חיים שמריהו גוראריה

		ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: סגנון סיפורי מידי. דל קישורים פנימיים.
		אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.	עריכה

הרב חיים שמריהו גוראריה (מימין) לצד בנו ר' נתן גוראריה

הרב חיים שמריהו גוראריה (מכונה שמער'ל) נולד בקרמנצ'וג בערב ראש חודש ניסן בשנת תרס"ה, לאביו הרב נתן גוראריה, הידוע למשפחת גוראריה הנכבדה, שהייתה ידועה בליובאוויטש כמשפחה מיוחסת רבת דורות, שבניה זכו לקרבה חמה ומיוחדת אצל רבותינו נשיאנו במשך השנים.

ר' שמער'ל היה חסיד ומקושר בכל לבו ונשמתו לרבותינו נשיאינו וניחן במידה מופלגת של יראת שמים טהורה. מעשיו היו נעשים מתוך יראת שמים, באמונה ובתוקף חסידי פנימי. כך היה במשאו ובמתנו, כך בשיגו ושיחו עם אנ"ש הסובבים אותו - ובראש ובראשונה בהנהגה העצמית שלו כלפי שמייא.

למרות עיסוקיו וטרדותיו, הרבי מילא את כל יומו. לא היה דבר בעל משמעות בחייו שלא שאל על כך את הרבי.

הייתה לו אמונה פשוטה ועמוקה ברבי. כל מילה של הרבי אצלו הייתה בבחינת 'קודש קודשים', ומשום כך, קל היה לו לקבל גם את החידושים שחוללו את המהפכה הליובאוויטשית של הדור השביעי.

צעירותו

ילדיו של האב ר' נתן גדלו באווירה חסידית טהורה. בילדותם נשכרו להם מלמדים מיוחדים שלימדו אותם תנ"ך, משניות, לשון הקודש ואפילו חסידות. בין המלמדים היה החסיד הנודע ר' ישראל לוין ("נעוולער") והחסיד הרב ישראל נח בליניצקי, שפרנסתם הייתה עליו.

ר' נתן היה תקיף בכל הנוגע לחינוך ילדיו. כשהיה חוזר ממסעות העסקים שלו, היה בוחן את הבנים בלימודם. לעתים היה בודק את חדרי הילדים לוודא שלא נכנסו, חלילה, ספרי חולין - תופעה נפוצה באותם ימים בשל רוחות ההשכלה שנשבו בכל עוז.

נער צעיר, כבן 17 שנים בלבד, היה ר' חיים שמריהו, שעה שהתייתם לפתע מאביו. זה לקה בלבו ונפטר לאחר ששודדים נכנסו באישון לילה לביתו, ובעזרת אחת העוזרות, גנבו חפצי ערך רבים.

חתונתו

בהיות ר' שמערל כבן עשרים, הוצע לו שידוך עם נערה מוורשה. כששאל על כך את אדמו"ר הריי"צ, אמר לו: "הרי נוסע אתה לריגא, שם יימצא לך שידוך". הוא אכן נסע לריגא, שם הוצע לו שידוך, מרת חיה שיינא מיכלא לבית שניידר.

לקראת נישואיו זכה לקבל מכתב מאדמו"ר הריי"צ, ובו דרכי הכנה לנישואים.

חתונתם של ר' חיים שמריהו עם בת גילו, נערכה ביום ראש חודש אדר תרפ"ו בעיר דווינסק, כאשר בסידור הקידושין כובד הגאון רבי יוסף רוז'ין ה"ראגצ'ובר".

לאחר החתונה קבע את מקום מגוריו בריגא, בה היתה קהילה חב"דית גדולה.

ר' שמערל המשיך במסורת העסקים המשפחתית, והחל לשלוח ידו בעסקים שונים כדי להתפרנס בכבוד. למרות זאת, לא תמיד צלחה מלאכתו בידו, והמשפחה הקטנה, שהתרחבה לאחר לידת הבת חנה תחי' (אייכנשטיין) נאבקה על הקיום הכלכלי שלה.

בין כה וכה עבר אדמו"ר הריי"צ להתגורר בריגא, והוא לקח את ר' חיים שמריהו לשמש כמזכירו. במשך תקופה מסוימת דאג להכניס את האנשים ליחידות, לקבל מכתבים, ולדאוג לשאר ענייני בית רבי.

מאסרו ושחרורו

מסך הברזל שירד זה מכבר על רוסיה, הלך והתהדק ביתר שאת - ולשם כך פתח משרד מיוחד למשלוח חבילות לרוסיה. אזרחים שהיו להם קרובי משפחה ברוסיה, יכלו באמצעות המשרד לשלוח חבילות לקרוביהם שברוסיה.

שלטונות לטביה לא אהבו, בלשון המעטה, את פעילותו של המשרד והעלילו עלילת שוא על מנהליו. כך באחד הימים של שנת תרצ"ד, הגיעו אנשי משטרה לבית משפחת גוראריה, וערכו בו חיפושים דקדקניים.

בתום שעות ארוכות של חיפושים, יצאו השוטרים מן הבית בלקחם עמם את ר' שמריהו.

במשך ימים אחדים שהו החסידים במעצר, ולאחר מכן שוחררו בערבות כספית. לפניהם הוצבה ברירה בין מאסר ממושך, לבין עזיבת לטביה לצמיתות, כאשר רכושם נשאר מאחור. מצבם היה עדין, שכן הם נחשבו לנתינים זרים השוהים במדינה, ולא אזרחים מן השורה. בשלב מסוים נוצר סיכוי לשלם כסף רב כקנס במקום הגירוש.

ר' שמערל גוראריה שאל את אדמו"ר הריי"צ מה עליהם לעשות במצב שנוצר? הרבי הורה להם באופן מפתיע שלא לעשות דבר כדי למנוע את הגירוש - וכי עליהם לעזוב את ריגא ולנסוע לארץ הקודש.

בארץ הקודש

ארבע המשפחות החסידיות עלו על הספינה בנמל "ארוקדא" שבאיטליה וזו יצאה לדרכה לעבר ארץ ישראל. ההפלגה עצמה ארכה מספר ימים.

ימים אחדים לאחר מכן, הטילה הספינה עוגן בנמל יפו, שהיה אז הנמל הגדול יותר בארץ ישראל.

משפחתו של ר' שמריהו גוראריה מנתה כבר חמש נפשות, הורים ושלושה ילדים. ההורים הגיעו ארצה כשהם חסרי כל, שכן את כל רכושם נאלצו להשאיר בריגא על פי הוראת השלטונות. בקושי הצליחו לשכור דירה קטנטנה בתל אביב הישנה. ר' שמערל שהיה רגיל לחיי עשירות - לא שקע בתהום היאוש והמבוכה, אף לא התעצל, והחל לכתת רגליו אחר מקום פרנסה. באותה תקופה עמל קשות כדי לפרנס ולכלכל את בני ביתו.

כדי לסייע בפרנסת הבית, פתחה רעייתו, מרת חי' שיינא מיכלא, מסעדה זוטא בביתה. אל ה"מסעדה" היו מגיעים בעיקר פועלי בניין שעבדו בסמוך, שנהנו מתבשיליה ושילמו לה בעבור עבודתה. היא גם נהנתה מכך שהכניסו לפיהם אוכל כשר, ולא מאכלי פיגולים במקום אחר.

איש צדקה וחסד

בית משפחת גוראריה התבסס במשך השנים, מבחינה כלכלית, והיה נחשב לאמיד ובעל אמצעים. עובדה זו בלטה ביתר שאת, לנוכח העניות הגדולה ששררה בימים ההם בקרב אנ"ש. גם כאשר המצב הכלכלי בבית משפחת גוראריה טרם היה במיטבו, אבל הסדר, האחריות, יחד עם החריצות והפתיחות הביתית - אותם ניהלה ביד רמה מרת גוראריה - עוררו את הרושם של בית מכניסי אורחים מופלגים, דבר שאכן היה במלוא מובן המילה.

ר' שמערל היה איש צדקה מובהק. הוא תמך תמיכה מלאה בכמה ממשפחות אנ"ש בתל אביב שהיו עניות מרודות; פעמים רבות, בני המשפחה עצמם לא ידעו מאין הגיעה התמיכה.

ר' חיים שמריהו דאג לעולים החדשים, והיה מתרוצץ עבורם להשיג להם מקומות עבודה. לא פעם אירעו מקרים של מחלות שונות, והעולים החדשים שלא ידעו אנה לפנות, היו מגיעים אליו, והוא היה מתרוצץ עבורם אצל רופאים שונים, ופעמים רבות אף היה משלם עבורם. את כל זאת עשה מתוך מרץ רב, כוח נפשי ורצון רב.

רבים ידעו את כתובתו של ר' חיים שמריהו כבעל צדקה שמחלק בעין יפה. רבים אחרים היו לווים ממנו בקביעות, או שהוא חתם ערבות עבור הלוואות רבות אחרות. כך היה ביתר שאת, לאחר שתושבי כפר חב"ד הראשונים עלו הקרקע בשנת תש"ט, והיו זקוקים להלוואות כדי להתבסס כלכלית. הוא, ברוחב לבו, הלווה כספים לכל דורש וכתב המלצות.

בלב ונפש ל'תומכי תמימים'

לאחר היווסדות ישיבת אחי תמימים תל אביב, על ידי גיסו הרב אליעזר קרסיק יצא מגדרו לסייע לישיבה בהקמתה ובביסוסה.

ר' שמערל הוציא מכיסו סכומי כסף גבוהים כדי לבסס את הישיבה - ולא רק זאת, אלא גם השקיע זמן רב כדי לעזור בענייני ניהול הישיבה.

גם בשנים מאוחרות יותר, כאשר הישיבה המרכזית עברה מתל אביב ללוד, המשיך ללוותה מקרוב ובדאגה כנה לעתידה ולהתפתחותה. לעתים קרובות היה יוצא יחד עם מנהל הישיבה הרה"ח ר' אפרים וולף ע"ה, ומכתתים רגליים בין בתי גבירים, במאמץ לגייס תרומות.

מקושר לאדמו"ר שליט"א

לאחר הסתלקותו של אדמו"ר הריי"צ, הוא היה שבור ורצוץ, אולם כבר בי"א שבט בערב, כאשר התאספו אנ"ש בבית כנסת 'נחלת בנימין', היה ברור לשלושת הגיסים: ר' שמער'ל אחיו ר' משה וגיסם הרב אליעזר קרסיק כי "הרמ"ש" הוא הרבי. מאז שקיבל עליו הרבי את נזר הנשיאות של הדור השביעי, ביטל ר' שמריהו עצמו בביטול פנימי מוחלט לרבי.

בשנת תשכ"ב, נשא בזיווג שני את מרת רבקה, אלמנת הרב נפתלי דוליצקי ע"ה, מחסידי כ"ק אדמו"ר הריי"צ והרבי מלך המשיח.

קודם כשנישא בשנית, התנה עם רעייתו לעתיד, כי יוכל לנסוע לחגים מידי שנה. רעייתו שהייתה אשה חסידית, הבינה לרוחו, והסכימה לכך בחפץ לב. מאז נסע ר' חיים שמריהו לרבי מידי שנה, לקראת חודש תשרי, כאשר לעתים הייתה זוגתו מצטרפת אליו. בשנים הללו, הנסיעה לרבי לא הייתה דבר מובן מאליו, והוא היה אחד הראשונים שנסעו כל שנה.

בכל שנה, בשבת בראשית, היה מקפיד לקנות בסכומים גדולים חלק מ'הכיבודים' אותם היו מוכרים גבאי בית המדרש 770. מידי שנה היה קונה את פתיחת הארון בכל נדרי ובנעילה, וכן את הגבהות ספר התורה - לא לפני שהגבאי ניגש לרבי ומבקש בשמו הבטחה שיזכה לבוא לרבי גם בשנה הבאה.

בכל ביקור שערך אצל הרבי, נכנס ליחידות, והוא היה נותן לרבי דמי 'מעמד' בסכומים נכבדים ביותר - כל זאת מצד היותו מסור לכל ענייני הרבי.

קודם נסיעתו האחרונה לרבי, בחודש אלול תשד"מ, קנה מתנה יקרה - נטלת מים עשוייה כסף טהור. את המתנה שלח לרבי. כידוע, הרבי כמעט תמיד לא הסכים לקבל מתנות, אך מתנה זו הרבי קיבל ואף כתב בפתקה כי נתקבל ות"ח, וכי הוא ישתמש בזה.

פטירתו

גם בתשרי תשמ"ד, קנה ר' שמריהו את הכיבודים הקבועים בפתיחת הארון בכל נדרי ובנעילה. כבכל שנה, ניגש הגבאי ר' יהושע פינסון ע"ה לרבי וביקש בשמו הבטחה לזכות ולהיות עם הרבי גם בשנה הבאה. שלא כתמיד, הרבי לא הגיב. רק לאחר שהפציר וביקש שנית, עשה הרבי בידו הק' סימן כמסכים.

לשנה הבאה, שלהי תשד"מ, אכן זכה ר' חיים שמריהו להגיע שוב לרבי, ולשהות בצילא דמהימנותא בחודש החגים.

כמידי שנה, גם בשנה זו קנה את החזקה לפתוח את ארון הקודש בתפילת 'כל נדרי' של יום כיפור. הוא היה משלם טבין ותקילין על הזכות הזאת, לא לפני שהיה מבקש מהרבי הבטחה כי גם בשנה הבאה יזכה להיות עמו בחודש החגים.

בשעה רוויית הוד, עמדו אלפי המתפללים בתפילת 'כל נדרי'. כולם עטופי קיטל צחור. בחלל שררה מתיחות של יום הכיפורים. אימת יום הדין. ר' שמריהו עמד הכן סמוך לארון הקודש, כדי להוציא את ספר התורה על מנת לתיתו לרבי - כשלפתע תקפו לבו והתמוטט!

רופאים שהיו בבית המדרש, הוזעקו במהירות, ואלו ניסו לעסות את לבו במשך זמן רב. החזן עצר מתפילתו, והרבי עמד כל העת שעון על הסטנדר, ועקב בעיניו הק' אחר הרופאים. הוא הורה שלא לוותר, ולעשות עוד ועוד ניסיונות הצלה. פעולות ההחייאה נמשכו כארבעים דקות - אך נגזרה גזירת שמיים, והוא בן כמעט גבורות.

כיוון שהיה זה יום 'שבת שבתון', והטלטול בשכונת 'קראון הייטס' אסור, הביאוהו אל חדר הכולל דרך חצר 770, שם שהה עד מוצאי היום הקדוש.

לפני שהוציאוהו מבית המדרש, אמר הרבי שימשיכו לעשות עיסוי כל זמן יציאתו החוצה, ובכך למנוע איסור טילטול מת וטומאה מהכהנים ששהו בבית המדרש.

הלוויתו

בהלווייתו שהתקיימה למחרת, 'בשם השם', השתתף גם הרבי , שהלך ללוותו עד רחוב קינגסטון. אלפי חסידים ואורחים ששהו במחיצת הרבי, אף הם הגיעו לכבד את זכרו וללוותו בדרכו האחרונה.

מקום קבורתו נכרה שני קברים בלבד ממקום האוהל. אמנם עוד בחייו קנה חלקת אדמה בהר הזיתים בירושלים, אולם, הייתה זו על פי הוראת הרבי.

ילדיו

• בתו מרת חנה אייכנשטיין.
• בנו הרב נתן גוראריה (קראון הייטס) ע"ה (רעייתו היא מרת טעמא גוראריה בתו של הרב אליעזר קרסיק).
• בתו מרת מרישא חסקינד (אשת הרב שלום חסקינד ע"ה).
• בתו מרת דבורה בוטמן (אשת הרב שלום בער בוטמן).

לקריאה נוספת

• איש חס(י)ד היה - תשורה המתעדת את קורות חייו, מאת הסופר החסידי מנחם זיגלבוים.