אחדות ישראל

		ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
		אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.	עריכה

ראה ערך אהבת ישראל.

משנת תשמ"א ואילך הרבי עורר מאוד ביתר שאת על מבצע אחדות ישראל, וכל פעם שהזכיר אהבת ישראל היה מזכיר תמיד גם אחדות ישראל.

ומובא בזה לקט עניינים על אחדות ישראל

מלוקט מדברי רז"ל ורבותינו נשיאנו, צמוד ללשון הרב.

כל ישראל הם גוף אחד, מצד שורש נפשם בה' אחד

בטעמי מצות פרשת קדושים כתב האריז"ל וזה לשונו: כי כל ישראל סוד גוף אחד של נשמת אדם הראשון כנודע אצלנו (בספר הגלגולים פ"א ב') וכל אחד מישראל הוא אבר פרטי ומזה הוא הערבות שאדם ערב בשביל חברו אם יחטא. ולכן נוהג מורי ז"ל לומר פרטי הוידוים כו' כי כל ישראל גוף אחד. עד כאן לשונו.

וביאור דבריו הוא שאדם הראשון היה כללות כל הנשמות כולם שבישראל (לבד מאותן שיבואו אחר התחי' עיין שם פ"ז) שהי' כולל כולם. מהם נתלים בראשו מהם בזרועו כו' ועל שם זה נקרא אדם אדמה לעליון כי הוא בחינה כללית ונמשך מבחינת אדם דלעילא שכולל יו"ד ספירות וכדכתיב בני בכורי ישראל (שמות ד' כ"ב).

והנה מבואר במקום אחר בענין אדם דלעילא שהוא בחינת שם מ"ה דתיקון שיהיו היו"ד ספירות כלולים זה מזה שחסד יהיה כלול מגבורה וגבורה מחסד וכיוצא מה שאין כן בתהו היו בבחי' פירוד זה תחת זה. וההתכללות הזאת הוא על ידי המשכת שם מ"ה שממצחא שהוא בחינת א"ס הכולל כל ההשתלשלות ופרטי הנמצאים כי ממך הכל כתיב (דה"א כ"ט י"ד) ולכן הוא הגורם ג"כ ענין ההתכללות אחרי יציאתם אל הגילוי כאו"א בפ"ע.

ועד"ז יובן ג"כ בנשמות ישראל שהם קומה שלימה ביחד דהיינו נשמת אדה"ר שהיא כללותם והגם שיש בה רמ"ח איברים מיוחדים הרי הם כלולים זה מזה.

וכמו עד"מ בגוף אחד שהגם שהוא בהתחלקות ציור איברים ראש ורגלים וידים וצפרנים מ"מ כל א' כלול מזולתו שביד יש חיות מעין הרגל ע"י הוורידים שנמשכו בו וכן בשאר כל האיברים וכנודע שמרפאים אבר א' ע"י הקזה בחבירו מצד עירוב הדמים וההתכללות הזאת באיברי הגוף ובחיות הנפש שבהם הוא מחמת כללות החיות שכולל כולם שהוא המאיר במוח שבראש שממנו נתפרדו כל א' לעצמו והוא כולל כולם דרך משל ההיולי כידוע. ולכן המוח הוא המרגיש כל כאבי הרמ"ח איברים וכאב היד עם הרגל שוים אצלו אדרבה לפעמים ירגיש המוח יותר כאב מכה שבצפורן מכאב מכה שביד כנראה בחוש.

ועד"ז הי' ההתכללות ברמ"ח איברי נפש אדה"ר זה מזה מחמת מקור חיי נפשו שהוא מבחי' חכמה עילאה דאדם העליון בחי' א"ס ב"ה ששורה ומתייחד בחכמתו שהוא וחכמתו א' ולכן נאמר בני בכורי וכמו הבן שהוא טפה ממוח האב, אך אמנם לאחר שנתחלקה נשמת אדה"ר לשרשים רבים וכל א' נחלק לענפים ולניצוצות רבות בגופות מיוחדות הרי זה כמשל האיברים שנפרדו זה מזה ולא יכאב להיד מכה שברגל המופרדת ממנו וכיוצא. אמנם הפירוד הזה הוא רק מצד הגוף אבל הנפש לא נפרדה באמת וכולם מתאימות וכמשל היד שיש בה מוורידי הרגל והעין וכן ברגל מן היד כו' וכיוצא ויש לה כאב עצום ברוחניותה מכאב העין כנ"ל במשל.

ולכן אמר האריז"ל כל פרטי הוידוים שחטא א' מישראל שהרי הוא כאב אותו אבר שבו מושרשת נפש אותו הישראל ומגיע הכאב גם לאבר העליון שמושרש נפש האריז"ל ובפרט מצד מקור נשמותינו מוח האב וחכמתו ית' הכולל את כולם ומרגיש כאב כל הרמ"ח איברי', ולכן נצטוינו ג"כ לאהוב כל אדם מישראל שהרי כל אדם כלול מכל נשמות ישראל כנ"ל מן האיברים והרי א"כ בו יש זולתו ג"כ ויאהב זולתו כמוהו וכן הוא כלול בזולתו כנ"ל בקישור האיברים.

וזהו ג"כ שצריך לקבל עליו מצוה זו קודם התפלה כדי שיוכל למסור נפשו באחד שתעלה לפני ה' בבחי' מ"ן בק"ש ואי אפשר להיות עלי' זו אלא אם כן תהי' שלימה ובריאה, דהיינו שתהי' כלולה מכל הנשמות שהוא כמו האבר שבריאותו הוא כשבריאים הוורידים שבו הכלולים מכל האיברים, שאז תעלה לרצון לפני ה' בחכמתו ית' שהיא הכוללת כל הנשמות כולן כא' ממש. שלפי שהנשמה יש בה בהתכללות ג"כ מכולן יכולה היא לעלות באור הכללי שהוא מקורן ושרשן, וההתכללות זאת הוא כשהאדם מראה בעצמו ובגופו כן שאוהב רעהו כאיברים הכלולים זה מזה ושלי שלך כי עצמו ובשרו הוא. משא"כ כששונא לאחד מישראל בלבו הרי הוא מפריד מנפשו אותו חלק של זולתו הכלול בו ודוחהו מעליו בשנאה זו ששונאו ומסלק רצונו ממנו וממילא יש פגם וחסרון בנפשו שנחסר בו החלק הנ"ל ונעשה בעל מום. כי באמת כל אבר פרטי כלול מתרי"ג והיינו מהתכללות זולתו בו וע"י השנאה הוא מפריד ממנו אותו חלק הפרטי ואז אינו יכול לעלות לרצון לפני ה' וכדכתיב אשר יהי' בו מום לא יקרב להקריב כו' (ויקרא כ"א י"ז), שאור אין סוף ב"ה הכולל כולם לא יסבלנו מצד החסרון שבו שחיסר אותו [האבר] הפרטי שהרי א"ס ב"ה כולל גם אותו. ודי למבין.

ולכן נצטוינו כמה לא תעשה בהקרבת בעלי מומים הן בכהנים הן בקרבנות עצמן כמ"ש בפ' אמור ונצטוינו ג"כ במצות עשה להקריב כל קרבן תמים כדכתיב תמים יהי' לרצון כו' (ויקרא כ"ב כ"א).

(דרך מצותיך להצמח צדק מצות אהבת ישראל)

כתיב לא תקום ולא תטור את בני עמך. היך עבידא הוה מקטע קופד ומחת סכינא לידוי תחזור ותמחי לידיה. (היה חותך בשר וירד הסכין לתןך ידו, וכי תעלה על הדעת שינקום מידו ויחתוך ידו השניה על שחתכה הראשונה, כן הדבר הזה כיון שכל ישראל גוף אחד הן, דין הוא שלא ינקום מחבירו שהוא כנוקם מגופו).

(ירושלמי נדרים פ"ט ה"ד וקרבן העדה שם)

והנה ע"י קיום הדברים הנ"ל להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו רק שמחתו תהיה שמחת הנפש לבדה הרי זו דרך ישרה וקלה לבא לידי קיום מצות ואהבת לרעך כמוך לכל נפש מישראל למגדול ועד קטן. כי מאחר שגופו נמאס ומתועב אצלו והנפש והרוח מי יודע גדולתן ומעלתן בשרשן ומקורן באלקים חיים. בשגם שכולן מתאימות ואב א' לכולנה ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש מצד שורש נפשם בה' אחד רק שהגופים מחולקי'. ולכן העושים גופם עיקר ונפשם טפלה אי אפשר להיות אהבה ואחוה אמיתית ביניהם אלא התלויה בדבר לבדה. (ספר תניא קדישא פרק לב)

אחד ממש מצד העצם דאלוקות שהוא העצמות ברוך הוא הכוללם

אהבת ישראל היא מה שהנפשות אוהבים זה את זה להיותם אחד ממש מצד העצם דאלוקות שהוא העצמות ברוך הוא הכוללם. וזה הבנת מאמר רבינו הגדול נ"ע הנפשות מתאימות והיא אהבה עצמית המקשרת את כל ישראל כאחד בלי הפרש נוסחאות.

(אגרות קודש אדמו"ר הריי"ץ נ"ע ח"ב ע' תקכד. נעתק בקובץ מכתבים לתהילים בתחלתו)

אתם נצבים היום כלכם וגו'. הנה פרשה זו קורין לעולם קודם ראש השנה ומרומז במלת היום דקאי על ר"ה כי זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון. שכל ניצוצי נשמות נצבים ומתעלים במקורם הראשון ביום זה עד לפני ה' ראשיכם שבטיכם וגו' מחוטב עציך עד שואב מימיך פרט הכתוב עשר מדרגות שכמו שיש עשר מדרגות בנפש האדם דהיינו ג' שכלים וז' מדות כך הנה כל ישראל הם קומה אחת שלימה וכללות נשמתותיהן נקרא כנסת ישראל שנחלקת לעשר מדרגות ובראש השנה מתעלים כל המדרגות אפילו מחוטב עציך עד שואב מימיך שהם בחינות ומדרגות התחתונות להיות כולם מתעלים למעלה במקור חוצבם. וזהו ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל פירוש שכולם מתאספים יחד להיות לאחדים כאחד.

כי זהו כלל גדול דכל דאתי מסטרא דקדושה הוא בבחינת נעוץ סופן בתחלתן שאין לו בחינת ראש וסוף והוא בחינת עגולים שנמשך מבחינת סובב כל עלמין.

ולכן אמרו רז"ל הוי שפל רוח בפני כל אדם לפי שיש בכל אחד ואחד בחי' ומדרגות מה שאין בחבירו וכולם צריכין זה לזה. ונמצא שיש יתרון ומעלה בכל אחד ואחד שגבוה מחבירו וחבירו צריך לו. וכמשל האדם שהוא בעל קומה בראש ורגלים שאף שרגלים הם סוף המדרגה ולמטה והראש הוא העליון ומעולה ממנו, מכל מקום הרי בבחינה אחת יש יתרון ומעלה להרגלים שצריך להלך בהם וגם הם מעמידי הגוף והראש וגם כשאירע כובד בראש מקיזין דם ברגלים ונרפא ומקבל חיותו ממנו, ונמצא שאין שלימות להראש בלתי הרגלים כך הנה כל ישראל קומה אחת שלימה. ונמצא אפילו מי שמחשב בדעתו שהוא בחי' ראש לגבי חבירו הרי אין לו שלימות בלי חבירו וימצא חסרון בנפשו מה שחבירו משלימו ועי"ז יהיה בטל ושפל רוח לגבי חבירו מבלי ימצא האדם ראש וסוף וע"י ביטול זה יתאחדו להשראת יחודו ית' שמסטרא דקדושה בלי ראש וסוף.

משא"כ מי שמחשב בדעתו נפרד במעלתו לגבי חבירו ועושה ראש וסוף נפרדים הרי הוא נופל בעלמא דפרודא שמסט"א.

והנה בראש השנה הוא בחי' התשובה שכללות נשמות ישראל תשובנה למקורם ושרשם.וזהו בהתאסף ראשי עם, ראש הוא בחי' המחשבה וראשי עם הם בחינות המחשבות של כללות ישראל שהם מתאספים מעלמא דפרודא שנפלו מחשבותם להיות זה פונה לכאן וכו' ונעשים רשות היחיד ליחודו ית' (ועד"ז הוא פי' שמע ישראל שמע לשון אסיפה מלשון וישמע שאול וכמ"ש במ"א וע' בפע"ח שער ר"ה פ"ג).

(ליקוטי תורה פרשת נצבים בתחילתו)

אהבת ישראל ואחדות ישראל - מצוה אחת

המצוה היא אהבת ישראל ("ואהבת לרעך כמוך"), שבזה יש עדיין שני אישים נפרדים, אוהב ואהוב (אלא שהאהבה היא "כמוך"); הסיבה שאפשר להיות אהבה "לרעך כמוך" היא מצד הענין ד"אחדות ישראל", שפירושה, שכל ישראל הם מציאות אחת, כאיש אחד ממש.

בירושלמי (נדרים פ"ט ה"ד) מבואר ש"כל ישראל גוף אחד הן" (ל' הקה"ע שם), כמובא שם משל לזה מב' ידים של גוף אחד, דאע"פ שאהבת אחים אינה כאהבה לאיש זר, אלא היא אהבה עצמית, בלשון הכתוב "עצמי ובשרי אתה" — מ"מ הרי הם אישים נפרדים ומחולקים; משא"כ זה שכל ישראל גוף אחד הן, מפני שכל ישראל הם "קומה אחת שלימה" (לקו"ת ר"פ נצבים) , אין בהם (גם כפי שהם במקומם) גם ההתחלקות של אחים, אלא הם מציאות אחת, "גוף אחד".

(ליקוטי שיחות חלק לא, שיחה א' לפ' בשלח)

אף על פי שאחדות ישראל הוא נעלה יותר מאהבת ישראל, ע"י אהבת ישראל באים ממילא גם לידי אחדות ישראל.

סדר העבודה הוא אמנם מן הקל אל הכבד - לכל לראש אהבת ישראל, ולאחרי זה אחדות ישראל. אבל לאידך, כאשר ישנו הענין דאהבת ישראל, בהכרח שמזה יבוא גם אחדות ישראל, כי הסיבה המביאה לידי אהבת ישראל היא גם הסיבה המביאה לידי אחדות ישראל.

(ליל שמחת תורה תשמ"ג. בלתי מוגה. הנחות לה"ק ס"י. עיין שם בארוכה)

טעם הדבר שציווי התורה מתייחס לאהבת ישראל ולא לאחדות ישראל

אחד הביאורים בזה בפשטות: ציווי שייך רק על דבר שתלוי בבחירת האדם - כאשר נתתי לפני את החיים ואת הטוב ולעומת זה גם את ההיפך, שאז שייך הציווי "ובחרת בחיים", משא"כ כשמדובר בדבר הכרחי - בזה לא שייך ציווי, כי לא קיימת אפשרות אחרת.

(ש"פ בראשית תשמ"ג. בלתי מוגה. הנחות לה"ק ס"ט. עיין שם בארוכה)

כמה אופנים באחדות ישראל

כשם שה"אחדות" שבאברי הגוף יש בה כמה אופנים כן הוא גם באחדות דישראל: א) שלימות הגוף תלוי' בזה שישנם בו כל האברים, כי כשחסר אחד מהם, אף אם הוא האבר הפחות ותחתון ביותר, כל הגוף אינו גוף שלם.

ב) למעלה מזה הוא — שכל אברי הגוף משלימים זה את זה, כי כולם צריכים זה לזה, וכמו שעל ידי הקזת הדם ברגל יתרפא הראש, וכן הרגל מעמיד את הראש ומוליך אותו, אשר מצד ענין זה נק' הרגל ראש והראש רגל (כי בענין זה מקבל הראש מן הרגל), וכל אבר הוא "ראש" מצד מעלתו הפרטית שהוא משפיע בשאר כל האברים, ועד באופן ש"לא ימצא בהם ראש וסוף"43.

אבל בשני אופנים אלו עדיין ישנה התחלקות בין האברים, דלא מיבעי באופן הא', ששלימות הגוף תלוי' בזה שישנם רמ"ח אברים, שזהו דוקא כשישנם רמ"ח אברים מחולקים, היינו שיש בו כל הרמ"ח מעלות פרטיות של כל הרמ"ח אברים, שעל ידי כולם יחד נוצרת "קומה אחת שלימה"; אלא גם לפי האופן הב', שלא ניכרת כ"כ מעלתו של אבר אחד על זולתו, שהרי כולם הם "ראש" — מ"מ, מעלתו של כל אבר היא רק בענינו הפרטי, במה שהוא מחולק מחבירו.

אבל אמיתית האחדות שבקומת הגוף היא, כאשר כל אבר מרגיש שעיקר מציאותו וענינו אינו תכונותיו הפרטיות אלא בזה שהוא חלק מגוף האדם בכללותו, שענין זה הוא בכל האברים בשווה, שכולם הם חלק מקומה זו בשווה, ומצד זה הרי הם בהתאחדות גמורה44.

וכן הוא גם בהתאחדות דישראל, שכל ישראל ערבין ומעורבים זב"ז, להיותם קומה אחת שלימה, שישנם בזה שלשת אופנים אלו:

א) השלימות דכלל ישראל היא כאשר ישנם כל הסוגים מ"ראשיכם שבטיכם גו'" עד "שואב מימיך"45. ב) למעלה מזה — שכל סוג מבנ"י משפיע ממעלתו לשאר כל ישראל, באופן שכל ישראל צריכים זל"ז ומשלימים זה את זה, עד שלא ימצא בהם ראש וסוף. ג) האחדות הכי עליונה, זה שכל ישראל הם חלק מכלל ישראל, שזהו מצד נקודת היהדות שבכל אחד ואחד מישראל, שזהו בשווה ממש אצל כולם, וזהו אמיתית הענין דכל ישראל ערבין ומעורבין זב"ז46, שאין בזה התחלקות כלל (דראש ורגל), וכולם הם כמו נקודה אחת ממש47.

הערות: 43) ראה לקו"ת ר"פ נצבים. וראה לקו"ש ח"ד (ע' 1141 ואילך) בביאור ב' האופנים שבלקו"ת (שם) "לאחדים" "כאחד", שלנגד זה אומר בלקו"ת "כולן צריכים זל"ז", "כל ישראל קומה אחת שלימה". וראה הערה הבאה. 44) ע"פ המבואר בהערה הקודמת י"ל, שגם בלקו"ת בהעלותך (שבהערה 31) בביאור ענין מקשה דהמנורה — נכללו כמה דרגות: א) נעשה מה שלמטה למעלה ונתערב הכל עליון בתחתון ותחתון בעליון, ב) קומה אחת, ג) עד ירכה עד פרחה כולם מקשה א'. 45) נצבים כט, טי. 46) וי"ל שע"פ אופן הג' הנ"ל בהתאחדות ישראל שייך ערבות גם כלפי מומר, כמובן מסנהדרין מג, סע"ב ואילך. וראה בארוכה שו"ת עין יצחק אה"ע ס"א. ואכ"מ. 47) ראה גם צפע"נ לסנהדרין שם "הגדר דערבות משום שכל ישראל הוה כמו מין יחיד מין פרטי נקודה".

(ליקוטי שיחות חלק ל, שיחה א' לפ' ויגש)

ופשוט הוא, שהאחדות מצד זה ש"אב אחד לכולנה" היא למעלה יותר מה­אחדות ד"כל ישראל גוף אחד". שהרי אפילו דרגת האחדות דגוף אחד ממש (לא רק אחים), אינה אחדות מוחלטת, כי גם בגוף אחד ישנה ההתחלקות דאברי הגוף, עד לחילוק מן הקצה אל הקצה — ראש ורגל; משא"כ כפי שנפשות ישראל כלולות בשרשן ב"אב אחד" ה"ה למעלה מהתחלקות34; ועאכו"כ מצד אמיתית שו­רש הנשמה ב"ה' אחד"35 (דנשמת כל איש ישראל היא "חלק אלקה ממעל ממש"36), הרי כשם ש"ה' אחד" הוא פשוט בתכלית הפשיטות37, למעלה מכל התחלקות, כן הוא בנוגע לנשמות ישראל (שהם "חלק אלקה ממעל ממש"), שענין האחדות "מצד שורש נפשם בה' אחד" הוא באופן של נקודה אחת שלמעלה מגדר התחל­קות לגמרי.

הערות: 34) ראה תניא פ"ב שהוא כמו בן הנמשך ממוח האב. ע"ש. 35) ולא רק "אב אחד" — בחי' חכמה, שהוא מקור להתחלקות. וי"ל שנרמז בל' התניא שם "ש­כולן מתאימות" — ראה סה"מ תרס"ט (ע' עג) "ש­מתאימות המה דהיינו בעצם מהותם", העצם של­מעלה מגילויים. ע"ש. וראה מכ' כ"ק מו"ח אדמו"ר (קובץ מכתבים לתהלים בתחלתו. אגרות קודש שלו כרך ב' ע' תקכד): "הנפשות אוהבים זה את זה להיותם אחד ממש מצד העצם דאלקות שהוא ה­עצמות ב"ה הכוללם וזה הבנת מאמר. . דהנפשות מתאימות". 36) ל' התניא רפ"ב (ע"פ ל' הכתוב איוב (לא, ב), אלא שמוסיף תיבת "ממש"). וראה בארוכה שפע טל בהקדמה.

(ליקוטי שיחות חלק לא, ע' 73-74)

כל ישראל ערבים זה בזה

מבואר בספרים31 הפירוש ב"כל ישראל ערבין זב"ז" — ש"ערבין" הוא גם מלשון מעורבים, שכל ישראל מעורבים זה בזה, דכל ישראל ביחד נקראים אדם אחד והם קומה אחת, ולפיכך הם ערבים זה לזה כי כשנעשה פגם ברגל עד"מ כל הגוף מרגיש32

הערות: 31) לקו"ת בהעלותך לג, ג. וראה גם שם שה"ש לה, ד. 32) וראה בארוכה אוה"ת ריש פרשתנו (כרך ה' תתקפא, ב ואילך).

(ליקוטי שיחות חלק ל, ויגש ע' 217)

ראיתי והנה מנורת זהב כולה וגולה על ראשה ושבעה נרותיה עליה כו'. הנה נרות נק' נשמות כמ"ש נר ה' נשמת אדם, ושבעה נרותיה הם נשמות השבעה רועים שהם המשפיעים אלקות לכללות נשמות ישראל... וכללות נש"י נק' בשם מנורה מנורת זהב כולה ע"ש כולך יפה רעיתי. והנה במ"א אמרו במדרש דקאי על לע"ל והוא ברבות אמור ס"פ ל"ב לפי שבעוה"ז יש בהן פסולת אבל לע"ל אמר זכריה כו' מנורת זהב כולה. וכ"ה בשה"ש רבה ע"פ כולך יפה רעיתי. ובמ"א אמרו (ברבות נשא פ' י"ג) לפי שירמיה אומר כסף נמאס קראו להם ויחזקאל קורא אותם סיגים בן אדם היו לי בית ישראל לסיג וגו' בא זכריה ואמר ראיתי והנה מנורת זהב כולה. של זהב היא כולה לקיים מ"ש כולך יפה רעיתי. מזה משמע דקאי ג"כ על זמן עכשיו דהא ודאי ירמיה ויחזקאל לא כיוונו כ"א על זמן דעכשיו ולא אלע"ל וא"כ ע"ז בא זכריה ואמר מנורת זהב כולה כו'... מה שנקראו כנ"י מנורה כי כמו שהמנורה היא מקשה א' תעשה המנורה שע"י המקשה שמקישים אותה נעשה מה שלמעלה למטה ומה שלמטה למעלה ונתערב הכל עליון בתחתון ותחתון בעליון, כך כל ישראל ערבים זה בזה כלומר מעורבים זה בזה כי אתם קרוים אדם, כמו האדם שיש לו ראש ורגל והראש מקבל חיות גם מהרגל שצריך לו. כך כל ישראל ביחד הם נק' אדם אחד קומה אחת. וכמ"ש מזה ע"פ והארץ הדום רגלי בד"ה השמים כסאי. ובד"ה אתם נצבים היום כולכם. וזהו עד ירכה עד פרחה מקשה היא ירכה אלו הם מדרגות התחתונות ופרחה הם בחי' עליונות (ע"ד יציץ ופרח ישראל. הרי הפרח זהו בחי' ישראל כי שרית עם אלקים ועיין ברבות ס"פ וישב ע"פ והיא כפורחת כו' גם ע"ד שע"י אהוי"ר פרחה לעילא כו' משא"כ בחי' ירכה ועכ"ז כתיב חמוקי ירכיך כמו חלאים, ועמ"ש סד"ה מה יפו פעמיך בנעלים לפי שיש מעלה ברגל ובירך מה שאינו בראש וכענין זבולן קודם ליששכר וזהו ענין מקשה א') כולם מקשה א', וכולם מקבלים משבעה הנרות העליונות הם ז' רועים הנ"ל כל חד וחד לפום מדרגתו ולפום שעורא דיליה.

(ליקוטי תורה בהעלותך לג, ב-ג)

הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד

לשמיעת הניגון הנה מה טוב

להעיר גם מסיפור הזהר22 "זמנא חדא הוה צריכא עלמא למטרא, אתו ל­קמי' דר"ש. . פתח ואמר שיר23 המעלות הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", ועי"ז ירדו גשמים — אשר, נוסף על המבואר בדרושי חסידות24 הקשר והשייכות דירידת גשמים לפסוק זה, יש לומר (בדרך אפשר, כיון שעי"ז יתוסף באהבת ישראל עוד יותר), שבכך רמז רשב"י שהענין ד"שבת אחים גם יחד", אהבת ישראל ואחדות ישראל25, הוא ה­"דרך" וה"כלי" להמשכת כל הברכות, החל מהברכה דגשמים, ובלשון הכתוב דפרשתנו26: "ונתתי גשמיכם בעתם", הכוללת את כל הברכות — כפירוש ה­רמב"ן ש"הקדים דבר הגשמים כי בבואם בעתם. . יהי' זה סיבת בריאות לגופים והפירות כולם ירבו ויתברכו בהן, כאשר יאמר ונתנה הארץ יבולה ועץ ה­שדה יתן פריו. . היא גדולה שב­ברכות", וכתורת הבעש"ט27 ש"גשמיכם" הוא מלשון גשמיות, היינו, המשכת ה­ברכה (גם) בכל הענינים הגשמיים,

היינו, שה"כלי" לכל הברכות הוא — "שבת אחים גם יחד", אהבת ישראל ואחדות ישראל28.

הערות:

22) ח"ג נט, ריש ע"ב.

23) תהלים קלג, א.

24) מאמרי אדה"ז אתהלך לאזניא (ע' רי ואילך). אוה"ת אחרי (כרך א) ע' רנד ואילך. סה"מ תרכ"ז ע' רסז ואילך. ועוד.

25) ראה גם המשך דברי הרשב"י בזהר: "הנה מה טוב ומה נעים וגו', אלין אינון חברייא בשעתא דאינון יתבין כחדא ולא מתפרשן דא מן דא וכו'". וראה מק"מ בשם הרמ"ז לזח"ג קעט, ב, בביאור הטעם שנקראו "חברייא", משום האהבה והאחדות ביניהם. וראה ס' כחו דרשב"י שם רפי"ד.

26) כו, ד.

27) ראה כש"ט סרנ"ו (לה, א). וראה גם "היום יום" — כ"ח תשרי.

28) ועד"ז בנוגע לכל הברכות המנויות בפרשה עד לברכה העיקרית והפנימית — גאולה האמיתית והשלימה [כמרומז בברכה ד"ונתתי שלום בארץ" (כו, ו), שהרי השלימות ד"פדה בשלום נפשי" תהי' בגאולה העתידה (ראה ד"ה פדה בשלום לאדהאמ"צ (שערי תשובה ח"א) פי"א), ועד לסיום הברכות: יציאה מהגלות באופן ד"ואולך אתכם קוממיות" (שם, יג)] — שכל זה נפעל ע"י אהבת ישראל ואחדות ישראל (כדלקמן ס"ג).

(לקוטי שיחות חלק לב, הוספות, שיחת ש"פ בחוקותי, כ"ב אייר, תשמ"ו ס"ב)

רשב"י היה נשיא בדורו. ועניינו של הנשיא – שמתקשר ומתאחד עם אנשי דורו. וההתאחדות היא עד כדי כך – שענייניו משתקפים אצל אנשי דורו, היינו שרואה בהם את העניינים שלו.

- וע"ד הסיפר הידוע (אגרות קודש אדמו"ר הריי"ץ ח"ג ע' שע"ט. ספר המאמרים קונטרסים ח"ב ע' 712) אודות אדמו"ר האמצעי, שפעם הפסיק באמצע קבלת אנשים ל"יחידות", ולאחרי הפסק של כמה ימים המשיך לקבל ל"יחידות", וכאשר שאלו אותו לפשר הדבר, הסביר שהמענה והתיקון ב"יחידות" אפשרי רק לאחרי שמוצא עניין זה בעצמו, בדקות דדקות עכ"פ, והיות שבאותו יום נכנס יהודי וביקש תיקון על עניין כזה שלא היה יכול למצוא זאת בעצמו, גם לא בדקות דדקות – הבין מזה ב' דברים: (א) שיש אצלו עניין כזה בדקות דדקות, היות שכל דבר הוא בהשגחה פרטית, הרי עצם העובדה שיהודי בא לבקש ממנו תיקון על עניין זה מהווה הוכחה שגם אצלו יש עניין זה בדקות דדקות. (ב) מכיוון שאינו מצליח למצוא עניין זה בעצמו (על ידי התבוננות וכו'), הרי זה מורה שעניין זה מושקע אצלו בעומק כו', עד שאינו יכול למצוא זאת על ידי התבוננות בשכלו. ולכן הוצרך להפסיק באמצע ה"יחידות", כדי להתבונן בעומק יותר ולמצוא זאת בעצמו, ורק לאחרי שתיקן מה שמצא אצלו בדקות דדקות, הי' יכול להמשיך בקבלת אנשים ל"יחידות". –

ועל פי זה, כאשר רשב"י הסתכל על יהודי, היה רואה בו את ענייניו הוא,היינו שהיה רואה ביהודי את בחינת רשב"י שבו.וכל זה למרות גודל העילוי של רשב"י... אף על פי כן גם עניין זה נמשך אצל תלמידיו כו', ובאופן שרשב"י הי' רואה אצלם את העניינים שלו – בחינת רשב:י שבכל אחד ואחד.

ועל דרך המדובר כמה פעמים אודות מה שכתוב במאור עיניים (ס"פ פנחס) שבכאו"א מישראל יש ניצוץ של משיח, כשם שנשמתו כולל את כל נש"י. וכידוע המקור לזה בנגלה (ראה לקו"ש ח"ב ע' 599)...

אהבת ישראל ואחדות ישראל – כדברי רשב"י "יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין", (סוכה מה, ב.) מכיוון שזהו עולם שלו ועליו לתקן את העולם – על ידי זה שדואג לטובתו של הזולת, ולא רק באופן דאהבת ישראל, אלא אלא גם באופן דאחדות ישראל, שהרי כדי לתקן את הזולת צריכים להתאחד עמו ע"ד הסיפור שהובא לעיל מאדמו"ר האמצעי, שכדי לסייע לזולת, הי' צריך למצוא את הדבר אצלו בדקות דדקות עכ"פ, והרי אצלו – גם עניין שהוא בדקות דדקות, הרי זה עניין עקרי.

(פסח שני תשמ"ג. הנחות בלה"ק ח"ג ע' 1420-1)

הכנה למתן תורה כאיש אחד בלב אחד

גדול השלום שבכל המסעות כתיב ויסעו ויחנו נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת כיון שבאו כולם לפני הר סיני נעשו כולם חנייה אחת. הדא דכתיב (שמות יט) ויחן שם ישראל, ויחנו שם בני ישראל אין כתיב כאן אלא ויחן שם ישראל, אמר הקב"ה הרי שעה שאני נותן תורה לבני.

(ויקרא רבה פ"ט, ט)

הנה מה שכתוב ויחן לשון יחיד ביארו רז"ל כאיש אחד בלב אחד - על ידי שחנו נגד ההר, הר לשון יחיד, ההר היחידי ייחד ואיחד אותם עד שנעשו כאיש אחד בלב אחד. אף שמספר בני ישראל היו ששים ריבוא, ובמיוחד לקבלת התורה היה צריך להיות מספר זה, כדאיתא במכילתא (יתרו יט, יא) דאילו היו שם ששים ריבוא מיששראל חסר אחד לא היה נתינת התורה וקבלת התורה, וביחד עם זה היו באחדות אמיתית, עד שתורת אמת מעידה ויחן שם ישראל לשון יחיד. (והדיוק בזה הוא לשון יחיד, לא לשון אחד). ודוקא על ידי שהיה האחדות בישראל בגלוי, היה נתינת התורה. (מאמר בחודש השלישי, אור לג' סיון ה'תשל"ט)

כשם שההכנה למתן תורה בפעם הראשונה היתה על ידי זה ש"ויחן שם ישראל", "ויחן" לשון יחיד, "כאיש אחד בלב אחד" (יתרו יט, ב. ובפרש"י שם) , כדאיתא במדרש(ויק"ר פ"ט, ט. דא"ז פ' השלום. וראה גם תנחומא באבער יתרו ט) "אמר הקב"ה הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת ואהבו את השלום ונעשו חני' אחת, הרי השעה שאתן להם את תורתי" — הרי מובן, שגם ההכנה ל"זמן מתן תורתנו" בכל שנה ושנה היא על ידי ההוספה באהבת ישראל ואחדות ישראל, "כאיש אחד בלב אחד".

ויש להוסיף בזה — ע"ד הרמז — שהענין ד"שבע שבתות תמימות תהיינה"(אמור כג, טו) מורה על השלימות ("תמימות") דכל ז' הסוגים שבנשמות ישראל, כידוע ש"כללות נש"י נקרא מנורה ויש בה ז' נרות שהם ז' מדרגות בעבודת ה'" ( לקו"ת ר"פ בהעלותך. ועוד), ז' מדות, שכל א' כלולה מז' ("שבע שבתות"), כלומר, שמציאותו של כל א' מישראל נוגעת לשלימות המציאות דכללות עם ישראל (כשם שכל יום מימי הספירה נוגע לשלימות ספה"ע), ובצירוף כולם יחד — אהבת ישראל ואחדות ישראל — אזי נעשה הענין ד"שבע שבתות תמימות תהיינה", שלימות מציאותם של כל וכלל ישראל — "תמימות", ובכל תוקף המציאות — "תהיינה", "בהווייתה תהא"12, אשר, זוהי ההכנה המתאימה לקבלת התורה.

(ליקוטי שיחות חלק לב ע' 261)

ועניין זה הביא לפועל את החלטתו של הקדוש ברוך הוא לתת תורתו לישראל, כדאיתא במדרש "אמר הקב"ה הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת ואהבו את השלום, ונעשו חני' אחת, הרי השעה שאתן להם את תורתי".

ולא עוד, אלא שמפשטות מאמר רז"ל ("הרי השעה שאתן להם את תורתי") משמע ש"מצדו של הקב"ה" היתה יכולה התורה לינתן מיד בראש חודש, אלא כדי שישראל יהיו "כלים" לקבלת התורה, הי' צורך בהכנה נוספת מצדם - כל פרטי העניינים שהיו בימים שבין ר"ח לששה בסיון, "כל יומא ויומא עביד עבדתי'", כמסופר בהמשך הפרשה, וכפי שמביא רבינו הזקן בשו"ע (או"ח הל' פסח בסופן, סוף סימן תצד) ש"מיד אחר ר"ח התחיל משה להתעסק עמהם בענין קבלת התורה", והולך ומפרט פרטי העניינים דכל יום ויום, עד ליום שבו "ניתנה התורה".

(לקוטי שיחות חכ"ח ע 233)

וקבל היהודים לשון יחיד והוא על דדך דכתיב במתן תורה ויחן ישראל כולם כאיש א'. וגם עתה אנו אומרים ברכנו אבינו כולנו כאחד, בבחינת אחדות דוקא להיות גילוי האור שמאיר בתורה הוא בתכלית היחוד, ולכן הוצרכו להיות כולם כאחד...

תוכן. לקבל את התורה, וכן ברכנו אבינו הוא כאשר באחדות דוקא.

(קיצורי הספר שערי אורה, קמא,ב)

ע"י קיום התורה ומצות ומסירות נפש דנשמות ישראל מתחברים ומתאחדים כל הריבוי העצום יחד ונעשים כנקודה אחת ממש שנק' אלומה כנ"ל (וכמו שהיה במ"ת מצד בחי' הביטול רצון במס"נ הוא שנכללו יחד כל הס"ר דיעות והיו לאיש אחד ממש דכתיב ויחן ישראל כו' וכן אנו אומרים ברכנו אבינו כולנו כאחד ממש כו' וכך יהי' לע"ל שיעשו כולם כאגודה אחת ממש כו')

(תורת חיים > בראשית ח"ב > פרשת וישב. והנה אנחנו מאלמים אלומים. רז, ג)

הזמן הכי מתאים להדגשת אחדותם של ישראל

יום השבת הבעל"ט, ש"ק פ' במדבר, מברכים החודש וער"ח סיון, הוא הזמן הכי מתאים להדגשת אחדותם של ישראל.

לאור כל האמור לעיל — באה ההצעה והבקשה דלקמן, בקשה נפשית:

ביום השבת הבעל"ט, ש"ק פ' במדבר, מבה"ח וער"ח סיון, בעלות המנחה (שאז מתחיל כבר ענין האחדות דר"ח סיון (כנ"ל ס"ה)) — יתאספו בכל מקום ומקום רבים מישראל, אנשים ונשים וטף, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותי­נו", "שבת אחים גם יחד", להתוועדות רעים, עד לסעודה כפשוטה69 ("גדולה לגימה שמקרבת") — אנשים לחוד ונשים לחוד (כמובן וגם פשוט),

שבה ידברו דברי ­תורה בכלל, וב­מיוחד — בעניני אהבת ישראל ואחדות ישראל70,

— החל מהמפורש בתשב"כ: "ואהבת לרעך כמוך", וכן בתושבע"פ: "רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה", ויתירה מזה: "זו היא כל התורה כולה ו­אידך פירושא הוא"71, וכן פרטי הדברים בספר "משנה תורה" להרמב"ם72, ספר "הלכות הלכות"73, הלכה למעשה, עד ל­ביאור רבינו הזקן בספר התניא74 בגודל מעלת והפלאת הענין דאהבת ישראל, ועד"ז בספריהם של כו"כ מגדולי ישראל שנתקבלו בכל תפוצות ישראל —

כולל — ההדגשה שבדבר, שההוספה באהבת ישראל ואחדות ישראל מבטלת את סיבת הגלות, ובדרך ממילא מתבטל גם (המסובב) הגלות.

[ולהעיר: בנוגע לתוכן הדברים או­דות אהבת ישראל ואחדות ישראל — הרי "אין כל השכלים והדעות שוות, ואין שכל אדם זה מתפעל ומתעורר ממה שמתפעל שכל חבירו"75, יש כאלו ש­יתפעלו יותר מביאור בנגלה דתורה, וישנם כאלו שיתפעלו יותר מביאור בפנימיות התורה, ולכן, יש למצוא את הביאורים והאותיות המתאימים לכל מקום וחוג לפי ענינו; אמנם, לכל לראש יש להדגיש את תוכן ונקודת הענין, באופן השייך לכאו"א מישראל, גם למי שרוצה ללמוד "כל התורה כולה (של אהבת ישראל) על רגל אחת" — כדברי הלל (כמענה לנכרי שאמר לו "גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת"): "דעלך סני לחברך לא תעביד ("ואהבת לרעך כמוך") זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושא הוא" (שבת לא, א)!].

ועוד ועיקר — ש"איש את רעהו יעזורו", לעודד איש את רעהו (ואשה את רעותה) להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בכל עניני אהבת ישראל ואחדות ישראל.

ובמקומות אלו, אשר, מסיבות שונות קשה לעשות כל זה ביום השבת — יעשו זאת בימי החול, בר"ח סיון וכיו"ב (באופן המותר כו').

בודאי יפרסמו את הדברים בכל מקום ומקום,

[ומובן, שבנידון זה אין הכרח לומר את הדברים "בשם אומרם", כי אם, ב­סגנון שיביא תועלת יתירה בקיום הדברים בפועל ממש, ובפרט שאין זה דבר ­חידוש, אלא דברים המפורשים בתושב"כ ובתושבע"פ, ובמילא, כל מי שיתבונן בדבר — יבוא בעצמו למסקנא האמורה, ויעשה זאת סו"ס מפני שכך מצווהו שכלו הוא],

ויעסקו בזה ברוב מרץ חיות והת­להבות כו' (ופשיטא — לא באופן ד­"מצות אנשים מלומדה"), בהתחשב עם העובדא שזהו ענין נפשי בנוגע דבר מיוחד ובלתי ­רגיל כו' (ולכן, גם הדיבור עתה בענין זה הוא בזמן שלא ע"ד הרגיל — לא בסיומה של ההתוועדות, כרגיל בכגון ­דא, אלא בהתחלת וראש ההתוועדות), מפני צורך השעה כו'.

הערות:

69) להעיר שבסעודת שבת כשלעצמה מודגשת אחדותם של ישראל — שגם עם ­הארץ, אשר, בימי החול פירותיו "דמאי", אימת שבת עליו ואינו משקר, ולכן, יכולים הכל לאכול משולחנו וסעודתו (ירו­שלמי דמאי רפ"ד. רמב"ם הל' מעשר רפי"ב).

70) שהרי אע"פ שבכל עניני התורה מודגש ענין האחדות — "תורה אחת" שניתנה מ"ה' אחד" ל"גוי אחד בארץ" — מ"מ, מודגש הדבר ביותר בענינים שתוכנם הו"ע האחדות, ע"ד "כל העוסק בתורת כו' כאילו הקריב כו'" (מנחות בסופה). ולהעיר גם מסיפור הזהר (לעיל ס"ב) שהפעולה דירידת גשמים (הכולל כל הברכות) היתה ע"י אמירת תורה על הפסוק "שבת אחים גם יחד" דוקא — פסוק שתוכנו הו"ע היחוד והאחדות.

71) שבת לא, א.

72) הל' דעות פ"ו ה"ג. וראה הל' אבל רפי"ד.

73) ל' הרמב"ם בהקדמתו לספר הי"ד.

74) פרק לב. וראה סהמ"צ להצ"צ מצות אהבת ישראל. וראה קונטרס אהבת ישראל. וש"נ.

75) לשון אדה"ז בהקדמתו לספר התניא.

(לקוטי שיחות כרך לב הוספות ע'266-267. עיין שם בארוכה)

ומזה מובן במכ"ש וקל וחומר: אם הכנה למתן תורה (בר"ח סיון הייתה צריכה להיות "כאיש אחד בלב אחד", על אחת כמה וכמה במתן תורה עצמה

(לקוטי שיחות חלק כ"ח ע' 242 עיי"ש בארוכה)

יהי רצון אשר יתבוננו בתוכן יום זה — של כתיבת המכתב — י"ב סיון, סיום ימי התשלומין דחג השבועות, זמן מתן תורתנו, אוריאן תליתאי לעם תליתאי,

וכן בתוכן הימים שלפניו, החל מראש חודש סיון — היום אשר בני ישראל באו מדבר סיני, והיו אז במצב של "ויחן שם ישראל נגד ההר", כאיש אחד בלב אחד, כדרשת רז"ל (הובא גם בפרש"י על הכתוב), שהי' בגילוי אצלם מדת אהבת ישראל ועד לאחדות ישראל,

ועל פי דברי רז"ל הי' זה האתערותא דלתתא להחלטת הקב"ה לתת את התורה לעם ישראל.

ובאשר "הימים האלה נזכרים ונעשים" בכל שנה ושנה,

הרי הזמן מסוגל לכל אחד ואחת להתעורר ולהתחזק בכל הנ"ל.

(לקוטי שיחות כרך לג הוספות ר"ח סיון ע' 221-222)

הכנה למלאכת המשכן, מחצית השקל

לא רק "כאיש אחד", בכ"ף הדמיון, אלא גם לב אחד ממש

כשם שבהקדמה למ"ת הוצרכה להיות אחדותם של ישראל כמו שכתוב "ויחן שם ישראל", "ויחן" לשון יחיד, "כאיש אחד בלב אחד", לא רק "כאיש אחד", בכ"ף הדמיון, אלא גם לב אחד ממש - הוצרכה להיות אחדותם של ישראל כהקדמה למלאכת המשכן, כמ"ש "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל", שכל ישראל נעשו מציאות אחת של קהל ("ויקהל"), ולא רק "ויקהל" סתם (שבקהל מודגש וניכר שנעשה מריבוי אנשים), אלא "ויקהל משה" - שמצד בחינת וניצוץ משה שישנו בכל אחד ואחד מישראל הרי זה "איש אחד" (משה) ממש.

(ש"פ ויקהל, פ' שקלים ה' תשמ"ט. ספר השיחות ה'תשמ"ט ע' 294. עיין שם בארוכה)

"ויקהל משה" הי' "למחרת יום הכפורים כשירד מן ההר":

ביוהכ"פ מדגשת ביותר אחדותם של ישראל - "יום שימת אהבה ורעות יום עזיבת קנאה ותחרות", שכל ישראל נעשים "אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם" (נוסח התפלה דר"ה ויום הכפורים).

והחידוש ד"ויקהל משה" הוא שאחדות זו נמשכת גם "למחרת יום הכפורים":

האחדות דיום הכפורים היא כשבני ישראל נמצאים במצב הכי נעלה - "דוגמת מלאכי השרת", למעלה מענייני העולם,אכילה ושתי' וכו'.

אמנם תכלית הכוונה היא - שאחדות זו תומשך גם "למחרת יום הכפורים", שגם לאחרי הירידה לעולם, "כשירד מן ההר" (הר סיני שבו ניתנה תורה) לעסוק בענייני העולם, משא ומתן וכו' תהי' אחדותם של ישראל ("ויקהל משה"), ועד לאחדות שתבוא לידי ביטוי גם בממונם של ישראל - נדבת המשכן.

(ספר השיחות ה'תשמ"ט שם ע' 297-296)

מחצית השקל מורה על ההתקשרות וההתאחדות של הנשמה ("חלק אלוקה ממעל ממש") עם הקב"ה,היינו שהנשמה היא בדוגמת "מחצית השקל", ורק על ידי על ידי התקשרותה והתאחדותה עם הקב"ה (ה"מחצית" השני, כביכול) נעשה "שקל הקודש".

וענין זה מתגלה בהמסירות-נפש שמצד נקודת היהדות, וכיון שישנו אצל כל ישראל בשווה, לכן גם הציווי דמחצית השקל הוא אצל כל ישראל בשוה71 - "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט".

ונמצא שבמחצית השקל מתגלה אחדותם של ישראל - המסירות נפש שמצד נקודת היהדות שאצל כל ישראל בשווה, וביחד עם זה נשמכת אחדות זו באופן פנימי, וחודרת גם בעניינים תחתונים עד לממונו של האדם "מחצית השקל" כפשוטו, שלא זו בלבד שהממון אינו גורם להיפך האחדות, אלא אדרבה - שהממון מגלה ומדגיש את אחדותם של ישראל.

ובהערה 71 שם: נוסף להדגשת אחדותם של ישראל בהצורך להתאחד עם חבירו כדי שתהי' נתינה של "שקל הקודש" (שקל שלם).

(ספר השיחות ה'תשמ"ט שם ע' 299-300)

מחצית השקל מורה על העבודה דאחדות ישראל. ולכן מדגישים שכאשר יהודי נמצא בפני עצמו הרי הוא רק "מחצית", ובכדי להיות "שקל הקודש" עליו להתאחד עם עוד יהודי שני ועד להתאחד עם כל אחד ואחד מבני ישראל. (ש"פ ויקהל, פרשת שקלים, כ"ה אדר א' ה'תשנ"ב)

השיחה במילואה

על ידי אות באחד מספרי תורה הכלליים

ראה ערך מבצע אות בספר התורה

כאן המקום לעורר עוד הפעם על אחדותם של כל בני ישראל בספר תורה. ובהקדים:

בשיעור חומש היומי נאמר - "אשריך ישראל גו' (וזאת הברכ לג, כט), ובפרש"י: "לאחר שפרט להם הברכות אמר להם מה לי לפרוט לכם, כלל דבר - הכל שלכם".

זאת אומרת: לאחרי הברכות הפרטיות לכל שבא בפני עצמו, אומר משה רבינו ענין כללי הכולל את כל בני ישראל: "אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה'".

ובזה מודגשת אחדותם של כל בני ישראל היינו אע"פ שלכל אחד ואחד מישראל ישנה שליחות פרטית מיוחדת שבקיומה תלוי' המשכת ברכתו של הקב"ה - ברכה פרטית לכל שבט בפני עצמו, הרי "אתם נצבים היום כולכם", וטעם הדבר - כי עמידתם היא "לפני ה' אלוקיכם", "עם נושע בה'".

והנה כדי שאחדותם של בני ישראל תהיה ניכרת בגלוי - צריכים כל ישראל להתאחד בכתיבת ספר על ידי זה שכל אחד ואחד קונה אות אחת בספר תורה. והביאו בזה:

בספר תורה ישנם מאות אלפי אותיות, וכל אות צריכה להיות מוקפת גוויל, היינו אות נפרדת מחברתה, ובזה תלויכשרות הספר תורה,"תורה אחת".

וכאשר יהודי עולה לתורה, ומברך ברכת התורה לפניה ולאחרי' - הנה אף על פי שקורין בתורה כמה פסוקים בלבד - הרי זו קריאה ב"תורה אחת", ספר תורה שלם, ותורה נצחית - בכל הזמנים ובכל המקומות.

וכאשר בני ישראל מתאחדים בכתיבת ספר תורה על ידי זה שכאו"א קונה אות א' בספר תורה - מדגשת בגלוי אחדותם של באופן של מציאות אחת, בדוגמת הס"ת עצמה שהיא תורה אחת, למרות שיש בה מאות אלפי אותיות פרטיות.

(שיחת ליל ד' דחג הסוכות תשמ"ב, הנחות בלה"ק. עיין שם בארוכה. וראה גם משיחות קודש שנת תשמ"א - שנת "הקהל", סוכם בספר "נבואת הגאולה" לרב רפאל חרותי. ראה לקוטי שיחות חכ"ג ע' 239, לקו"ש חל"ג ע' 39-41 ועוד)

על ידי לימוד הכולל את כל התורה כולה

דובר כמה פעמים אודות ההשתדלות לאחד את כל בני ישראל - ובפרט שע"י זה מקרבים את הגאולה (מכיון שסיבת הגלות היא היפך הענין דאהבת ישראל).

ומהדרכים לזה - כאשר כל בני ישראל מתאחדים ע"י לימוד ענין אחד בתורה, דמכיון שבלימוד התורה נעשה "יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו כו'" בין שכלו של האדם והתורה, נמצא, שכאשר כמה וכמה מישראל לומדים ענין אחד בתורה, אזי נוסף על היחוד של כל אחד ואחד עם התורה, מתאחדים כולם זה בזה ב"יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו", אחדות אמיתית ונצחית - שהרי "התורה היא נצחית".

וכל זה - מלבד פשוטו של דבר, שכאשר כמה וכמה מישראל לומדים ענין אחד, מדברים ומפלפלים זה עם זה בלימוד התורה, ואף ש"אין דיעותיהם שוות", הרי סוף סוף נעשה רגש של אהבה וקירוב ביניהם, כמארז"ל בפירוש הפסוק "את והב בסופה", "שנעשים אוהבים זה את זה".

וכיון שכל עניני בני ישראל ושלימותם שייכים ותלויים בתורה ושלימותה (ישראל מתקשראן באורייתא) - יש להתאחד ע"י לימוד הכולל את התורה כולה.

ובענין זה יש מעלה מיוחדת בספר "משנה תורה" ("יד החזקה") להרמב"ם - ספר של "הלכות ההלכות", ה"מקבץ לתורה שבעל פה כולה", וכל זה - "בלשון ברורה ודרך קצרה" ("לשון צח וקצר כלשון המשנה"), כידוע גודל הדיוק בלשונו של הרמב"ם בספרו "יד החזקה" - וכתבו בלשון הקודש (דלא כשאר חיבוריו) - עד לדיוק באופן חלוקת ההלכות כו'".

ומעלה מיוחדת בספרו של הרמב"ם, מכיון שבו נתבארו הלכות התורה כולה, מה שאין-כן בספרי שאר הפוסקים, כמו הרי"ף וכיו"ב. ונמצא, שע"י לימוד "משנה תורה" להרמב"ם מקיימים את המצוה דלימוד וידיעת הלכות התורה כולה בשלימותה.

ומפני טעמים הנ"ל (ועוד טעמים) - באתי בהצעה: נוסף על השיעורים הקבועים בלימוד הש"ס (בבלי וירושלמי), לימוד הלכות הצריכות למעשה, וכל שאר השיעורים בתורה כל חד וחד לפום שיעורא דילי'ה - כדאי ונכון שכל אחד ואחד יקבל על עצמו (בלי-נדר, כמובן) ללמוד שיעור קבוע בספר "משנה תורה" להרמב"ם, היינו שיחלק את ספר הרמב"ם לשיעורים קבועים בכל יום וים, כך שמידי יום ביומו ילמדו כולם שיעור אחד, עד לסיום כל ספר הרמב"ם - כולם ביום אחד.

(לקוטי שיחות חלק לב, ע' 271-3. עיין שם.)

שמתחזקת האחדות בין הלומדים ובמילא בין בני ביתם וכו'

(ספר השיחות ה'תשמ"ט ע' 146 בהערה)

וראה עוד ערך רמב"ם (תקנה)

נוגע לעבודה שבלב, הכנה לתפלה

ועוד זאת אדרוש ממעלתכם שלא להשליך דברי אחריכם אשר ערכתי שיח להיות כל איש ישר והולך בתומו כאשר עשה האלקים את האדם ישר ולא לבקש חשבונות רבים מעלילות מצעדי גבר ומחשבות אדם ותחבולותיו. כי זו מלאכת שמים היא ולא מלאכת בשר ודם. ולהאמין באמונה שלימה במצות חז"ל והוי שפל רוח בפני כל אדם בכלל כי יציבא מלתא ותקין פתגמא שכל אחד מתוקן מחבירו. וכתיב כל איש ישראל כאיש אחד חברים. כמו שאיש אחד מחובר מאברים רבים ובהפרדם נוגע בלב כי ממנו תוצאות חיים. אם כן אנחנו היות כולנו כאיש אחד ממש תיכון העבודה בלב ומכלל הן כו'. ועל כן נאמר ולעבדו שכם אחד דוקא.

ועל כן אהוביי ידידיי נא ונא לטרוח בכל לב ונפש לתקוע אהבת רעהו בלבו. ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם כתיב ולא תעלה על לב לעולם ואם תעלה יהדפנה מלבו כהנדוף עשן וכמו מחשבת עבודה זרה ממש. כי גדולה לשון הרע כנגד עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים ואם בדבור כך כו' וכבר נודע לכל חכם לב יתרון הכשר המחשבה על הדבור הן לטוב והן למוטב. וה' הטוב המברך את עמו בשלום ישים עליכם שלום וחיים עד העולם כנפש אוהב נפשם מלב ונפש.

(תניא, אגרת הקודש סוף סימן כב).

נוהגין ליתן צדקה לפני התפלה (טור ושולחן ערוך ושו"ע אדה"ז או"ח סו"ס צב. הקדמת אדה"ז בסידורו ד"ה הקול קול יעקב), שעל ידי זה נעשית אחדותם של ישראל בפועל ממש על ידי הממון,

נוסף על האחדות על ידי זה שהתפלה היא באופן שכולל עצמו עם הציבור (ראה ברכות ל, רע"א),

ויתירה מזה - לאחרי ההקדמה ד"הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך", התכללות עם הצבור באופן של אהבה, עד לאהבה כמוך ממש.

(ספר השיחות תשמ"ט ע' 300 הערה 85)

אדמו"ר הזקן קבע בסידורו ש"נכון לומר קודם התפלה הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך".

להבין הטעם שזה צריך להיות באמירה בפה ("לומר"), ולא מספיקה קבלת המצוה על ידי מחשב וכונה בלב...

הביאור בזה: מצד הנשמות דבני ישראל הרי הם מלכתחילה - ותמיד - מאוחדים זה בזה. "כולן מתאימות ואב אחד לכולנה, ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש מצד שורש נפשם בה' אחד, רק שהגופים מחולקים" (תניא פרק לב) - כפי שהנשמה יורדת ומתלבש בגוף גשמי ישנם חילוקים בין יהודי אחד לחבירו, ובפרט בזמן הגלות...

וזהו תוכן המצוה של "ואהבת לרעך כמוך", שגם כמו שבני ישראל מחולקים מצד הגופים שלהם, כל אחד יאהב את רעהו "כמוך" (על ידי שמגלה מן הכוח אל הפועל את האחדות).

על פי זה מובן שהביטוי העיקרי והשלימות דאהבת ישראל היא בשעה שזה נוסף על הרגש בלב ובכוונה במחשבה, שיהיה גם בדיבור - "עקימת שפתיו הוי מעשה".

(ספר השיחות ה'תשנ ע' 214, שיחת פ' ויגש ט' טבת. תרגום מאידיש. עיין שם בארוכה)

ברכנו אבינו כולנו כאחד

פתגם כ"ק אדמו"ר הצ"צ: א.ב.ג.ד. אחדות ברכה, גאוה דלות

דברתי עמו איזה פעמים בעל פה, וגם כתבתי במכתבי, אשר מוכרח להיות שלום בין אנ"ש, וכפתגם כ"ק אדמו"ר הצ"צ א.ב.ג.ד. אחדות ברכה, גאוה דלות, והפירוש הם הענינים בגשמיות ועאכו"כ ברוחניות.ומובן ג"כ שאם לא הי' כל סיבה להיפך השלום, הרי אין צורך לזרז אודותו ולהזהיר עליו בכמה אופנים, וע"כ צ"ל שאפילו אם השכל מוכיח שצ"ל היפך השלום ולא עוד אלא אפילו שכל אמיתי ושכל דנפש האלוקית אומר כן, הנה בכל זה ישתדלו בענין השלום, ולכן באו האזהרות הרבות והבטחות הנפלאות בענין השלום, ועיין ג"כ בלקו"ת לג' פרשיות ס"פ נח.

( אגרות קודש של הרבי חלק יא אגרת ג'תקמא )

היות שיארך הזמן ביותר באם יישלח מכתב ברכה לכל אחד בנפרד, אביע תודתי וברכתי עתה ברבים, במעמד של כמה וכמה עשיריות מישראל14 לכל אחד ואחת ולכולם יחד - אשר בשעה שזהו באופן של "כולנו כאחד" אזי זה גופא כלי ל"ברכנו אבינו"15 - שלכל אחד ואחת תושפע ברכתו של הקדוש ברוך הוא ובתוספת מרובה על העיקר, בבני, חיי ומזוני רוויחי.

הערות:

14) עיין אגרת הקודש סימן כ"ג - דמשמע שם שבכל מצוה, איזו שתהי' יש מעלה כשנעשית במעמד עשרה מישראל כיוון שאז שכינתא שריא עלייהו (אלא שבדבר שבקדושה - תנאי הוא). ואם כן הוא, הרי זה חידוש גדול. ולא אשתמיטתי' להזכיר את זה במקום אחר וכו'.

15) ובזה יובן מה שמבואר במאמר ד"ה אריב"ל תרכ"ט שהמעלה דברכת "ואני אברכם" (על "ואברכה מברכיך") הוא כי "תיבת אני היינו אור אין סוף עצמותו ומהותו", בחינת ברכת הקב"ה - דלכאורה, מהי שייכותו של ביאור זה למה שכתוב בגמרא (חולין מט, סוף ע"א) "דמוקי לי' לברכת כהנים במקום ברכה דישראל" (ובפרט שבמאמר זה עצמו מביא דברי הגמרא) - והביאור כי הכלי לברכתו של הקב"ה "ואני אברכם - הוא מה שהכהנים מתברכים יחד עם ישראל - "כולנו כאחד".

(ליקוטי שיחות ח"ה ע' 428)

על ידי ביטול ושמחה עצומה

בביטול גמור ובשמחה עצומה 

ובעמדנו בחודש השלישי ביום הזה בו באו אבותינו מדבר סיני, בודאי יודעות פירוש חכמינו ז"ל על הכתוב "ויחן שם ישראל נגד ההר" (בלשון יחיד) – "כולם כאיש אחד בלב אחד", שזו היתה הקדמה לקבלת תורה אחת מה' אחד, ולהיות "גוי אחד בארץ" – להמשיך אחדות ה' בארץ הלזו הגשמית.

ולכאורה, כיצד אפשר להשיג אחדות כזו, אחרי שהבורא ברא בני אדם שאין דיעותיהם שוות, וגם הארץ הלזו שברא משונה היא בכל עניני' ופרטי' מן הקצה אל הקצה?

והביאור בזה מרומז בהפסוק ויתיצבו בתחתית ההר, פירוש שכל ששים רבוא מישראל, הם ונשותיהם ובניהם ובנותיהם העמידו עצמם בתוקף "בתחתית ההר" – בביטול גמור ובשמחה עצומה לקראת קבלת התורה והמצוות, באופן שכל ענינים האחרים היו כלא היו, ועל ידי כך נעשו כאחדים ממש לקבל תורה אחת מה' אחד ולהמשיך אחדות השם – על ידי התורה והמצוות – בארץ.

(אגרות קודש של הרבי חלק כז, אגרת י'קנז, נדפס גם בלקו"ש חי"א ע' 250)

שידע מקומו שהוא במדריגה התחתונה עד מאד שאין מדרגה פחותה ממנו, וחבירו הוא בודאי למעלה ממנו במדריגה 

והנה התחברות כל אחד מישראל בכלל כללות ישראל אי אפשר כי אם בזה האופן שידע מקומו שהוא במדריגה התחתונה עד מאד שאין מדרגה פחותה ממנו, וחבירו הוא בודאי למעלה ממנו במדריגה ובזה יתאחדו כחדא ויתכללו כ"א עם הכלל כו', למהוי אחד באחד, יחוד קודב"ה ושכינתי'. קודב"ה נק' למעלה מן השכל שהוא מובדל מהשגת אדם ושכלו, ושכינתי' הוא השוכן בתוך ב"י כ"א לפי שכלו שהוא הדעת וההשגה בתורה כו'.

(אור התורה במדבר כרך א דרושים לחג השבועות קג. עיין שם בארוכה)

בקדושה הוא ביטול ואחדות וכתיב ואהבת לרעך כמוך ואמר רבינו נ"ע דואהבת לרעך כמוך הוא הכלי לואהבת את הוי' אלקיך. דאיתא בפרי עץ חיים (שער עולם העשי' פ"א) קודם שיתחיל להתפלל בתפלת שחרית צריך לקבל עליו מצות ואהבת לרעך כמוך ויכוון לאהוב כל איש ישראל כנפשו. דהעבודה הוא לעלות בשליבות בתפלה מדרגא לדרגא לבחי' ומדרי' שמע ישראל והעבודה בפועל בכל היום בחי' ומדרי' ואהבת הנה ההקדמה לזה הוא מצות ואהבת לרעך כמוך להיות דבקדושה הוא ביטול ואחדות אבל בקליפה הוא ישות ופירוד והתחלקות. וזהו מה שאמר יעקב יש לי כל לשון התכללות ובמדות בני אדם הוא מדת ההסתפקות להיות שמח בחלקו. ועשו אמר יש לי רב לשון ישות ריבוי ופירוד ובמדות בני אדם הוא מדת ההתנשאות וההתפארות הבא מזחות הלב, עס איז אים גוט אויפן הארצען [= טוב לו על לבו], ולכן הנה ביעקב הגם שהיו ע' נפש כתיב נפש לשון יחיד. ועשו שהיו רק ששה כתיב נפשות לשון רבים (ראה ויקרא רבא פ"ד ו, הובא בפרש"י ויגש מו, כז). דהנה יעקב ועשו הם תהו ותיקון דספירות דתהו היו בבחי' ענפין מתפרדין דהמדות דתהו לא היו יכולים לסבול זה את זה. דמדת החסד לא סבלה את מדת הגבורה. ומדת הגבורה לא סבלה את מדת החסד ולכן כתיב בהם וימלך וימת דוימלוך הוא אנא אמלוך שכל ספירה היתה בהתפשטות גדולה שלא נתנה מקום כלל לאפשרית דמדה זולתה וימת הוא ענין שבירת הכלים וכידוע דמשבירת הכלים דספירות דתהו הנה מזה נעשה ענין הפירוד בקליפות וסטרא אחרא שהוא היפך ענין האחדות דקדושה. והיינו דהישות דתהו הוא סיבה להז' מדות רעות. דהז' מדות רעות הם הלעומת זה דז' מדות דקדושה אבל הישות דתהו הוא מקור הז' מדות רעות שענינו במדות בני אדם הוא שנאת חנם שהוא סבה ומקור לכל המיני רע דכל המדות רעות. דהמדות רעות הם ענינים פרטים. אבל שנאת חנם הוא כללי שהשנאה אינה מצד איזה פרט שגרם לו איזה רעה או שהוא מנגד לו באיזה פרט שאז הלא השנאה תלויה באיזה מדה פרטית ומפני שהוא מנגדו לכן מתקוטט ומריב עמו אבל שנאת חנם אינה מצד איזה פרט כי אם אך ורק מפני שאינו יכול לסבול את זולתו....

והנה הסיבה האמיתית לשנאת חנם הוא הישות וגסות הרוח מה שהוא חשוב בעינו עצמו מאד ויקר בעינו עצמו שמביט על עצמו כעל איש רם המעלה. הנה מפני הישות והרגשת עצמו שמרגיש את עצמו מאד בכל פרט ופרט שלו. וואס ער גיפעלט זיך זייער שטארק און יעדער פרט זיינער איז בא אים זייער טייער. און ער איז שטארק צופרידען מיט זיך און פון זיך [שהוא מרגיש את עצמו מאד, וכל פרט שלו מאד יקר לו, והוא מאד מרוצה עם עצמו ומעצמו]. הנה משום זה אינו יכול לסבול את הזולת. והדבר פשוט דמפני הישות שלו אינו נותן מקום לזולתו. כי בישותו ממלא כל המציאות מבלי להניח מקום לזולתו כלל והזולת הוא מוכרח לתפוס איזה מקום. שאין לך דבר שאין לו מקום. וכאשר הוא בישותו וגסותו מתפשט בהתפשטות גדולה ורחבה כזו דאינו מניח שום מקום לזולתו הלא בהכרח שהזולת ממעט מציאותו ולכן אינו יכול לסבול אותו. נמצא דעיקר הסיבה הוא הישות שלו שעי"ז נעשה בעיניו הזולת לו למנגד.

(מאמר דא"ח מכ"ק אדמו"ר מהוריי"ץ נ"ע, שנדפס בהוספה לקונטרס החלצו רנ"ט. ועיין בארוכה קונטרס החלצו הנ"ל)

ידוע הסיפור שהרב המגיד, הנה בתחלת בואו של אדמוה"ז למעזריטש, סידר, אשר בנו המלאך ילמוד עם רבינו הזקן תורת החסידות (תורת הבעש"ט והמגיד), ורבינו הזקן ילמוד עם ה"מלאך" תורת הנגלה. וכשהתחילו ללמוד התחלת הש"ס, "מאימתי קורין את שמע בערבין", ורבינו הזקן התחיל לפרש את המשנה ע"פ נגלה, אמר ה"מלאך" אשר הוא מפרש "מאימתי" מלשון אימה ויראה כו'.

ויש לבאר הלימוד וההוראה מסיפור זה, שכן, כל הסיפורים שסיפרו לנו, יכולים וצריכים אנו להפיק מהם לימוד והוראה בענינים השייכים אלינו.

- לא מכבר קבלתי מכתב מא' ובו כותב לי שאיתא בספרים שסיפורי צדיקים הם בבחינת "מעשה מרכבה".

(כ"ק אדמו"ר שליט"א חייך ואמר:) לא מצאתי בספרים פתגם זה, ולכן משאיר הנני זאת על אחריותו של הנ"ל... אבל, מה שברור בודאי שבסיפורי צדיקים יש כוונה ותכלית, ובפרט סיפור ששומעים מצדיק, ובפרטי פרטיות - מנשיא, שכל מהותו וענינו לנהל את צאן מרעיתו, הנה כאשר נשיא מספר סיפור (כסיפור הנ"ל), הרי זה בודאי ענין השייך אלינו שיכולים וצריכים אנו ללמוד ההוראה שבזה, כדלקמן.

ולכל לראש - הלימוד וההוראה מצירופם וחיבורם של רבינו הזקן והמלאך ללמוד יחדיו, צירוף וחיבור של שני יהודים בלימוד התורה:

יהודי אחד בפני עצמו - אינו מציאות שלם, כי אם, מציאות כזו ש"חזי לאיצטרופי" עם עוד יהודי, אשר, ע"י צירופם יחד נעשה (לא רק הוספה בכמות, אלא גם) שינוי באיכות, מן הקצה אל הקצה.

וראי' לדבר - מהא דמצינו במדרש בנוגע למתן-תורה, ש"אילו היו ישראל חסרים אפילו אדם אחד כו'":

מתן-תורה הו"ע הכי נעלה - תכלית כוונת בריאת כל העולמות, כיון שבמ"ת הי' ביטול הגזירה, ביטול החיתוך ("דער אפשניט") והפירוד בין עליונים לתחתונים ("עליונים לא ירדו לתחתונים ותחתונים לא יעלו לעליונים"), ונעשה חיבור בין עליונים לתחתונים ("התחתונים יעלו לעליונים והעליונים ירדו לתחתונים").

וכל זה תלוי בצירופו של יהודי אחד, יהי' מי שיהי', לכלל ישראל, שכן, "אילו היו ישראל חסרים אפילו אדם אחד כו'", ורק ע"י צירופו של אותו אחד מתאפשר כללות הענין דמ"ת.

ומזה מובן גם גודל העילוי שנעשה ע"י החיבור והצירוף של יהודי אחד לענין כללי של תורה ומצוות [והרי כל עניני התומ"צ הם ענינים כלליים: בנוגע למצוות, הרי כל מצוה כלולה מכל המצוות, כמבואר בדרושי חסידות שהטעם לכך ש"העוסק במצוה פטור מן המצוה", הוא, לפי שבמצוה שעוסק בה כלולה גם המצוה שפטור ממנה; ועאכו"כ בנוגע לתורה, שהיא למעלה מן הזמן ומן המקום, דלא כמצוות שיש בהם ההתחלקות דזמן ומקום, בדוגמת ההתחלקות דרמ"ח אברים ושס"ה גידים (שהם כנגד רמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת), משא"כ תורה שהיא בדוגמת הדם שהולך וסובב בכל האברים בשוה] - שאין זה הוספה בכמות בלבד, אלא שינוי ועילוי גדול באיכות.

וכדי שהחיבור והצירוף יהי' אמיתי - ה"ז ע"י ההקדמה ד"מאימתי קורין את שמע בערבין", "מאימתי" מלשון אימה ופחד (כפירוש "המלאך"), שזהו"ע הקבלת עול:

צירוף וחיבור - יכול להיות באופן שאינו אלא כלפי חוץ, ואילו בפנים נשאר מעמד ומצב של פירוד, ואעפ"כ ה"ז נחשב לחיבור. וכפי שמצינו במשנה69 חילוקי דינים באופני צירוף וחיבור לענין טומאה וטהרה. אבל, הכוונה היא שיהי' צירוף וחיבור הן מבחוץ והן מבפנים וכו', צירוף וחיבור אמיתי, ועד באמת לאמיתו.

ובפרטיות יותר:

כאשר החיבור של יהודי א' עם חבירו הוא מצד פניות, פניות גשמיות, או אפילו פניות רוחניות - אין זה חיבור אמיתי, שהרי אין כוונתו להחיבור כשלעצמו, כי אם להריוח והתועלת בגשמיות או ברוחניות כתוצאה מהחיבור.

ולדוגמא: כאשר כמה מישראל מצטרפים למנין כדי שתהי' להם הזכות לומר דבר שבקדושה, בידעם גודל העילוי שבדבר - ה"ז אמנם חיבור, וחיבור בענין של תומ"צ, אבל, אם כוונת החיבור אינה אלא מצד תועלת זו - שהיא אמנם תועלת שבקדושה, שיתוסף עילוי בנשמתו ברוחו ובנפשו, אבל בכל זאת רק תועלת פרטית - ה"ז חיבור מצד פני', ואינו חיבור אמיתי, באמת לאמיתו.

חיבור אמיתי הוא (לא מצד איזו פני' ותועלת, אלא) מצד אמיתת הענין - כפי שמבאר רבינו הזקן בתניא ש"הנפש והרוח מי יודע גדולתן ומעלתן בשרשן ומקורן באלקים חיים, בשגם שכולן מתאימות ואב א' לכולנה .. מצד שורש נפשם בה' אחד", ועי"ז נעשה "ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך", "פניך" דייקא, פנימיות ועצמות א"ס ב"ה.

ולהוסיף, שחיבור זה שהוא "מצד שורש נפשם בה' אחד", הוא למעלה מכללות התומ"צ, שהרי השורש דנשמות ישראל הוא למעלה מהשורש דתומ"צ, כמארז"ל "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר", אפילו למחשבת התורה, שהרי בתורה עצמה נאמר "צו את בני ישראל", "דבר אל בני ישראל", ומזה ראי' ש"ישראל קדמו".

וחיבור כזה תובעים מיהודי בהיותו למטה בעוה"ז הגשמי - שבו צריך להשלים את הכוונה העליונה להיות לו ית' דירה בתחתונים, ע"י גילוי והמשכת "עיקר שכינה" (שבתחתונים היתה), למעלה מדרגת ה"שכינה" כפי שהיא בכל העולמות, אפילו בעולם האצילות ובעולמות הא"ס שקודם האצילות - שגם למטה בעוה"ז הגשמי יהי' החיבור שלו עם רעהו (לא מצד התועלת שבדבר, אפילו תועלת דקדושה, אלא) "מצד שורש נפשם בה' אחד", שלמעלה מתומ"צ.

וכיון שחיבור זה הוא למעלה מכללות ענין התומ"צ, הרי, הדרך לבוא לזה היא ע"י קבלת עול דוקא. וזהו הרמז וההוראה מהמשך הסיפור אודות לימודם של רבינו הזקן והמלאך, שהמלאך פירש "מאימתי" מלשון אימה ופחד, ענין הקבלת עול, שזהו גם התוכן ד"קורין את שמע בערבין", "יקבל עליו עול מלכות שמים תחילה".

וענין זה מהוה התחלת הלימוד דתורה שבעל פה, ובאופן שהלימוד הוא הן בתורת הנגלה והן בתורת החסידות (פירוש המלאך בדברי המשנה) גם יחד.

(שיחת כ"ד טבת ה'תשי"ב. . בלתי מוגה, תורת מנחם סימן יב-טו)

מועתק בזה קטע ממה שנאמר בעת ההתועדות ביום ההילולא של רבינו הזקן, הוא כ"ד טבת העבר.

ידוע הסיפור שהרב המגיד, הנה בתחלת בואו של אדמוה"ז למעזריטש, סידר, אשר בנו המלאך ילמוד עם רבינו הזקן תורת החסידות, ואדמוה"ז ילמוד עם ה"מלאך" תורת הנגלה, וכשהתחילו בלימוד מאמתי כו' ואדמוה"ז התחיל לפרש את המשנה, אמר המלאך אשר הוא מפרש אימתי מלשון אימה ופחד, ובקשור תחלת הש"ס עם סופו (כי בחלוקת הש"ס כאן הנה מחלקים ג"כ את הסדרי משניות, ואף שהסיום הי' במס' נדה, הנה קשורים זה בזה) .

דסיום המשנה הוא, לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שלום והתאחדות דכל בני ישראל, וכמבואר ג"כ בתניא פל"ב, ברכנו אבינו (כאשר) כולנו כאחד, ואחדות אמיתי של בנ"א בכלל ואפילו בנ"י בפרט, הנה אי אפשר הוא כשישנה איזה פני' ותועלת באמצע, כי אז הרי אינו מתאחד עם השני, כ"א מחפש תועלת עצמו ואחדות אמיתית אי אפשרית אלא כמבואר בתניא פל"ב, מפני שכולם מתאימות ואב אחד לכולנה כו' מצד שרש נפשם בה' אחד, וכמבואר בדא"ח אשר שרש הנשמות הם למעלה אפילו מתומ"צ, וכמרז"ל בב"ר בתחלתו, אשר מחשבתם של ישראל קדמה לכל דבר ואפי' לתורה כמ"ש דבר אל בני ישראל, וזהו התחלת הש"ס בק"ש וסיום בכלי שמחזיק ברכה הוא השלום, אשר השלום הוא ע"י שאומר ק"ש ה' אחד, אבל כדי שתהי' האחדות אמיתית, צריך להיות מאימתי, קב"ע ולא מצד השכל וטעם, אפי' שכל וטעם דקדושה, וכן מבואר בדא"ח בכמה מקומות.

(אגרות קודש של הרבי ח"ה אגרת א'תח)

על ידי מוחין דגדלות

מצינו ברז"ל שיש חומר בענין לשון הרע אפילו לגבי עבודה זרה בענין נצחון במלחמה — כדאיתא בירושלמי(פאה פ"א ה"א) "דורו של דוד כולם צדיקים היו וע"י שהי' להן דילטורים היו יוצאים במלחמה והיו נופלים. . דורו של אחאב עובדי ע"ז היו ועל ידי שלא הי' להן דילטורין היו יורדים למלחמה ונוצחין"

הענין הוא שבדורו של אחאב הי' ביניהם אחדות גדולה כידוע... דהנה סיבת האחדות באה מבחינת מוחין דגדלות וסיבת המחלוקת באה מבחינת מוחין דקטנות... והנה בדורו של משיח שירבה הדעת ומלאה הארץ דעה וגו' כתיב לא ירעו ולא ישחיתו גו' ארי' כבקר יאכל תבן... מפני מוחין דקטנות באה הקפידה והכעס.. אבל על ידי הרחבת הדעת ישכון בו ב' הפכים כאחד וגר זאב עם כבש וארי' כבקר וגו'...

בדורו של אחאב אף על פי שהיו רשעים אבל נשמות שלהם היו גבוהות בשרשם מבחינת מוחין דגדלות שמדת הסבלנות הי' בהם לסבול כל ההפכים כדוגמה שהי' בתיבה וכמו שיהי' לעתיד לבוא, ואם כן לא ירעו ולא ישחיתו המזיקים בהם והצליחו בכל אשר יפנו, כי הרחיב ה' להם מפני דרגתם בהרחבת הדעת שאין הדינים והקטרוגים נמצא עליהם גם למעלה כו'.

(מאמרי אדמו"ר הזקן ענינים ע' פו-ח. עיין שם באריכות)

עיקר העבודה בעקבתא דמשיחא, מביאה את הגאולה

עיקר העבודה כאשר נמצאים בזמן הגלות, בעקבתא דעקבתא דמשיחא, הוא לחזק ולפעול ביותר בהענין דכל ישראל ערבין זה בזה, מעורבין זה בזה, לחזק ולפעול באהבת ישראל ובאחדות ישראל..והוספת ותוספת פעולה ומרץ באהבת ואחדות ישראל, תביא תיכף ומיד ממש ביאת משיח צדקנו, כמפורש בהפטרת פרשתנו64, ויקויים ענין הגשת יהודה ליוסף בשלימות, שב' העצים (דיהודה ויוסף) "היו לאחדים בידך. . ומלך אחד יהי' לכולם", כי "עבדי דוד מלך עליהם. . נשיא להם לעולם", במהרה בימינו ממש.

הערות: 64) יחזקאל לז, טו ואילך.

(ליקוטי שיחות חלק ל, שיחה א' לפ' ויגש)

הגאולה האמיתית והשלימה היא על ידי ביטול סיבת הגלות (ראה יומא ט,ב) ע"י ההוספה באהבת ישראל ואחדות ישראל.

(ספר השיחות תשמ"ט ע' 334 הערה 89)

כדי שיהיו ראויים לגאולה... אי אפשר שתהי' הנהגתם באופן של פירוד ומחלוקת, היפך עם אחד

כדי שיהיו ראויים לגאולה, היי­נו שיהיו עם אחד בפני עצמו, אי אפשר שתהי' הנהגתם באופן של פירוד ומחלוקת, היפך עם אחד.

ואף שענין האחדות שבעם אינו מיו­חד, לכאורה, לעם ישראל דוקא — שהרי כן הוא גם אצל כל האומות, שהיותם לעם תלוי בזה שמתאחדים יחד, ובלי זה אי אפשר להיות עם — מכל מקום אצל עם ישראל, גדר האחדות ונחיצותה הוא באופן אחר לגמרי (שלכן, המניעה לגאולה מפני דילטורין שייכת לגאולת ישראל דוקא).

(ליקוטי שיחות חלק לא, שיחה ב' לפרשת שמות ע' 10)

בתור טעימה והתחלה של הגאולה האמיתית והשלימה

בעמדנו לאחרי סיום מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות, לאחרי סיום כל מ"ב המסעות ב"מדבר העמים", נמצאים כבר על "ירדן ירחו" (דרגתו של משיח ד"מורח ודאין" (סנהדרין צג, ב. וראה לקוטי תורה מסעי פט,ב)), על סף הגאולה, בודאי שכבר נתקנה סיבת הגלות, ולכן, ההדגשה דאהבת ישראל היא – בתור טעימה ועד להתחלה של הגאולה האמיתית והשלימה הקשורה עם נקודת האחדות שלמעלה מהתחלקות, שמודגשת באחדותם של ישראל, מצד בחינת היחידה שבכל ישראל בשווה, שהיא ניצוץ מנשמתו של משיח, יחידה הכללית.

(שיחת מטות-מסעי תשנ"א סעיף יג. ספר השיחות תשנ"א ע' 717-8)

על ידי ראשי אלפי ישראל, על ידי נשיא הדור

זה שעל ידי ראשי אלפי ישראל בכלל מתקשרות נפשות ההמון לשרשן למעלה, היינו לבחי' "אב אחד לכולנה", שהתואר "אב"50 מורה על השייכות (שורש, מקור) לבנים, והיינו שהוא שורש להתחלקות למטה51; ואילו משה רבינו (נשיא הדור) מקשר נפשות ישראל בשרשם בה' אחד שלמעלה51 מהתחלקות לגמרי52 (שזה שייך לנקודת היהדות שלהם, שהיא בשווה ממש אצל כל ישראל53).

הערות: 50) ראה לעיל הערה 35. 51) וי"ל שזהו פירוש ב' הלשונות "כאיש אחד בלב אחד" (ראה לעיל הערה 13) — "כאיש אחד", שעדיין יש בו התחלקות האברים, ראש ורגל כו'; "בלב אחד" — נקודת החיות שלמעלה מהתחלקות. 52) בלשון החסידות — שנשיא הדור הוא ה­"יחידה" הכללית של כל הדור, המגלה את ה­"יחידה" שבכאו"א מאנשי הדור. 53) ולהעיר גם מלקו"ש חלק ל ע' 20­2 — לענין האחדות הנעשית ע"י מלך.

(ליקוטי שיחות חלק לא, שיחה א' לפ' בשלח)

מצד ענין המלכות מתגלה אמיתית האחדות של ישראל, שהם נקודה אחת שלמעלה מהתחלקות.

וכמבואר במ"א, שהמלך לא זו בלבד שהוא כולל את כל העם (שהוא מלך עליהם), אלא שעל ידו נעשים כל העם למציאות אחת (ולהעיר מלשון ה­רשב"א52 "המלך כצבור שהצבור וכל ישראל תלויין בו"), ומצד זה אין הת­חלקות בעם ישראל53, וכל מציאותם היא רק מציאות המלך54

הערות: 52) שו"ת ח"א סקמ"ח. 53) ראה צפע"נ סנהדרין שם ש"הנשיא מצרף לעשות גדר ציבור". 54) ועפ"ז מובן דיוק אדה"ז באגה"ק סכ"ט (קמח, ב) "לבד מצות התלויות במלך שהוא מוציא כל ישראל כי הוא כללות כולם", כי בכתבי ה­אריז"ל (ס' הגלגולים פ"ד. ועוד) מבואר שכל אדם מישראל צריך לקיים את כל תרי"ג מצות התורה במחשבה דיבור ומעשה, וע"כ צריך לבוא בגלגולים רבים עד שיקיים את כולן, ובזה נכלל גם מצות כהנים לויים ומצות דכה"ג שצריך לבוא בגלגול או בבחי' עיבור. אבל בנוגע למצות המלך משנה* אדה"ז וכותב "שהוא מוציא כל ישראל כי הוא כללות כולם", ולא כבמשנת חסידים (מס' חיוב הנשמות פ"ב מ"א) שמפני חשיבותו כל המצות הראויים לו עולים לכל ישראל. וראה גם לקו"ת יוהכ"פ סט, א. ועוד. וראה לקו"ש חי"ח ע' 192 סוף הערה 55.

(ליקוטי שיחות חלק ל ע' 20­2)

מאמר ושיחה האחרונה שהרבי הגי-ה

ואתה תצוה את בני ישראל שמשה מצוה (מקשר ומחבר) את בני ישראל עצמם, כי מצד עצם הנשמה, כל ישראל הם חד. ועל ידי העבודה דישראל נעשה יתרון והוספה בבחינת עצם הנשמה.

ולהעיר שעל ידי זה ניתוסף בהאחדות דישראל. שהאחדות דישראל על ידי עצם הנשמה שמתגלית בהם היא כמו דבר נוסף על מציאותם. ולכן, אחדות זו היא על ידי שעושים נפשם עיקר וגופם טפל. ועל ידי גילוי עצם הנשמה כמו שהיא מושרשת בהעצמות - שעל ידי זה גם הציור הציור של הכוחות הגלויים הוא חד עם העצם - האחדות דישראל היא בכל העניינים שלהם, גם בעניינים השייכים לגוף.

(קונטרס פורים קטן תשנ'ב, מאמר ואתה תצוה סעיף יא)

(את הקונטרס חילק הרבי בליל פורים קטן תשנ"ב בצירוף שני שטרות של דולר וחתיכת לעקאח (עוגה). רשימת בית חינו)

מחצית השקל מורה על העבודה דאחדות ישראל. ולכן מדגישים שכאשר יהודי נמצא בפני עצמו הרי הוא רק "מחצית", ובכדי להיות "שקל הקודש" עליו להתאחד עם עוד יהודי שני ועד להתאחד עם כל אחד ואחד מבני ישראל. וזהו קיום המצוה של "ואהבת לרעך כמוך", שפירוש "רעך" הוא לא רק יהודי שנמצא קרוב אליו, אלא אפילו יהודי שנמצא בקצוי תבל. והסיבה לזה היא כמו שכתוב אדמו"ר הזקן בתניא, שכל אחד ואחד מבני ישראל הוא "חלק אלוקה ממעל ממש", מציאות אחת. ואפילו במקרה שיש לשלול אצל חבירו ענין בלתי רצוי - הרי הצורה הכי יעילה לפעול זאת הוא על ידי שמשפיע עליו בדרכי נועם ובדרכי שלום.

(ש"פ ויקהל, פרשת שקלים, כ"ה אדר א' ה'תשנ"ב)

השיחה במילואה

ירושלים.. עיר שחוברה לה יחדיו

צום העשירי, היום שבו "סמך מלך בבל. . על ירושלים והביאה במצור ובמצוק" (ל' הרמב"ם הל' תעניות פ"ה ה"ב). הנה "סמך מלך בבל על ירו­שלים" הוי בגדר הקדמת רפואה למכה (של גלות), שהרי סיבת תוקף הגלות היא מצד העון דשנאת חנם (יומא ט, ב ובחדא"ג מהרש"א שם), והרפואה — ה­גאולה מן גלות — היא על ידי פעולה הפכית, אהבת חנם עד לאחדות ישראל בשלימותה. ואחדות זו נעשית באופן טבעי על ידי מצור, שאז "אין יוצא ואין בא", שכל הנמצאים במצור נמצאים תמיד ביחד בעיר; ויתירה מזו: ענינו של מצור הוא לא רק שאין יוצא ואין בא מאנשי העיר, אלא כן הוא בכל עניני העיר וכל חפצי העיר, והמכוון של המצור הוא לא (רק) שהאנשים שבתוך העיר לא יצאו אלא שלא יהי' ביכלתם להוציא ולהביא צרכי העיר, אכו"ש ונשק וכו'.

והיינו שהמצור על עיר (ובפרט על עיר שהיא מוקפת חומה מצד עצמה) עושה את כל הדברים בהעיר וכל אשר בעיר מעין מציאות אחת.

וזהו תוכן הענין דמצור על ירושלים בפרט, עיר שחוברה לה יחדיו(תהילים קכב,ג), שמ­חברת את כל ישראל, שבנ"י הם מוכר­חים בדרך הטבע להיות באחדות יחד בירושלים, הם וכל אשר להם [ובאם הי' זה מביא לאחדות אמיתית בבנ"י, לכאו­רה הי' אז הקדמת רפואה למכה בפועל, והיתה מתבטלת המכה מלכתחילה, ו­נבוכדנאצר לא הי' יכול לשלוט עליהם. ובמכש"כ וק"ו מהמצב ד"חבור עצבים אפרים", דכשהיו ב"חבור" אף שהי' "עצבים" יורדין למלחמה ונוצחין].

(ליקוטי שיחות חלק ל פרשת ויגש שיחה א, ע' 21­2)

שלילת המחלוקת בתכלית - מצווה מן התורה

לא מנהג כי אם  איסור מן התורה

לירד לפני בתיבה בש"ק שלפני יאצ"ט (במוסף וכיו"ב) - אין מנהגנו בזה. והרוצה בזה דוקא - מהיכא תיתי (ויש להעירו מסוכה לב, סע"ב: הואיל ונפיק כו'). אבל לעורר מחלוקת על זה וכיוצא בזה - הוא לא מנהג כי אם איסור מן התורה, ותלמידי חכמים מרבים שלום.

(אגרות קודש חלק כ' ע' רלו. נדפס גם בשערי הלכה ומנהג יורה דעה חלק ג, ע' שפו)

והנה באם שייך בזה לא תתגודדו, כבר עמדו על מדוכה זו זה רבות בשנים, ועיין רא"ש יבמות י"ד א' שני התירוצים אשר שם ופסקי הרא"ש שם בנושאי כלי השו"ע או"ח סי' תצ"ג (מגן אברהם ס"ק ו' ועוד) ובכ"מ.

ועיין פס"ד להצ"צ חאו"ח לסי' רל"ו מעשה רב מגדולי ישראל (ובהערות שם) שאין בזה משום ל"ת. עיי"ש.

ובענינים כגון אלו העיקר הוא להשמר ממחלוקת דבר האסור מן התורה לכל הדיעות, וגדול השלום שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם (הובא ברמב"ם סוף הל' חנוכה).

(אגרות קודש של הרבי חלק יד אגרת ה'קסה)

אין לנו יתרון על בנ"א שאין יודעים האמת ומתנגדים [על הצדיקים] שאפשר שיש שם יותר אלקות שעושים מצות ומע"ט הרבה, וא"כ אין ראוי להיות בפירוד עמהם אלא צריך להיות אחדות עמהם. ושמעתי שזה גורם התנגדות יותר מה שעושין פירוד ואומרים שהסתלקות האלקות אצלם שזה רע גמור, וצריכין להאמין שהכל הוא אלקות שנתלבש בהם וזה נק' המתקת הסוד [הדינים] בשרשו ואז לא יהי' שורש דין ויהי' באמת רחמים. ואעפ"י שאנו רואים בתורה שמשה רע"ה היה במחלוקת עם קורח אין ראיה, וקורח הי' הסתלקות האלקות לגמרי, וכמאמר בני גד ובני ראובן כל אשר דיבר לעבדיך נעשה. והלא מעולם לא ציוה ה' ומשה מעצמו אמר, אלא ודאי מה שמשה אמר הוא וודאי אלקות בלתי ספק. אבל עכשיו אין צדיק שיהי' טוב כמשה, ולהיפך בכל רע מהסתלקות האלקות כקורח. אלא שאינם זוכים שהצדיק שלהם יהי' בהתגלות אלא בהסתר כנ"ל. והכלל שצריך להיות באחדות עמהם ושלא לאמר שאנו יודעים האמת והם אינם יודעים והם ברע גמור שאין שם אלקות, שזה יותר גורם התנגדות כנ"ל. כל זה [שמעתי] מהבעש"ט זלה"ה וד"ל. (כתר שם טוב הוספות קנד)

ולזאת באתי מן המודיעים מודעה רבה לכללות אנ"ש על ריבוי החסדים אשר הגדיל ה' לעשות עמנו לאחוז במדותיו של יעקב שאר עמו ושארית ישראל שמשים עצמו כשיריים ומותרות ממש שאין בו שום צורך. לבלתי רום לבבם מאחיהם כו' ולא להרחיב עליהם פה או לשרוק עליהם ח"ו. הס מלהזכיר באזהרה נוראה רק להשפיל רוחם ולבם במדת אמת ליעקב מפני כל אדם בנמיכות רוח ומענה רך משיב חימה. ורוח נכאה כו'. וכולי האי ואולי יתן ה' בלב אחיהם כמים הפנים וגו'. (אגרת הקודש סימן ב)

ועתה השתדל והתחזק, והלוך בדרך ישרה וסלולה אשר ניתן לנו, ויתן לך האלקים חן וחסד בעיני כל הרואים אותך, ויהי' עם פיך. עבוד מאהבה, והרחק כל דבר הנמאס באמת (הוא הרכילות ולה"ר ופגיעה ח"ו בכבוד איש ואיש), ואל תתן מקום לשום מחלוקת ח"ו וח"ו, ותגער ביצרך אם יפתך על זה, ותמנע את כל העוזרים על ידך מלהתעסק בדברי רכילות והדומה ח"ו, כ"א תהי' לבבכם מסורה ונתונה על טהרתה של דבר, להרים קרן התורה, ואור החסידות בפועל ממש, ויהי' אלקים עמכם בגו"ר

(אג"ק הרבי הריי"ץ, חלק יד, אגרת ה'קכג)

גם בשעה זו בשעת שהנני כותב צעטיל זה, הנני כעומד בין הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק זצוקללה"ה נבג"ם זי"ע, ולנגד עיני נצב כמו חי הדרת עוז קדושתו, ובין צאן מרעיתו, התלמידים יחיו). אם יש לכם תוקף עוז לאמר, אשר אתם מכוונים אל האמת, במקום שהוא הפכו ממש, ובשמו הק' הנני גוער בכל מחרחר ריב ובעל מחלוקת, אל תחריבו הבית ח"ו אשר יסד כ"ק אאמו"ר הרה"ק זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע...

ידעתי אחינו ידעתי את לבבכם, ומראש כזאת הבנתי, כי תתנו עורף לכל אשר יגיד נגד רצונכם, ואחת תענו, אם כן לא נתערב בשום דבר. דעו אחי ורעי, כי הסכמתי עשות פקודת כ"ק אאמו"ר הרה"ק זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע בכל אשר יצוני הוא מסירת נפש מצדי, והעד ע"ז חלישות בריאותי מני אז עד היום, ה' יחזקני, ורק בשביל פקודתו אותה אשמור בעזרתו ית' עד יחייני האל, למען היות עמו אתו במחיצתו, נפשו תשתוחח ובאלקים אשים מעוזי, ובאמונתו לא אשקר.

(אג"ק הרבי הריי"ץ, חלק יד, אגרת ה'קמ)

מענה הצ"צ על יחידות: כתיב יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו גו'. און הוא מלשון און בחולם, שפירושו כח ועוז. וכשם דיעזוב רשע דרכו זהו דבר המוכרח, אשר בלא תשובה אי אפשר לגשת אל הקדש, הנה כמו כן צריך האיש און, כלומר איש החזק בדעת עצמו, לעזוב מחשבותיו, ולא יאמר איך זאג אזוי, איך האלט אזוי (=אני אומר כך, אני סובר כך), כי כל "איך" ומציאות הוא מקור הרע וגורם פירוד לבבות.

(היום יום, י טבת)

... אבל מצוות עשה מהתורה: אהבת כל אחד ואחד מישראל, ושלילת המחלוקת וכו’ בתכלית – ופשיטא שלא לעשות במזיד הפכו וד"ל.

(מתשובת הרבי, חורף תשנ"ב).

ישנם ענינים שאמיתית האחדות היא ע"י פירוד דוקא

כדי לתקן את חטא עץ הדעת, שהתחיל ע"י שהשתמשו בענין שלא במקומו – ניתנה מצות חלה.

ענין החלה הוא שמפרידים חלק אחד מהעיסה מחברו, כך, שכל העיסה היא חולין, וחלק זה של העיסה הוא קודש, ונאכל לכהנים, ובטהרה דוקא.

ואף שהתורה היא שלום ואחדות,

– אדמו"ר הזקן מאריך ביותר בתניא פרק ל"ב אודות הענין דאהבת ישראל, ומבאר באריכות שהוא יסוד כל התורה כולה. וגם במאמר ד"ה החלצו (תרנ"ט) מאריך ביותר אודות החסרון בענין הפירוד, ושזהו מקור על כל המדות רעות –

אעפ"כ, כשאדם עומד וצווח: מה לי שולחן-ערוך, יש צורך באחדות – אזי "לא תאמרון קשר גו'"(ישעי' ח, יב. וראה סנהדרין כו, א).

ישנם ענינים שאמיתית האחדות היא ע"י פירוד דוקא. החילוקים בבנ"י דכהנים לויים וישראלים, אין זה ענין של פירוד חס ושלום; אדרבה – זוהי אחדות אמיתית. ההתחלקות דעשר קדושות היא ענין של אחדות. ועד"ז גם במצות חלה....

אהבת ישראל היא יסוד כל התורה, כל התורה היא ענין של שלום ואחדות, ואדמו"ר הזקן מאריך ביותר במעלת האחדות, וא"כ, איך באים לעשות כאן מחלוקת ופירוד?

אבל שם, בפרק ל"ב בתניא, מובא לשון המשנה "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". דיוק הלשון הוא – "ומקרבן לתורה", הוא מקרב את הבריות אל התורה,

אבל לא חס-ושלום להוציא את התורה מהשולחן-ערוך, ולגוזרה בהתאם למדתם של ה"בריות", ושהם ינהגו בה מנהג בעלות ("פּראַווען בעל-הבית'שקייט") ויאמרו "שמועה זו נאה ושמועה זו אינה נאה".

(תורת מנחם ש"פ שלח תשט"ז ע' 20-22. עיין שם בארוכה. הוגה ונדפס בלקוטי שיחות ח"ב פרשת שלח)

והנה התורה נק' תורת הוי"ה כי בתורה כתיב וכל נתיבותיה שלום וכמ"ש או יחזיק במעוזי יעשה שלום לי וגו' שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה שיהי' בחי' ההתכללות ויחוד הספירות וההיכלות ועי"ז יומשך גילוי אור א"ס ב"ה. והתכללות זו הוא ע"י הבטול. וזהו יסוד כל התורה להיות בטול היש לאין וכל השלשה דברים שעליהם העולם עומד היינו תורה ועבודה וגמ"ח כולם ענינם בטול היש לאין וע"י הבטול נעשה ההתכללות משא"כ בבחי' יש כו'.

והנה דור הפלגה אמרו ונעשה לנו שם פן נפוץ כו' פי' שרצו ג"כ שיקבלו השפע מבחי' שם הוי"ה שהוא המשכה עליונה. וזהו ונעשה לנו שם פן נפוץ פי' שלא רצו שיומשך להם ההשפעה מבחי' שלמטה במדרגה שמשם יניקת החיצונים שיניקתם מאחוריים דשם אלקים ונק' לכך אלקים אחרים כו' כי זהו כל עיקר מעלת עולם התקון שהוא בחי' ההתכללות ולכן נאמר גבי יעקב שבעים נפש לשון יחיד משא"כ בעולם התהו מחמת שלא היה התכללות נמשך שבה"כ. ואמנם הם ידעו אשר לקבל מעולם התקון הוא ע"י בטול היש כנ"ל בענין התקון ע"י שם מ"ה והם לא רצו בזה וכמ"ש בלק"ת להרח"ו ז"ל שרצו לילך בשרירות לבם ושאעפ"כ יומשך להם השפעת טובה כו' ע"כ נתחכמו לעשות המגדל והעיר. והוא שנתייעצו שע"י האחדות שיהיה ביניהם להיות חבור עצבים ע"כ עי"ז ימשיכו להם טובה והשפעה גשמית עכ"פ אף אם לא יהיה להם הבטול ועבודת השי"ת. והיינו כי ידעו בכח שמוש השמות עליונים שבבחי' התכללות מאיר אור עליון ביותר וכמש"ל בענין עקודים בכלי א' שהוא בחי' ומדרגה גבוה מאד שהוא למעלה מעולם התהו ומעולם התקון. וע"כ אמרו ונעשה לנו שם שימשיכו ג"כ משם הוי"ה דהיינו ממקום הכולל לכל ההשתלשלות בשוה שהוא אור כללי כנ"ל ולא יצטרכו להיות נכנעים תח"י הקדושה דעולם התקון דאצי' שמשם א"א להם לקבל רק מבחי' חיצוניות כו'. והיינו ע"י האחדות וההתכללות שיהיה ביניהם ולכן עשו העיר ומגדל דהיינו שהיה סימן להם שלא יתפרדו איש מעל אחיו כי רועי צאן היו זה הולך אנה וזה אנה ע"כ עשו עיר ומגדל גבוה כדי שיתקבצו כולם שם ולא יפרדו איש מעל אחיו וכמ"ש הראב"ע. וגם ע"פ רוחניות ג"כ ענין העיר והמגדל היה לתועלת החבור והיחוד (ע' בזוהר פ' נח דף ע"ד ע"ה).

וזהו מה שאמר הקב"ה הן עם אחד ושפה אחת לכולם כו' ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות. פי' כי לפי שבאמת ע"י ההתכללות והחבור נמשך ממקום עליון ביותר וכמ"ש חבור עצבים וגו' וא"כ לא יבצר מהם כו' וא"כ הרי ח"ו ימשיכו המים היוצאים מבית ה' לבית הכסא כו' אשת הזמה כו' כיון שהם היו הולכים בשרירות לבם כו' ולא רצו לקבל הבטול והעול (וזהו כעין מ"ש פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם ואין זה ראוי כיון שכבר נפגם ע"י עץ הדעת א"כ ימשיך תוקף זה דעץ החיים בסטרא אוחרא ויגביר הרע וכמ"ש במ"א וכך הוא כאן). ועל כן הבה ונבלה שפתם כו' פיזור לרשעים הנאה להם והנאה לעולם. וכנוס לצדיקים שיש בהם הבטול להש"י הנאה להם והנאה לעולם כי ע"י ההתכללות נמשך ממקום עליון כנ"ל ולכן השלום הוא הכלי המחזיק ברכה.

(תורה אור סוף פרשת נח)

ופשוט שאין הכוונה ח"ו לוותר או אפילו לעשות פשרות ח"ו בעניני תורה ומצוות, ואדרבה, זה שכל ישראל ערבים זב"ז מחייב את כל אחד מישראל להפ­ריש את חבירו מאיסור ומעון, "הוכח תוכיח את עמיתך. . ואהבת לרעך כ­מוך" [כהנהגת אהרן הכהן, כהן גדול "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", ולא שמקרב את התורה ח"ו להבריות, פשרות וויתו­רים בקיום התורה לפי רוח הזמן וה­מקום ח"ו].

לקוטי שיחות כרך ל פרשה ויגש שיחה א, סעיף ז