צבי הירש לרנר – הבדלי גרסאות

צבי הירש (הירש’ל) לרנר נולד בשנת עת”ר, בעירה צ’רץ’ על יד קמיניצק-פודולסק שבאוקראינה. אביו ר’ שמריהו היה ‘נאמן יער’ - מנהל אחוזות רבות. בשל יושרו שהיה ידוע ברבים, מונה על ידי השלטונות כנאמן למלכות, ושימש כמתווך בין היהודים לפריצים בכל ענייני חכירת אחוזות ויערות.  

ביום ל’ בניסן, ראש חודש אייר תנש”א, השיב את נשמתו ליוצר בראשית כשהוא זקן ובא בימים.  

מאוחר יותר, בשנת תרצ”ב מצב הרדיפה כנגד היהדות הלך והחריף. היבסקציה הגבירה את רדיפותיה כנגד היהודים שומרי המצוות. היו יהודים שרצו לשאת חן בעיני השלטונות, והם היו מוסרים לשלטונות גם הרבה מעבר למה שדרשו מהם. הם היו מעיקים על היהודים שומרי המצוות יותר ויותר, עד כדי כך שהתחילו לעקוב על כל צעד של יהודי צעיר שלא נכנע לזרם הכללי.  

מידי שבוע, לאחר שסיים את עבודתו ביום חמישי, הוא היה מגיע לתחנה שהיתה בלב יער, שמה הייתה נעצרת רכבת המכונה בשם “קוקושקה”. עצירת הרכבת בתחנה נמשכה על פני דקה בלבד. עם הרכבת היה נוסע במשך הלילה, וביום שישי הוא היה מגיע ליעד בו היה מעביר את השבת כהלכתה. ביום ראשון הוא היה עושה את הדרך חזרה, ובבוקרו של יום שני היה מופיע בעבודה לפי הכללים.  

בשנת תרצ”ג שרר רעב כבד באוקראינה עד כדי כך שאנשים היו מתים ברחובות, נפוחי כפן ומזי רעב. ר’ צבי הירש שעבד באותם ימים במוסקבה, היה קונה לחם ושולח לאוקראינה.  

בשנת תרצ”ד עבר ללמוד בקייב, שם סיים את לימודי ההתמחות באוניברסיטה. הוא היה כשרוני מאד בתחומים רבים, ובמיוחד בתחומי החשבון והמתמטיקה. עד כדי כך, שבכוחו היה להכפיל בעל פה, במהירות של מחשב, מספר תלת ספרתי במספר תלת ספרתי!...  

כעת, כשחזר הירש’ל לבית הוריו, יצא השידוך לפועל בשעה טובה ומוצלחת. אבי הכלה, ר’ יצחק התבטא אז בהתרגשות ובאהבה לחתן החדש: “את בתי נתתי לאיש”.  

בשנת תרצ”ה היו ר’ יצחק ורעייתו שפרה כהן, הורי הכלה, אמורים לנסוע לארץ ישראל. הם היו בין המאושרים שזכו לקבל אישור יציאה מרוסיה לעלות לארץ ישראל.  

עוד קודם יציאתו לסיביר, ניסתה רעייתו סוסיה, הסבתא, לאתר את מקום מאסרו. היא הלכה יותר מ-‏10 ק”מ ברגל, כשהיא סוחבת על גבה שק של חפצים עבור בעלה, אך בסופו של דבר לא הצליחו השניים להיפגש בטרם נשלח לארץ גזירה.  

פעם נשלח לעבוד במטבח. כשהיה במשמרת שלו, הגיעה משלחת רמת דרג לבקר בכלא. הגנרל היה תלמידו של ר' הירשל באקדמיה הצבאית בשנת תרצ”ג, כאשר לימד שם מתמטיקה.

כאסיר משוחרר נאסר עליו לשוב למקום מגוריו או להתיישב בעיר גדולה, ועל כן הוא וזוגתו עברו לסמינובקא - ישוב נידח המרוחק 200 ק”מ מקמיניצק-פודולסק.  

בקיץ תש”א הגיעה מלחמת העולם השנייה לגבולות ברית המועצות. הגרמנים פתחו במלחמה נגד הרוסים, וראו נצחונות מזהירים בקרבות הקשים. הרוסים הלכו ונסוגו לאחור, ומליוני תושבים נאלצו לעקור מבתיהם ולברוח הרחק, אל תוך רוסיה.  

בדרכם הארוכה עצרו גם בעיר ‘אורג’יניקידזה’ שבאינגושיה. הם החליטו לרדת בעיר זו, ולנסות להתמקם שם עד סיום המלחמה. עד מהרה השתלב ר’ הירשל בעבודה בבית חולים שדה צבאי שהיה מסונף ל’ללנינגרדסקיה אקדמיה’. בשנת תש”ג, כאשר בית הרפואה עבר לסטלינאבאד (דושנבה), עברו גם הם לשם.  

ביום שבת, כ”א בטבת תש”ה, נולד לר’ הירשל וסופיה בנם השני, ר’ משה שיחי’. ר’ מוטל סייע בהסקת בית היולדת, וכמו כן השיג מוהל לשבת, והברית נערכה בעתה ובזמנה.

לר' הירשל נודע כי ב[[סמרקנד]] נמצאים חסידים רבים שהשיגו פספורטים פולניים מזוייפים, באמצעותם ניתן היה לצאת מבעד למסך הברזל. רק לאחר השתדלויות רבות, הצליחו הזוג לרנר להגיע לסמרקנד בעיצומה של שנת תש”ו.  

בהגיעם לעיר עברו מבית לבית כדי לנסות למצוא מקום לדור בו, ולפחות מקום זמני עד שימצאו את מקום מנוחתם. רק בשעות הערב מצאו “דירה” שלא היתה אלא חדר עשוי חמר פרוץ לרוח ולעוברים ושבים. בלית ברירה פרקו את מטלטליהם המועטים ופנו ללינת הלילה ב”דירה” החדשה.  

בסמרקנד כבר לא יכול היה ר' הירשל להמשיך לעסוק במקצוע ההוראה, כיוון שלא ניתן היה להימנע מעבודה בשבת במקצוע זה. משום כך החל לעבוד בכל מיני עבודות מזדמנות, כגון סבלות. הוא אף ‘זכה’ לקבל על כך את הכינוי “הרשל דער טרעגער”.  

בשנת תשל”ב זכה ר' הירש להגיע לארץ ישראל עם בני משפחתו, ולבנות את ביתו בין חסידים בשכונת [[נחלת הר חב"ד]] בקרית מלאכי.

בחודש תשרי הראשון לאחר יציאתו מרוסיה, תשל”ג, זכה סוף סוף להגיע לרבי לאחר שנים רבות של כיסופים. באותה תקופה כלתו היתה לפני לידתה, ואשתו ניסתה לומר לו כי אולי אין זה הזמן הראוי לנסיעה, שכן בבית יהיו זקוקים לעזרתו, אך הוא ענה בפשטות כי העזרה הגדולה ביותר שהוא יכול להושיט, זה לקבל ברכה ישירה מהרבי שהכל יתנהל כשורה.  

==בית חב”ד “ערוגות”==  

במשך כ-‏10 שנים, בכל שבת וחג, היה הולך רגלית למושב “ערוגות” שנמצא במרחק של 6 ק”מ מנחלת הר חב”ד, כדי לארגן שם מניין תפילה. הוא היה הולך לשם בכל מזג אויר, בקיץ ובחורף. כשהיה מגיע לשם, לא היה ממתין לו מניין אנשים, אלא הוא רק היה מתחיל לאסוף את האנשים מהבתים, מהרפת ומהגינה, והכל בחיוך, במילה טובה ובמאור פנים - אף אחד לא יכול לסרב לו. הוותיקים עוד זוכרים היטב איך שהוריד את הרפתן מהטרקטור בבוקרו של יום הכיפורים, וזיכה גם אותו בתפילה.

נפטר ביום [[ל' בניסן]], ראש חודש אייר [[תשנ"א|תנש”א]], כשהוא זקן ובא בימים.