגמרא פרק קמא דזבחים, שאין לך אדם מישראל שאינו מחוייב עשה וכו'. ומכל שכן מי שהוא בעל תורה, שחוטא ונענש בכפליים, כי מחמת חלישות התענית לא יוכל לעסוק בה כראוי. אלא מאי תקנתיה? כדכתיב: "וחטאך בצדקה פרוק", וכמו שכתבו הפוסקים ליתן בעד כל יום תענית של תשובה ערך ח"י גדולים פוליש וכו', והעשיר יוסיף לפי עושרו וכו', כמו שכתב המגן אברהם הלכות תענית.

אך העניין יובן על פי מה שכתוב "כי חלק ה' עמו" וכו', חלק משם הוי"ה ברוך הוא, כדכתיב: "ויפח באפיו נשמת חיים", ומאן דנפח – מתוכו נפח וכו'. ואף שאין לו דמות הגוף וכו' חס ושלום, אך דיברה תורה כלשון בני אדם. כי כמו שיש הפרש והבדל גדול באדם התחתון על דרך משל בין ההבל שיוצא מפיו בדיבורו להבל היוצא על ידי נפיחה, שביוצא בדיבורו – מלובש בו כוח וחיות מעט מזעיר, והוא בחינת חיצוניות מנפש החיה שבקרבו; אבל ביוצא בכוח הנופח, דמתוכו נפח, מלובש בו כוח וחיות פנימית מבחינת הנפש החיה וכו'. ככה ממש על דרך משל המבדיל הבדלות לאין קץ, יש הפרש עצום מאד למעלה בין כל צבא השמים, ואפילו המלאכים, שנבראו מאין ליש וחיים וקיימים מבחינת חיצוניות החיות והשפע שמשפיע אין סוף ברוך הוא להחיות העולמות. ובחינה זו נקראת בשם "רוח פיו" על דרך משל, כמו שכתוב: "וברוח פיו כל צבאם". והיא בחינת חיוּת המלובשת באותיות שבעשרה מאמרות (שהן בחינת כלים והמשכות וכו', כמו שנתבאר בלקוטי אמרים חלק ב' פרק י"א). ובין נשמת האדם, שנמשכה תחלה מבחינת פנימיות החיוּת והשפע שמשפיע אין סוף ברוך הוא, כמו שכתוב: "ויפח" וכו'. ואחר כך ירדה בסתר המדרגה גם כן על ידי בחינת האותיות שבמאמר "נעשה אדם" וכו', כדי להתלבש בגוף עולם הזה התחתון. ולכן נקראו המלאכים בשם אלקים בכתוב, וכמו שכתוב: "כי ה' אלקיכם [הוא] אלקי האלקים" כו', "הודו לאלקי האלקים" כו', "ויבאו בני האלקים להתייצב" כו', לפי שיניקת חיותם היא מבחינת חיצוניות, שהיא בחינת האותיות לבד, ושם אלקים הוא בחינת חיצוניות לגבי שם הוי"ה ברוך הוא. אבל נשמת האדם, שהיא מבחינת פנימיות החיוּת, היא חלק שם הוי"ה ברוך הוא, כי שם הוי"ה מורה על פנימיות החיוּת, שהיא למעלה מעלה מבחינת האותיות.

וככה ממש על דרך משל המבדיל הבדלות לאין קץ, בנשמת האדם שהיא בחינת נפש האלקית דמתוכיה נפח, יש בה בחינת שכל הנעלם המרומז באות יו"ד, שבכוחו לצאת אל הגילוי להבין ולהשכיל באמיתתו יתברך ובגדולתו וכו', כל חד וחד לפום שיעורא דיליה לפי רוחב שכלו ובינתו. וכפי אשר מעמיק שכלו ומרחיב דעתו ובינתו להתבונן בגדולתו יתברך, אזי מרומזת בינתו באות ה"א, שיש לה רוחב, וגם אורך המורה ההמשכה מלמעלה למטה, להוליד מבינתו והתבוננותו בגדולת ה' אהבה ויראה ותולדותיהן במוחו ותעלומות ליבו, ואחר כך בבחינת התגלות ליבו. ומזה נמשכה עבודה האמיתית בעסק התורה והמצוות בקול ודיבור או מעשה, הן אותיות וא"ו ה"א וכו'. וגם ההתבוננות להבין ולהשכיל באמיתתו וגדולתו יתברך נמשכה גם כן מהתורה, דאורייתא מחכמה נפקא, היא בחינת יו"ד של שם הוי"ה וכו'.