מזמור לתודה

מזמור לתודה
א מִזְמוֹר לְתוֹדָה: הָרִיעוּ לַיהוָה, כָּל-הָאָרֶץ. ב עִבְדוּ אֶת-יְהוָה בְּשִׂמְחָה; בֹּאוּ לְפָנָיו, בִּרְנָנָה. ג דְּעוּ-- כִּי יְהוָה, הוּא אֱלֹהִים: הוּא-עָשָׂנוּ, ולא (וְלוֹ) אֲנַחְנוּ-- עַמּוֹ, וְצֹאן מַרְעִיתוֹ. ד בֹּאוּ שְׁעָרָיו, בְּתוֹדָה--חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה; הוֹדוּ-לוֹ, בָּרְכוּ שְׁמוֹ. ה כִּי-טוֹב יְהוָה, לְעוֹלָם חַסְדּוֹ; וְעַד-דֹּר וָדֹר, אֱמוּנָתוֹ.
תהילים, פרק ק'

מזמור לתודה הוא קטע בתפילה הנאמר אחרי ברוך שאמר. המזמור הוא חלק מפסוקי דזמרה.

מקור המזמור הוא בפרק ק' בתהילים. המזמור נקרא "מזמור לתודה" ע"ש כך שבזמן הקרבת קרבן תודה היו הלווים שרים ומנגנים את מזמור תהלים זה.

בערב יום כיפור ובערב פסח לא היו נוהגים להקריב קרבן עולה, ולכן בימים אלה נוהגים שלא לומר מזמור לתודה.

פירוש הפס' ע"פ חסידות

"מזמור לתודה הריעו להוי'" שההודאה על הנס תהיה בבחינת "הריעו" - הרמת קול שהיא עניין הביטול, והביטול הזה יהיה "להוי" - שהאדם מודה לה' ע"כ שהוריד את שם הוי' בשם אלקים וע"כ האדם מתבטל ומודה לשם הוי' שזהו מקור ההודאה ממש, וההודאה להוי' תהיה "בכל הארץ" - הארץ התחתונה שמקורה הוא שם אלקים, וע"י כך שהאדם מתבטל ומודה להוי' מכאן - מהעולם הזה המוגבל, הוא מעלה את שם אלקים לבחינת שם הוי' שלמעלה ממנו.

מקורו של המזמור

בחסידות מבואר שמקורו של מזמור לתודה הוא באור אין סוף דעולם היצירה.

אדמו"ר האמצעי שואל מדוע מקורו של מזמור לתודה הוא דווקא באור אין סוף, ובאור אין סוף גופא למדה דווקא בעולם היצירה? ומקדים לומר שמזמור לתודה נאמר בהקשר לקרבן תודה, והודאה, שעליה מביאים את הקורבן מקורה באור אין סוף.

ומסביר שהודאה מקורה באור אין סוף מכיון שהודאה נאמרת על נס שהיה לאדם ונס זהו דבר שלמעלה מהטבע שמתלבש בטבע, או בלשון החסידות גילוי אור עלמא דאתכסייא בעלמא דאתגלייא וגילוי שם הוי' בשם אלקים. ומכיון שכל המקור של נס זהו גילוי אור אין סוף הבלתי מוגבל בעולם הזה המוגבל, זהו הסיבה לכך שהודאה מקורה באור אין סוף - שהאדם מודה לקב"ה שגילה בשבילו את האין סוף הבלתי מוגבל בעולם הזה המוגבל. זה הסיבה לכך שמקור ההודאה הוא דווקא באור אין סוף.

והסיבה לכך שמקורו של המזמור הוא דווקא באור אין סוף שבעולם היצירה מסביר אדמו"ר האמצעי ששורשו האמתי של מזמור לתודה הוא אכן באור אין סוף שבעולם האצילות, אך מכיון שבימי בחול כל הדרגות יורדות במדרגה לכן מזמור לדוד נמצא בעולם היצירה ולא בעולם האצילות. ואת מקום מזמור לתודה מחליף בשבת המזמור "מזמור לשבת" שבו אין את שם הוי', ומסביר אדמו"ר האמצעי ובגלל שאין בו את שם הוי' יש בו בחינתת העלם שלמעלה מגילוי ומקורו של מזמור לשבת הוא באור אין סוף שבעולם האצילות.

כמו כן ראשי תיבות של "הריעו לה' כל הארץ" זה הלכה, ומקור ההלכה שהיא תורה שבעל פה הוא בספירת הדעת. שעניינה הוא להבין ולהשיג ע"י שם אלקים בשם הוי', וע"י כך שיש לאדם בחינת דעה בשם הוי' - הוא מעלה בכך את שם אלקים.

עניינו

בתפילת שחרית בכל יום אנו אומרים: "מזמור לתודה". משמעות המילה תודה אינו רק מלשון הודיה אלא גם מלשון הודאה. וכן מצינו בגמרא שמופיע מינוח זה כדי לציין הודאה, כמו: "ומודים חכמים לרבי מאיר", כלומר אף על פי שלא חשבו כמוהו, הודו שהוא צודק.

כך היא ההודאה שלנו להקב"ה: לנו נדמה שאנחנו מציאות, ואנחנו לא צריכים הוכחות על קיומינו ועל קיומו של העולם בכלל. ולמרות זאת אנו מודים לה` שהוא המציאות האמיתית, ו"אין עוד מלבדו". אנו מודים לה` שהוא צודק.

ישנו סיפור על חסיד של אדמו"ר הזקן, ר` פסח ממלחובקה, שהחדיר במוחו עניין זה של אחדות ה', שכל המציאות היא רק אלוקות ואין עוד שום דבר, עד כדי כך שלאחר שלימד עניין זה לתלמידיו, הם מיששו את הקיר כדי לבדוק אם הוא קיים! ופעם אחת לימד אותם עניין זה בליל שבת. לאחר התפילה, משהגיע אחד התלמידים לביתו כשהרושם של השיעור עדיין לא פג ממנו, הוא התיישב על הכסא, מבלי לעשות כלום. אותו תלמיד המשיך לרחף בעולמו שלו עד שאשתו ביקשה ממנו: "עשה קידוש", והוא השיב לה כתוהה על השאלה: "מה קידוש?" הוא היה מנותק כל כך ממציאות העולם עד ששכח שליל שבת היום. הרעיון של "אין עוד מלבדו" היה מונח אצלו ברמה גבוהה כל כך, עד שאיבד את התחושה של עולם גשמי. אבל מי שהעניין התיישב בשכלו, מוצא את הדרך כיצד לחבר את האמת האלוקית עם מציאות העולם. כל זה קשור בעניין ההודאה, להודות שה` הוא המציאות האמיתית.

אם-כך, בהודאה יש עניין של ביטול. הכרה במציאות ה` היא ביטול היש שלי. משום שהמציאות שלי צועקת שאני יש! ואני מתאמץ לכופף את היש שלי ליש האמיתי. הביטול הוא הסיבה שקרבן תודה לא בטל גם לעתיד לבוא. משום שאז, בימות המשיח, ההודאה הזו רק תלך ותתחזק. אז נכיר בצורה הרבה יותר עמוקה, שה` הוא היש וכל השאר אין. אמנם לעתיד לבוא לא נצטרך להודות משום שההודאה של היום תהיה ההבנה השכלית. אז נראה בעיני בשר שהמציאות היא כולה אלוקות. אם כן על מה תהיה ההודאה לעתיד לבא? על דברים הרבה יותר נעלים, שהיום אנחנו אפילו לא יכולים להודות עליהם.