לדלג לתוכן

תלמוד בבלי – הבדלי גרסאות

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
Z770 (שיחה | תרומות)
אין תקציר עריכה
Z770 (שיחה | תרומות)
אין תקציר עריכה
 
(30 גרסאות ביניים של 5 משתמשים אינן מוצגות)
שורה 1: שורה 1:
= תלמוד בבלי =
{{עריכה}}
{| class="wikitable"
{{להשלים}}
!ספרות חז"ל
'''התלמוד הבבלי''' הוא הספר המרכזי ב[[תורה שבעל פה]] שמהווה בסיס לכל [[הלכה|הספרות ההלכתית]] לדורות הבאים אחריו. חיבור שבו מסוכמים דברי ההלכה והאגדה המרכזיים של האמוראים מבבל בתקופה שלאחר חתימת המשנה. חיבור זה נכתב בעיקרו כפרשנות והעמקה לימודית על  המשניות והברייתות, בצורה של ביאור והרחבה, על פי סדר ששת סדרי המשנה.
|-
|
{| class="wikitable"
|
* מדרש
 
:* מדרשי הלכה
:* מדרשי אגדה


* מגילת תענית
שפת התלמוד בבלי היא שילוב של לשון הקודש בניב לשון חז"ל (בעיקר בציטוט המשנה וציטוט דברי אמוראים מוקדמים) וארמית בבלית (בעיקר בדברי הגמרא עצמה). התלמוד בבלי הוא בעל היקף גדול, ובמהדורות השגרתיות – שבהן נדפס התלמוד כשאליו מסופחים אוסף של פרשנים ופוסקים שונים – הוא מודפס ב-20 כרכים.
* משנה
* תוספתא
* ברייתא
* תלמוד


:* תלמוד בבלי
החל מהדפסת ש"ס ונציה בשנים תר"פ-תרפ"ג נקבעה "צורת הדף", שקבעה את עיצובם וחלוקתם של דפי התלמוד והמפרשים שלצדם. חלוקה זו נשמרה גם במהדורת וילנא, שהיא הבסיס למהדורות הנפוצות של התלמוד הבבלי עד לימינו. לפי חלוקה זו מצויים בתלמוד הבבלי 2,711 דפים.
:* תלמוד ירושלמי
|}
|}
'''התלמוד הבבלי''' הוא הספר המרכזי בתורה שבעל פה שמהווה בסיס לכל הספרות ההלכתית לדורות הבאים אחריו. חיבור שבו מסוכמים דברי ההלכה והאגדה המרכזיים של האמוראים - חכמי ישראל בתקופה שלאחר חתימת המשנה, בין אלו שהתגוררו בבבל ובין המתגוררים בארץ ישראל. חיבור זה נכתב בעיקרו כפרשנות והעמקה לימודית על דברי דורות קודמים של חכמים, דהיינו על המשנה ועל הברייתות, בצורה של ביאור והרחבה. על פי סדר ששת סדרי המשנה.


בנוסף לתוכן שנכתב בתקופת האמוראים, מצויים בתלמוד קטעי עריכה וקישור שנכתבו בתקופה מעט מאוחרת יותר בידי עורכים בבליים מדור הסבוראים, שחלק מדבריהם משוקעים בתלמוד עצמו. מלבד המשנה מביא התלמוד גם מובאות תנאיות אחרות, שלא נכנסו לסדרי המשנה, המכונות "ברייתות" - חיצוניות (חלקן מוזכרות גם במדרשי התנאים: מכילתא, ספרא וספרי, בתוספתא ובמקומות אחרים).
== סגנונו של התלמוד בבלי ==
 
סגנונו של התלמוד בבלי, הוא שבשביל להגיע למסקנה צריך לעבור דרך קושיות ופלפולים, (שלא כמו התלמוד ירושלמי שבו מגיעים למסקנה בדרך ישירה וללא פלפולים), ולכן אמרו חז"ל ש"במחשכים הושיבני" זה תלמוד בבלי שהיו סותרים זה את זה במחלוקת ואינן נוחים זה לזה, והדרך למסקנא היא בדרך כלל ארוכה ומפולפלת, ולכן נאמר "במחשכים הושיבני" זה תלמוד בבלי, שלא יכלו לעמוד על המיצוע.
שפת התלמוד הבבלי היא שילוב של לשון הקודש בניב לשון חז"ל (בציטוט המשנה וציטוט דברי אמוראים מוקדמים) וארמית בבלית (בטקסט הפרשני). התלמוד הבבלי הוא בעל היקף גדול, ובמהדורות השגרתיות – שבהן נדפס התלמוד כשאליו מסופחים אוסף של פרשנים ופוסקים שונים – הוא מודפס ב-20 כרכים. החל מהדפסת ש"ס ונציה בשנים 1520–1523, נקבעה "צורת הדף", שקבעה את עיצובם וחלוקתם של דפי התלמוד והמפרשים שלצדם. חלוקה זו נשמרה גם במהדורת וילנא, שהיא הבסיס למהדורות הנפוצות של התלמוד הבבלי עד לימינו. לפי חלוקה זו מצויים בתלמוד הבבלי 2,711 דפים.
 
== תוכן עניינים ==
 
* 1 תקופת חיבור התלמוד
* 2 תלמוד או גמרא
* 3 תוכן התלמוד
** 3.1 מבנה התלמוד הבבלי
** 3.2 הדיאלקטיקה התלמודית
** 3.3 אגדה בתלמוד
* 4 עריכת התלמוד
** 4.1 העלאה על הכתב
** 4.2 צנזורה ואנטישמיות בעקבות התלמוד
*** 4.2.1 שריפת התלמוד
* 5 כתבי היד לתלמוד
* 6 תפקידו והשפעתו של התלמוד
** 6.1 סמכות הלכתית
** 6.2 פרשנות התלמוד
** 6.3 השפעה תרבותית
* 7 לימוד התלמוד בדורינו
* 8 תרגומים
* 9 דפוסים ומהדורות
* 10 ראו גם
* 11 לקריאה נוספת
* 12 קישורים חיצוניים
** 12.1 תלמודים
** 12.2 שיעורים והרצאות
** 12.3 מאמרים ועזרים
* 13 הערות שוליים


== תקופת חיבור התלמוד ==
== תקופת חיבור התלמוד ==
תקופת פעילות אמוראי בבל החלה כ-150 שנה לאחר חורבן בית שני, במשך תקופה בת 280 שנה שהתפרשה על משך 6 דורות של אמוראים. (בין השנים ג' אלפים תתקע"ט ועד ד' אלפים ר"ס לבריאת העולם). וסוכם ע"י אחרוני האמוראים בחיבור מסודר (ראה להלן "עריכת התלמוד").
תקופת פעילות אמוראי בבל החלה כ-150 שנה לאחר [[חורבן בית המקדש השני|חורבן בית שני]], במשך תקופה בת 280 שנה שהתפרשה על משך 6 דורות של אמוראים. (בין השנים ג'תתקע"ט ועד ד'ר"ס לבריאת העולם). וסוכם ע"י אחרוני [[אמוראים|האמוראים]] בחיבור מסודר (ראה להלן "עריכת התלמוד").


== תלמוד או גמרא ==
== תלמוד או גמרא ==
התלמוד הבבלי קרוי גם "'''גמרא'''". במקור היו אלה שני מונחים שונים. המילה "תלמוד" משמשת כבר בלשון התנאים בהוראה של לימוד, עיון ופירוש, ואילו המילה הארמית "גמרא" מופיעה לראשונה בלשון אמוראי בבל לציון ידע שנתקבל במסורת, בניגוד לידע שהושג באמצעות הסברה. רש"י במסכת בבא מציעא מביא פרשנות נוספת למילה "'''גמרא'''" "שהוא לתת לב להבין סתימות טעמי המשנה מה הם וכששתים סותרות זו את זו יבין לתרץ שיהיו שתיהן קיימות או לדעת דברי התנאים החלוקים בדבר ונימא הא מני פלוני חכם הוא". לדברי רש"י אלו יוצא שהמושג "גמרא" כולל בתוכו שתי פרשנויות, לעיתים משמש לסוג של ידע, כלומר גמרא ולא סברה, ולעיתים משמש כמקצוע, ואז הכוונה באמת למה שאנחנו מכנים תלמוד.
התלמוד הבבלי קרוי גם "'''גמרא'''". במקור היו אלה שני מונחים שונים. המילה "תלמוד" משמשת כבר בלשון התנאים בהוראה של לימוד, עיון ופירוש, ואילו המילה הארמית "גמרא" מופיעה לראשונה בלשון אמוראי בבל לציון ידע שנתקבל במסורת, בניגוד לידע שהושג באמצעות הסברה. [[רש"י]] במסכת [[מסכת בבא מציעא|בבא מציעא]] מביא פרשנות נוספת למילה "'''גמרא'''" "שהוא לתת לב להבין סתימות טעמי המשנה מה הם וכששתים סותרות זו את זו יבין לתרץ שיהיו שתיהן קיימות או לדעת דברי התנאים החלוקים בדבר ונימא הא מני פלוני חכם הוא<ref>ל"ג ע"א</ref>". לפי זה יוצא שהמושג "גמרא" כולל בתוכו שתי פרשנויות, לעיתים משמש לסוג של ידע, כלומר גמרא ולא סברה, ולעיתים משמש כמקצוע, ואז הכוונה באמת למה שאנחנו מכנים תלמוד.


== תוכן התלמוד ==
=== אגדה בתלמוד ===
 
{{ערך מורחב|אגדה}}
=== מבנה התלמוד הבבלי ===
בנוסף על דברי הלכה, מכיל התלמוד דברי [[אגדה]] רבים (אגדתא). לעיתים באים דברי האגדה להטעים עיקרון הלכתי, כמו סוגיית תנורו של עכנאי. חלקם מעוררים פליאה כמו "אגדתא ד[[רבה בר בר חנה]]" בבבא בתרא, ומשום כך נוטים מפרשים רבים לבאר אותם או כמשלים או על פי [[תורת הקבלה|קבלה]]. יש באגדות אלו גם חומר היסטורי רב. כמה מקטעי האגדה, בעיקר אלו מהם העוסקים באותו האיש, הושמטו בידי מצנזרים נוצריים, ושבו לתלמוד רק במהדורותיו החדשות.
בתלמוד הבבלי ישנן 37 מסכתות. הסך הכולל של דפי התלמוד כולו הוא 2,711 דפים.
 
שמות המסכתות הן (בסוגריים – מספר הדפים לפי מהדורת וילנא, וכמקובל מאז דפוס ונציה):
 
'''סדר זרעים''': ברכות (63)
 
'''סדר מועד''': שבת (156) | עירובין (104) | פסחים (120) | ראש השנה (34) | יומא (87) | סוכה (55) | ביצה (39) | תענית (30) | מגילה (31) | מועד קטן (28) | חגיגה (26)
 
'''סדר נשים''': יבמות (121) | כתובות (111) | נדרים (90) | נזיר (65) | סוטה (48) | גיטין (89) | קידושין (81)
 
'''סדר נזיקין''': בבא קמא (118) | בבא מציעא (118) | בבא בתרא (175) | סנהדרין (112) | מכות (23) | שבועות (48) | עבודה זרה (75) | הוריות (13)
 
'''סדר קדשים''': זבחים (119) | מנחות (109) | חולין (141) | בכורות (60) | ערכין (33) | תמורה (33) | כריתות (27) | מעילה (21) | תמיד (8)
 
'''סדר טהרות''': נידה (72)
{| class="wikitable"
|+'''מסכתות התלמוד'''
!זרעים
!מועד
!נשים
!נזיקין
!קדשים
!טהרות
|-
|ברכות (63)
|שבת (156)
|יבמות (121)
|בבא קמא (118)
|זבחים (119)
|נידה (72)
|-
|
|עירובין (104)
|כתובות (111)
|בבא מציעא (118)
|מנחות (109)
|
|-
|
|פסחים (120)
|נדרים (90)
|בבא בתרא (175)
|חולין (141)
|
|-
|
|ראש השנה (34)
|נזיר (65)
|סנהדרין (112)
|בכורות (60)
|
|-
|
|יומא (87)
|סוטה (48)
|מכות (23)
|ערכין (33)
|
|-
|
|סוכה (55)
|גיטין (89)
|שבועות (48)
|תמורה (33)
|
|-
|
|ביצה (39)
|קידושין (81)
|עבודה זרה (75)
|כריתות (27)
|
|-
|
|תענית (30)
|
|הוריות (12)
|מעילה (21)
|
|-
|
|מגילה (31)
|
|
|תמיד (8)
|
|-
|
|מועד קטן (28)
|
|
|
|
|-
|
|חגיגה (26)
|
|
|
|
|}
 
=== הדיאלקטיקה התלמודית ===
בתלמוד מקובל לפתוח דיון בסוגיה בציטוט ממשנה או מברייתא. אמרות אלו מהוות סמכות, וחכמי התלמוד <small>(חוץ מיחידים בודדים אשר חיו ממש בתחילת הדור הראשון של האמוראים, ועדיין נחשבו גם כמחוברים לסוף תקופת התנאים)</small> אינם רשאים לחלוק עליהן, אלא לפרשן בלבד. (ברייתות שלא נשנו אצל ר' חייא או ר' אושעיא וגם כאלו שנראה שלא נשנו במשנה בכוונה אינם מחיבות את האמוראים באופן מוחלט). אחרי הבאת הציטטה, עולות בדרך כלל כמה שאלות: מאין נשאב הדין האמור במובאה, או מה טעמו, האם אין הוא סותר דין המפורש במקור אחר, האם אין הוא כולל סתירה פנימית בתוכו, האם אין בו מילים מיותרות שאינן נצרכות להבנת הדין העולה ממנו, האם ניתן ללמוד ממנו דברים נוספים, מה בא לחדש, ועוד שאלות דומות לאלו.


לעיתים יסיק התלמוד שיש צורך להבין את המשנה בצורה שונה מהמשמעות הפשוטה של הקורא הרגיל על ידי הוספה או חיסור בנוסח המשנה המקורי. מהות פרשנות זו היא שאלה סבוכה אשר נתחבטו בה רבים וטובים. לעיתים מהווה דווקא שאלה מחיי המעשה או מהתאוריה פתיח לדיון, אך גם אז נעשה ניסיון לפתור אותו באמצעות שימוש במקורות הקדומים וליבונם.
מבואר [[כתבי האריז"ל|בכתבי האריז"ל]] שאגדות שבספר [[עין יעקב]] רוב סודות התורה גנוזים בה, ומכפרת עונותיו של אדם<ref>ראה גם [[אגרת הקדש]] סימן כג.</ref>. והנגלות שבה, הם דרכי ה' שילך בהם האדם ויקח מהם עצות להנהגה בין אדם לבורא ובין אדם לחברו.


הדיון התלמודי מנוהל בצורה דיאלקטית ואסוציאטיבית, כאשר כל שאלה נענית בתשובה, שמצדה גוררת שאלה אחרת. לעיתים מצוין שמם של השואלים והעונים ולעיתים לא. לא תמיד הוכרע הדיון בתלמוד להלכה, דבר שגרר מחלוקות בדורות שאחר כך. לפעמים אין מובא תירוץ לכל הקושיות והן נותרות בחזקת "קשיא" ('קשה', אך ביטוי זה מתפרש כאמירה לפיה השאלה אינה מוצקה די הצורך לפרוך את השיטה הנידונה) או "תיובתא" ('תשובה', כלומר הקושיא על השיטה הנידונה אכן משיבה עליה ומפריכה אותה).
רבים מבין הראשונים, כגון רבי שמואל הנגיד, רבי יצחק אברבנאל ואחרים (ייתכן שאף הרמב"ן נכלל בקבוצה זו), המדגישים שאין לאגדות את הסמכות של החלקים ההלכתיים בתלמוד. בכול מקרה לפי כולם אין לומדים מהם הלכה.


התלמוד מבוסס על "לימודים". שהם סדרת כללים שלפיהם ניתן ללמוד ולהקיש דינים מהמקרא וכן מענין לעניין וממצווה למצווה. (כגון: קל וחומר, במה מצינו, גזירה שווה. ועוד), כללים אלו נאמרו ונלמדו דור אחר דור בעל פה, ונכתבו לראשונה מפי הלל הזקן ורבי ישמעאל שהרחיב עליהן. מקובל לקרוא להן בשם הכולל "מידות שהתורה נדרשת בהן" על-פי המסורה "מידות" אלו נמסרו למשה בסיני.
הרמב"ם, בהקדמותיו לפרק חלק, מביא כמה גישות נפוצות בימיו בלימוד אגדות התלמוד. הוא דוחה את הגישות הטוענות להבנה פשטנית של האגדות, ובעקבות כך קבלתן כאמת או כשקר, ומקבל את הגישה הטוענת כי חז"ל רצו ללמד מסר עמוק באגדות אלו, ועלינו להשכיל להבין אותן בצורתן האליגורית.  


=== אגדה בתלמוד ===
== שיטת התלמוד בבלי מול שיטת ה[[תלמוד ירושלמי]] ==
הרבי הוכיח ששיטת הבבלי היא שמתחשבים עם מצב ההוה, ושיטת הירושלמי היא שמתחשבים גם עם המצב בעתיד<ref>[[התוועדויות]] [[תשמ"ב]] חלק ב' עמ' 834.</ref>.


בנוסף על דברי הלכה, מכיל התלמוד דברי אגדה רבים. חלקם נתפרסמו והפכו ל'נכסי צאן ברזל' של עם ישראל. לעיתים באים דברי האגדה להטעים עיקרון הלכתי, כמו סוגיית תנורו של עכנאי. חלקם מעוררים פליאה כמו "אגדתא דרבה בר בר חנה" בבבא בתרא, ומשום כך נוטים פרשנים בולטים לבאר אותם על דרך בצורה אליגורית בדרך הסוד. יש באגדות אלו גם חומר היסטורי רב. כמה מקטעי האגדה, בעיקר אלו מהם העוסקים באותו האיש, הושמטו בידי מצנזרים נוצריים, ושבו לתלמוד רק במהדורותיו החדשות.
כמו כן מבואר כי ענינו של התלמוד בבלי הוא [[אור חוזר]] (לכן יש שם קושיות ופילפולים ) ואילו התלמוד ירושלמי ענינו הוא [[אור ישר]] (ולכן מגיעים למסקנא ללא פילפול)<ref>ראו ספר המאמרים תש"ח עמוד 121 ואילך. התוועדויות תשמ"ב חלק ד עמוד 2080</ref>.  


בין פרשני התלמוד חלוקות הדעות איזו מידת סמכות יש לאגדות. יש מבין הראשונים, כגון רבי שמואל הנגיד, רבי יצחק אברבנאל ואחרים (ייתכן שאף הרמב"ן נכלל בקבוצה זו), המטעימים שאין לאגדות את האוטוריטה של החלקים ההלכתיים בתלמוד. על כולם מוסכם, על כל פנים, שכעיקרון אין ללמוד מהן הלכה.
למרות ש[[אור ישר]] (התלמוד ירושלמי) מגיע ממקום יותר גבוה מ[[אור חוזר]] (התלמוד בבלי) הלכה כמו התלמוד בבלי משתי סיבות 


הרמב"ם, בהקדמותיו לפרק חלק, מביא כמה גישות נפוצות בימיו בלימוד אגדות התלמוד. הוא דוחה את הגישות הטוענות להבנה פשטנית של האגדות, ובעקבות כך קבלתן כאמת או כשקר, ומקבל את הגישה הטוענת כי חז"ל רצו ללמד מסר עמוק באגדות אלו, ועלינו להשכיל להבין אותן בצורתן האליגורית.
# הלכה כבתראי וחתימת התלמוד בבלי היתה לאחר התלמוד ירושלמי.
# דוקא על ידי הבנה והשגה בתורה ישנו הכוח לקביעת ופסק דין ההלכה, מטעם זה הלכה כבבלי שם עיקר עניין הפלפול והשקלא-וטריא.<ref>ש"פ מקץ תש"מ. שיחות קודש תש"מ כרך א' עמ' 723-722</ref>


== עריכת התלמוד ==
== עריכת התלמוד ==
התלמוד עצמו מציין ש"רב אשי ורבינא" הם "סוף הוראה", כלומר בהם נסתיימה תקופת חכמי התלמוד. קיימת מחלוקת בנוגע לזהותם של שני אלה. רש"י והרמב"ם מזהים אותם עם רב אשי המפורסם, ראש ישיבת מתא מחסיא ועם חבירו בן דורו רבינא. רב שרירא גאון מזהה אותם עם רבנא (רבינא) בר הונא, ראש ישיבת סורא שחי יותר משבעים שנה לאחר רב אשי. ועם בן דורו רב אסי (יוסי/אשי) ראש ישיבת פומבדיתא.
התלמוד עצמו מציין ש"רב אשי ורבינא" הם "סוף הוראה", כלומר בהם נסתיימה תקופת חכמי התלמוד. קיימת מחלוקת בנוגע לזהותם של שני אלה. רש"י והרמב"ם מזהים אותם עם רב אשי המפורסם, ראש ישיבת מתא מחסיא ועם חבירו בן דורו רבינא. רב שרירא גאון מזהה אותם עם רבנא (רבינא) בר הונא, ראש ישיבת סורא שחי יותר משבעים שנה לאחר רב אשי. ועם בן דורו רב אסי (יוסי/אשי) ראש ישיבת פומבדיתא.


לפי איגרת רב שרירא גאון, רב אסי, המאוחר שבין השניים, נפטר בשנת 514. לאחר תקופה זו החלה תקופת הסבוראים, שהתאפיינה בצרות וגזירות שנחתו על הקהילה היהודית בבבל. עקב צרות אלו, כך לפי האיגרת, התערער הלימוד בישיבות, ורוב החכמים אף נפטרו בגיל צעיר. הסבוראים ערכו את התלמוד, וכללו בו "פירושים המתקרבים להוראה". תקופה זו נמשכה קרוב למאתיים שנה.
לפי איגרת רב שרירא גאון, רב אסי, המאוחר שבין השניים, נפטר בשנת ד'תרע"ד. לאחר תקופה זו החלה תקופת הסבוראים, שהתאפיינה בצרות וגזירות שנחתו על הקהילה היהודית בבבל. עקב צרות אלו, כך לפי האיגרת, התערער הלימוד בישיבות, ורוב החכמים אף נפטרו בגיל צעיר. הסבוראים ערכו את התלמוד, וכללו בו "פירושים המתקרבים להוראה". תקופה זו נמשכה קרוב למאתיים שנה.


בסדר הדורות מצויין, כי עריכת התלמוד הסתיימה בי"ב בכסלו שנת ד' אלפים ר"ס, על ידי רבנן סבוראי, בראשם מרימר ומר בר רב אשי.
בסדר הדורות מצויין, כי עריכת התלמוד הסתיימה בי"ב בכסלו שנת ד'ר"ס, על ידי רבנן סבוראי, בראשם מרימר ומר בר רב אשי.
 
=== העלאה על הכתב ===
סביר להניח שחלקים מהתלמוד הבבלי הועלו על הכתב בתקופת האמוראים עצמם, וייתכן שחלקים ממנו נכתבו במועד קדום יותר. אולם, יש להבחין בין המתואר לעיל לבין העלאת חיבור התלמוד על הכתב כחיבור שלם וגמור ובנוסח קבוע. מועד העלאתו על הכתב כחיבור שלם אינו ידוע, והחוקרים חלוקים על כך בהשערותיהם, אולם ניתן להתחקות אחר העדויות הראשונות המתייחסות לקיומם של נוסחים כתובים של התלמוד כחיבור גמור.
 
עדויות לקיומם של כתבי יד של חיבור התלמוד הבבלי (בצורתו הסופית) ישנן בידינו החל מאמצע המאה ה-8 לספירה; כבר רב שרירא גאון, בן המאה ה-10 לספירה, נשאל באגרתו המפורסמת, איגרת רב שרירא גאון – "כיצד נכתב התלמוד". בדברי הגאונים מוזכר על קיומם של כתבי יד תלמודיים מהמאה ה-8 לספירה. סמוך למאה ה-9 נמסר שרב פלטוי גאון ”צוה ושלחו לבני ספרד תלמוד ופתרונו”. רבי שמואל הנגיד, בן המאה ה-11 לספירה, מוסר על אדם בשם נטרונאי בר חכינאי ”שכתב לבני ספרד את התלמוד מפיו שלא מן הכתב”. הרמב"ם, בן המאה ה-12, מספר שהגיע לידו ממצרים גוויל כתב יד של התלמוד הדומה לכתבי יד שנכתבו 500 שנה קודם לזמנו (המאה ה-7 לספירה) ”שהיו כותבין קודם לזמן זה בקרוב מחמש מאות שנה”.
 
עדות עקיפה נוספת עולה משני מקומות בתלמוד, במסכת סנהדרין, דף צ"ז עמוד א' ובמסכת עבודה זרה, דף ט' עמוד א', בהם מובאת מעין ברייתא 'תנא דבי אליהו', העוסקת בתאריכים, וכך כתוב בה:"ששת אלפים שנה הוי העולם: שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, ושני אלפים ימות המשיח. ובעוונותינו שרבו יצאו מהם מה שיצאו ועדיין משיח בן דוד לא בא." במקום 'יצאו מהם מה שיצאו' הסתמי בתלמוד שבדפוס, כתוב בכתבי היד של התלמוד במפורש כמה יצאו. כלומר בשני המקומות מופיעים תאריכים בתוך הברייתא.
 
* בכתב יד מינכן 95 - שנכתב על פי הקולופון שבסופו בשנת 1343, התאריך הכתוב בברייתא בסנהדרין הוא שש מאות ותשע עשרה (859 לספירה).
* התאריך הקדום שבכולם מצוי בכתב היד התימני למסכת סנהדרין שבו כתוב: 'יצאו מהן '''חמש מאות ותשעים שנה'<nowiki/>''' שהיא שנת 830 לספירה. ובגיליון יש הערה: 'נ"א '''חמש מאות שלושים ושמונה'''' היינו שנת 778.
* ובהגדות התלמוד נכתב 'תרל"ד שנה'
 
מעבר לעדויות עקיפות אלו, מצויים בידינו כתבי יד קדומים של התלמוד הבבלי שצוין עליהם תאריך כתיבתם. בכתב יד לנינגרד (על מסכתות כתובות וגיטין) צוין לפי עדות אחת כי הוא נכתב בשנת ד'תתל"ב (1072). במסכת כריתות בכתב יד בודלי 2673 צוין התאריך ד'תתפ"ג (1123) חלק קדשים שבכתב יד פירנצה משנת ד'תתקל"ז (1177) הוא כתב היד הקדום ביותר של מסכת שלמה שנקוב בו תאריך. כתב יד מינכן (95) שנכתב בשנת ה'ק"ג (1343) הוא כתב היד היחיד ששרד המכיל את כל התלמוד.


=== צנזורה ואנטישמיות בעקבות התלמוד ===
=== צנזורה ואנטישמיות בעקבות התלמוד ===


מאז חתימת התלמוד, קמו לתלמוד שונאים רבים שהוציאו את דיבתו רעה, במה שהחשיבו פסקאות בתלמוד להסתה ולשנאת הזר (הלא הוא: הגוי) או להפקרת רכושו או להצלת חייו. אותם מבקרים התרעמו על ציטוטים מן התלמוד, כגון: "אתם קרויים אדם, ואין אומות העולם קרויין אדם", "עם הדומה לחמור", "גזל הנכרי מותר" וכן מסוגיות כגון סוגיית ה"מורידין ואין מעלין".
מאז חתימת התלמוד, קמו לתלמוד שונאים רבים שהוציאו את דיבתו רעה, במה שהחשיבו פסקאות בתלמוד להסתה ולשנאת הזר (הלא הוא: הגוי) או להפקרת רכושו או להצלת חייו. אותם מבקרים התרעמו על ציטוטים מן התלמוד, כגון: "אתם קרויים אדם, ואין אומות העולם קרויין אדם", "עם הדומה לחמור", "גזל הנכרי מותר" וכן מסוגיות כגון סוגיית ה"מורידין ואין מעלין".
שורה 217: שורה 56:


במשך הגלות אירעו מספר פעמים טקסי שריפה פומביים של התלמוד, בעיקר בידי אנשי דת נוצריים או משומדים. הידועים שבהם הם שריפת פריז בשנת 1244, ושריפת איטליה בשנת 1553.
במשך הגלות אירעו מספר פעמים טקסי שריפה פומביים של התלמוד, בעיקר בידי אנשי דת נוצריים או משומדים. הידועים שבהם הם שריפת פריז בשנת 1244, ושריפת איטליה בשנת 1553.
== כתבי היד לתלמוד ==
בגלל שריפות ורדיפות התלמוד לא שרדו בימינו כתבי יד רבים לתלמוד (יחסית), לפנינו נמצא רק כתב יד אחד שלם על כל התלמוד, כתב יד מינכן 95 שנכתב בשנת ה'ק"ג. צילום חלק מכתבי היד של התלמוד, נגיש באתרים שמפרסמים אותם, וכן על ידי המכון לתצלומי כתבי יד של האוניברסיטה העברית בירושלים.
קטלוג של כל כתבי היד התלמודיים בעולם שאותרו, של המשנה, תוספתא, תלמוד ירושלמי, תלמוד בבלי והרי"ף, יצא לאור בשנת תשע"ב (2012) בשם "אוצר כתבי-היד התלמודיים". נרשמו בו כל כתבי היד בעולם הידועים, השלמים וכל הקטעים, עד לגודל מזערי. הקטלוג כולל כ-8,000 פריטים. לכל פריט מצורפות הערות על מצב כתב היד, ביבליוגרפיה ועוד. באוצר שלושה חלקים: 1. מבוא ומדריך למשתמש. 2. קטלוג. 3. מפתחות.


== תפקידו והשפעתו של התלמוד ==
== תפקידו והשפעתו של התלמוד ==


=== סמכות הלכתית ===
=== סמכות הלכתית ===
לאחר שנחתם, הפך התלמוד הבבלי לספר הלימוד העיקרי שנלמד בתפוצות ישראל, ואך מעטים עסקו בחיבור המקביל לו התלמוד הירושלמי, שהשפעתו הייתה קטנה הרבה יותר. חוקרים מנמקים זאת בעריכתו היסודית של התלמוד הבבלי ובשכלולו בידי הסבוראים ובהשפעתם הרבה של גאוני בבל, שפעלו להפיכת התלמוד הבבלי לסמכות הלכה בלעדית בעם ישראל.לתלמוד על שני יסודותיו - האגדתי-תרבותי וההלכתי-אינטלקטואלי, נודעה חשיבות עצומה בהשתמרות היהדות כאוטונומיה רוחנית לאורך מאות בשנים, וכן בגיבושו של עם ישראל כעם הרוח והספר. חוקרים נימקו עובדה זו בהיקפו ובאופיו של התלמוד.
לאחר שנחתם, הפך התלמוד הבבלי לספר הלימוד העיקרי שנלמד בתפוצות ישראל, ואך מעטים עסקו בחיבור המקביל לו ה[[תלמוד הירושלמי]], שהשפעתו הייתה קטנה הרבה יותר. חוקרים מנמקים זאת בעריכתו היסודית של התלמוד הבבלי ובשכלולו בידי הסבוראים ובהשפעתם הרבה של גאוני בבל, שפעלו להפיכת התלמוד הבבלי לסמכות הלכה בלעדית בעם ישראל.לתלמוד על שני יסודותיו - האגדתי-תרבותי וההלכתי-אינטלקטואלי, נודעה חשיבות עצומה בהשתמרות היהדות כאוטונומיה רוחנית לאורך מאות בשנים, וכן בגיבושו של עם ישראל כעם הרוח והספר. חוקרים נימקו עובדה זו בהיקפו ובאופיו של התלמוד.


תוכנו של התלמוד הבבלי התקבל כמחייב את כל תפוצות ישראל מבחינה הלכתית, ללא עוררין. כפי המבואר בתלמוד ש"רב אשי ורבינא" הם "סוף הוראה", וכלשון הרמב"ם:<blockquote>כל הדברים שבתלמוד בבלי חייבים כל ישראל ללכת בהם, וכופים כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי התלמוד... הואיל וכל אותם הדברים שבתלמוד הסכימו עליהם כל ישראל. </blockquote>על אף שעיקר מטרתו וסידורו של התלמוד הוא ביאור המשניות והברייתות והרחבה והעמקה בכל דיני ופרטי התורה שבעל פה, הוא מהווה גם אנציקלופדיה מתומצתת ומקיפה של היהדות שלאחר המקרא, ובעיקר של מכלול החוקים, האמונות, הדעות, התרבות והיצירה הרוחנית המקורית של היהדות בחמש מאות השנים הראשונות לספירה.
תוכנו של התלמוד הבבלי התקבל כמחייב את כל תפוצות ישראל מבחינה הלכתית, ללא עוררין. כפי המבואר בתלמוד ש"רב אשי ורבינא" הם "סוף הוראה", וכלשון הרמב"ם:<blockquote>כל הדברים שבתלמוד בבלי חייבים כל ישראל ללכת בהם, וכופים כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי התלמוד... הואיל וכל אותם הדברים שבתלמוד הסכימו עליהם כל ישראל. </blockquote>על אף שעיקר מטרתו וסידורו של התלמוד הוא ביאור המשניות והברייתות והרחבה והעמקה בכל דיני ופרטי התורה שבעל פה, הוא מהווה גם אנציקלופדיה מתומצתת ומקיפה של היהדות שלאחר המקרא, ובעיקר של מכלול החוקים, האמונות, הדעות, התרבות והיצירה הרוחנית המקורית של היהדות בחמש מאות השנים הראשונות לספירה.
לצד פירוט של דינים וביאוריהם, יש בו גם ידיעות כלליות רבות שעוסקות בתחומים ארציים כגון רפואה, משפט, עבודת האדמה ועוד. התלמוד היה איפוא מעין כל-בו של היהדות, של חכמת ישראל וקצת מחכמת העמים בימים ההם.


גם הדינים אינם מובאים בו באופן של פסיקה שרירותית מיידית כספר קיצור דינים, אלא בצורה של משא ומתן בין החכמים, כמצע שימושי לשוחרי דעת והלכה, עד להבנת עומק כל הסיבות המובילות מסקנת הסוגיא.
גם הדינים אינם מובאים בו באופן של פסיקה שרירותית מיידית כספר קיצור דינים, אלא בצורה של משא ומתן בין החכמים, כמצע שימושי לשוחרי דעת והלכה, עד להבנת עומק כל הסיבות המובילות מסקנת הסוגיא.


בהיותו בסיס לספר חוקים, קיים התלמוד את הייעוד שהורו עליו יוצרי התורה שבעל פה: "עשו סייג לתורה", וכלל את גזירות חכמים לשעה ולדורות, לפי צורך דור האמוראים, אף שאלו לא היו קיימות עדיין בתקופת התנאים.
== לימוד התלמוד בדורינו ==
לאורך הדורות היווה לימוד התלמוד את עיקר הלימוד של בני הישיבות. התלמוד נחשב לבסיס ההלכה לגבי כל תחומי החיים במשפט ובהלכה, והיווה קרקע פורייה לפיתוח יכולות למדניות, בהן חכמת הפלפול והפסיקה. גם היום מהווה התלמוד את עיקר הלימוד ברוב רובם של מוסדות הלימוד התורניים, בעיקר בקרב הישיבות. לעומת זאת, ב"כוללים" ניתן למצוא דגש רב יותר ללימוד ספרי ההלכה (הפסקניים), כמו ה"שולחן ערוך" ונושאי-כליו.  


=== השפעה תרבותית ===
ישנם מספר סגנונות מסורתיים ללימוד התלמוד. חלוקה עקרונית אחת היא בין שתי צורות לימוד עקרוניות: לימוד בקיאותי ("גירסא"), להקפה של הידע בצורה מהירה, או לימוד מעמיק של סוגיה, כולל הרחבות לראשונים ואחרונים ("עיונא"), דוגמה קלאסית של לימוד לגירסא הוא מפעל הדף היומי, שבו לומדים כל יום דף אחד, במטרה להקיף את התלמוד בתוך שבע שנים וחצי.  
במשך הדורות תמיד שימש התלמוד את חומר הלימוד העיקרי בבתי המדרשות ובישיבות. הפלפולים החריפים שבו הביאו לחידוד השכל, לשכלול כשרון הניתוח ההגיוני.


התלמוד מהווה גם את אבן הדרך והנרטיב של היהדות והעם היהודי. עם ישראל מתואר בה לרוב כמרכז העולם, כמאמר חז"ל על הפסוק "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" - בשביל ישראל שנקראו 'ראשית'. בתלמוד מבוססת התפיסה שכדי לשמור על קדושתו עם ישראל מוכרח להיות "עם לבדד ישכון", גוי קדוש ומובדל מיתר העמים. חזון הנביאים לתיקון כלל האנושות נדחה כתכלית בלתי מושגת עד לביאת פלאי ימות המשיח, ועד אז על עם ישראל לחיות בהתבדלות במסגרת הדינים המחמירים, בהם הכל צפוי ומתוכנן. להתבדלות זו היה הכרח היסטורי, שכן היא שימשה כחומה בצורה מול הסכנות שאיימו על עם ישראל הן מצד המדינות האליליות והן מצד הנוצריות. המשמעת הדתית המחמירה בתלמוד חיזקה את רוח העם היהודי ושמרה עליו מפני זעזועים שהפילו עמים אחרים, ובכך סייעה בשמירה על היהדות כצורתה.
לימוד גמרא בבקיאות יחד עם פירוש רש"י ותוספות מכונה גפ"ת ('''ג'''מרא '''פ'''ירוש רש"י '''ת'''וספות), וכך היא דרך לימוד הבקיאות המקובלת ברוב הישיבות.  


== לימוד התלמוד בדורינו ==
== דפוסים ומהדורות ==


מהדורות של המסכתות הראשונות מן התלמוד הודפסו בספרד החל משנת ה'רמ"ב ואילך. רוב הדפוסים ממהדורות אלו אבדו בגירוש ספרד שאירע עשור לאחר מכן, ושרדו מהם שרידים בלבד. בשנת ה'רמ"ד הדפיסו האחים שונצינו באיטליה מספר מסכתות אחדות, והדפסה מלאה ראשונה של התלמוד נעשתה בידי דניאל בומברג בוונציה בשנים ה'ר"פ–ה'רפ"ג, וזכתה לכינוי ש"ס ונציה. ש"ס ונציה קבע את עימוד התלמוד (=צורת הדף) בכל הדפוסים שאחריו, עד ימינו.


בשנת ה'שי"ד גזר האפיפיור יוליוס השלישי על שרפת התלמוד, ואסר על הדפסתו באיטליה. אפיפיורים אחריו התירו להדפיס את התלמוד במקרים מסוימים, אך רק תחת צנזורה כבדה. כך הודפס התלמוד במאות השנים הבאות בערים רבות באירופה (בזל, לובלין, קראקא, ברלין, אמשטרדם, פפד"א, ורשה, ז'יטומיר, ועוד). עם השנים, השתכללו מהדורות התלמוד ונוספו בהן פירושים שנדפסו לצד התלמוד או בסוף הכרך. החל מדפוס שונצינו נקבע הנוהג להדפיס את פירושי רש"י ותוספות על העמוד לצד התלמוד, כאשר רש"י בפנים העמוד ותוספות בצד החיצוני. החל מדפוס אמסטרדם (ה'תקט"ו) מצורפים בסוף הכרך הערות וחידושי המהרש"א, מהרש"ל ומהר"ם לובלין.


לאורך הדורות היווה לימוד התלמוד את עיקר הלימוד של בני הישיבות. התלמוד נחשב לבסיס ההלכה לגבי כל תחומי החיים במשפט ובהלכה, והיווה קרקע פורייה לפיתוח יכולות למדניות, בהן חכמת הפלפול והפסיקה. גם היום מהווה התלמוד את עיקר הלימוד ברוב רובם של מוסדות הלימוד התורניים, בעיקר בקרב הישיבות. לעומת זאת, ב"כוללים" מסויימים ניתן למצוא דגש רב יותר ללימוד ספרי ההלכה (הפסקניים), כמו ה"שולחן ערוך" ונושאי-כליו.  
ראויה לציון מיוחד מהדורתו השלישית של ש"ס וילנא בדפוס ראם (ה'תר"ם–ה'תרמ"ו). מהדורה מפוארת זו עברה הגהת נוסח נרחבת, בין היתר בידי רבי רפאל נתן נטע רבינוביץ בעל "דקדוקי סופרים". במהדורה זו צורפו לתלמוד פירושים רבים, לרבות פירושי ראשונים שנדפסו לראשונה מכתבי יד, כפירוש רבנו חננאל וקונטרס מגנצא המיוחס לרבנו גרשום. מהדורת וילנא זכתה לתפוצה רבה, ורוב המהדורות שיצאו מאז ועד ימינו הן מהדורות צילום שלה או מהדורות המבוססות עליה.


ישנם מספר סגנונות מסורתיים ללימוד התלמוד. חלוקה עקרונית אחת היא בין שתי צורות לימוד עקרוניות: לימוד בקיאותי ("גירסא"), להקפה של הידע בצורה מהירה, או לימוד מעמיק של סוגיה, כולל הרחבות לראשונים ואחרונים ("עיונא").
ש"ס זיטומיר. [[דפוס ז'יטומיר]] היה המשך של [[דפוס סלאוויטא]] ולכן היה אצל חסידים חשיבות לדפוס זה דווקא ורבים למדו בש"ס זה בלבד.


דוגמה קלאסית של לימוד לגירסא הוא מפעל הדף היומי, שבו לומדים כל יום דף אחד, במטרה להקיף את התלמוד בתוך שבע שנים וחצי. לימוד גמרא בבקיאות יחד עם פירוש רש"י ותוספות מכונה גפ"ת ('''ג'''מרא '''פ'''ירוש רש'''ת'''וספות), וכך היא דרך לימוד הבקיאות המקובלת ברוב הישיבות.  
בסוף שנות היו"דים הדפיס הרב [[נתן גוראריה (קראון הייטס)|נתן גוראריה]] בהוצאת דפוס 'מאורות' את "הש"ס החב"די" - תלמוד בבלי עם הוספת פירושי ה[[ספר צמח צדק|צמח צדק]] לכל מסכת אשר הושמטו מש"ס וילנה עמתנגדים, וקיבל הוראות מהרבי בזה.


== תרגומים ==
החל משנת [[תשכ"ה]] החלו להתפרסם מהדורות מבוארות של התלמוד, הכוללות ביאור צמוד למילות התלמוד בשפה המדוברת, לצד הסבר מפורט של הסוגיא לקוראים שאינם בקיאים בתלמוד. להלן חלק מהמהדורות הנפוצות:[[קובץ:תלמוד שטיינזלץ.jpeg|250px|ממוזער|שמאל|הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) עם התלמוד המבואר על ידו]]
החל מהמאה העשרים תורגם התלמוד לשפות שונות כמו אנגלית, גרמנית וצרפתית. כיום קיימת גרסה של התלמוד בקוריאנית, שם הוא נחשב לספר עיוני נפוץ. ב-2012 הושלם תרגום התלמוד הבבלי במלואו לערבית, שנעשה בידי 90 חוקרים, מהמרכז ללימודי המזרח התיכון בעמאן, ירדן.


== דפוסים ומהדורות ==
* [[תלמוד שטיינזלץ]] - מאת הרב [[עדין אבן ישראל (שטיינזלץ)|עדין אבן ישראל]], הביאור המקיף הראשון, הרבי מאוד עודדו לכתוב את הביאור.<sup>[דרושה הבהרה]</sup>.
* מהדורת שוטנשטיין - בהוצאת ארטסקרול, תחילה באנגלית ולאחר מכן גם בעברית וצרפתית.
* מתיבתא - בהוצאת מכון עוז והדר, כולל פירוש על ה[[תוספות]] ו[[רש"י]] וכן מדור ביאורים מורחב.
* ושננתם - בהוצאת 'מכון המאור'. 


מהדורות של המסכתות הראשונות מן התלמוד הודפסו בספרד החל משנת ה'רמ"ב ואילך. רוב הדפוסים ממהדורות אלו אבדו בגירוש ספרד שאירע עשור לאחר מכן, ושרדו מהם שרידים בלבד. בשנת ה'רמ"ד הדפיסו האחים שונצינו באיטליה מספר מסכתות אחדות, והדפסה מלאה ראשונה של התלמוד נעשתה בידי דניאל בומברג בוונציה בשנים ה'ר"פ–ה'רפ"ג, וזכתה לכינוי שונציה. שונציה קבע את עימוד התלמוד (=צורת הדף) בכל הדפוסים שאחריו, עד ימינו.
== הדרנים על הש==
{{ערך מורחב|הדרנים על הש}}


בשנת ה'שי"ד גזר האפיפיור יוליוס השלישי על שרפת התלמוד, ואסר על הדפסתו באיטליה. אפיפיורים אחריו התירו להדפיס את התלמוד במקרים מסוימים, אך רק תחת צנזורה כבדה. כך הודפס התלמוד במאות השנים הבאות בערים רבות באירופה (בזל, לובלין, קראקא, ברלין, אמשטרדם, פפד"א, ורשה, ז'יטומיר, ועוד). עם השנים, השתכללו מהדורות התלמוד ונוספו בהן פירושים שנדפסו לצד התלמוד או בסוף הכרך. החל מדפוס שונצינו נקבע הנוהג להדפיס את פירושי רש"י ותוספות על העמוד לצד התלמוד, כאשר רש"י בפנים העמוד ותוספות בצד החיצוני. החל מדפוס אמסטרדם (ה'תקט"ו) מצורפים בסוף הכרך הערות וחידושי המהרש"א, מהרש"ל ומהר"ם לובלין.
[[קובץ:הדרנים על השס.jpg|שמאל|ממוזער|250px|תמונת הספר]]
'''הדרנים על הש"ס''' הינו אוסף של ה[[סיום מסכת#הדרן|הדרנים]] על מסכתות ה[[ש"ס]] שנאמרו על ידי [[הרבי]] במהלך השנים.


ראויה לציון מיוחד מהדורתו השלישית של ש"ס וילנא בדפוס ראם (ה'תר"ם–ה'תרמ"ו). מהדורה מפוארת זו עברה הגהת נוסח נרחבת, בין היתר בידי רבי רפאל נתן נטע רבינוביץ בעל "דקדוקי סופרים". במהדורה זו צורפו לתלמוד פירושים רבים, לרבות פירושי ראשונים שנדפסו לראשונה מכתבי יד, כפירוש רבנו חננאל וקונטרס מגנצא המיוחס לרבנו גרשום. מהדורת וילנא זכתה לתפוצה רבה, ורוב המהדורות שיצאו מאז ועד ימינו הן מהדורות צילום שלה או מהדורות המבוססות עליה.
במהלך השנים, ערך הרבי עשרות רבות של הדרנים על מסכתות, הן מה[[תלמוד בבלי]], הן מה[[תלמוד ירושלמי]] והן מסכתות [[משניות]]. רבים מן ההדרנים נאמרו לרגל ימי [[יארצייט]], ב[[י"ט כסלו]], או ב[[ערב פסח]], אז נהוג [[סיום מסכת|לסיים מסכת]].


החל משנת 1965 החלו להתפרסם מהדורות מבוארות של התלמוד, הכוללות ביאור צמוד למילות התלמוד בשפה המדוברת, לצד הסבר מפורט של הסוגיא לקוראים שאינם בקיאים בתלמוד. להלן חלק מהמהדורות הנפוצות:
רובם של ההדרנים נאמרו במהלך ה[[התוועדות עם הרבי|התוועדויות]] הקבועות, ואז לרוב הרבי מצטט את סיום המסכת, מקשה על הקטע כמה קושיות ומבארו. לעיתים הרבי אף מבאר את השינויים בסיום ב[[תלמוד הבבלי]] ל[[תלמוד ירושלמי|ירושלמי]]. חלק גדול מההדרנים [[מוגה|הוגהו]] על ידי הרבי, ויצאו לאור בסדרת [[לקוטי שיחות]] או בצורה אחרת.


* תלמוד שטיינזלץ - מאת הרב עדין אבן ישראל, הביאור המקיף הראשון. הרבי מאוד עודדו לכתוב את הביאור<sup>[דרושה הבהרה]</sup>.
בשנת [[תשנ"ה]] יצאו לאור הספרים 'הדרנים על הש"ס' המאגדים את כל ה'הדרנים' שהוגהו על ידי הרבי, כאשר השיחות שהוגהו ב[[אידיש]] תורגמו ל[[לשון הקודש]].
* מהדורת שוטנשטיין - בהוצאת ארטסקרול, תחילה באנגלית ולאחר מכן גם בעברית וצרפתית.
* מתיבתא - בהוצאת מכון עוז והדר, כולל פירוש על התוספות ורש"י וכן מדור ביאורים מורחב.
* ושננתם - בהוצאת 'מכון המאור'.


== ראו גם ==
בסדרה יצאו לאור שני כרכים על ידי ה[[וועד להפצת שיחות]].


* תלמוד ירושלמי
בסוף הכרך השני נוספו [[אגרות קודש]] שכתב הרבי לחגיגות סיום שתוכנן הוא כעין 'הדרן', תוכן ענינים של ההדרנים, פירוט חיצוני של זמן אמירת כל הדרן והמקום בו נדפס, ומפתח ענינים. כמו כן נוספה רשימה של ה'הדרנים' ש[[בלתי מוגה|לא הוגהו]] על ידי הרבי.


עורך הספר הוא הרב [[אברהם ברוך פבזנר]]{{מיזמים|חב"דציטוט = תלמוד בבלי|חב"דטקסט = תלמוד בבלי}}
{| class="wikitable mw-collapsible"
{| class="wikitable mw-collapsible"
! colspan="3" |מסכתות ששה סדרי משנה
! colspan="3" |מסכתות ששה סדרי משנה
שורה 296: שורה 132:
| colspan="3" |<small>'''ב''' – מסכת שיש עליה תלמוד בבלי     '''י''' – מסכת שיש עליה תלמוד ירושלמי</small>
| colspan="3" |<small>'''ב''' – מסכת שיש עליה תלמוד בבלי     '''י''' – מסכת שיש עליה תלמוד ירושלמי</small>
|}
|}
{{הערות שוליים}}
[[קטגוריה:תורה]]
{{קרד|}}

גרסה אחרונה מ־16:50, 18 באוגוסט 2025



פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לחב"דפדיה והשלימו אותו. יתכן שיש על כך פירוט בדף השיחה.

התלמוד הבבלי הוא הספר המרכזי בתורה שבעל פה שמהווה בסיס לכל הספרות ההלכתית לדורות הבאים אחריו. חיבור שבו מסוכמים דברי ההלכה והאגדה המרכזיים של האמוראים מבבל בתקופה שלאחר חתימת המשנה. חיבור זה נכתב בעיקרו כפרשנות והעמקה לימודית על המשניות והברייתות, בצורה של ביאור והרחבה, על פי סדר ששת סדרי המשנה.

שפת התלמוד בבלי היא שילוב של לשון הקודש בניב לשון חז"ל (בעיקר בציטוט המשנה וציטוט דברי אמוראים מוקדמים) וארמית בבלית (בעיקר בדברי הגמרא עצמה). התלמוד בבלי הוא בעל היקף גדול, ובמהדורות השגרתיות – שבהן נדפס התלמוד כשאליו מסופחים אוסף של פרשנים ופוסקים שונים – הוא מודפס ב-20 כרכים.

החל מהדפסת ש"ס ונציה בשנים תר"פ-תרפ"ג נקבעה "צורת הדף", שקבעה את עיצובם וחלוקתם של דפי התלמוד והמפרשים שלצדם. חלוקה זו נשמרה גם במהדורת וילנא, שהיא הבסיס למהדורות הנפוצות של התלמוד הבבלי עד לימינו. לפי חלוקה זו מצויים בתלמוד הבבלי 2,711 דפים.

סגנונו של התלמוד בבלי[עריכה | עריכת קוד מקור]

סגנונו של התלמוד בבלי, הוא שבשביל להגיע למסקנה צריך לעבור דרך קושיות ופלפולים, (שלא כמו התלמוד ירושלמי שבו מגיעים למסקנה בדרך ישירה וללא פלפולים), ולכן אמרו חז"ל ש"במחשכים הושיבני" זה תלמוד בבלי שהיו סותרים זה את זה במחלוקת ואינן נוחים זה לזה, והדרך למסקנא היא בדרך כלל ארוכה ומפולפלת, ולכן נאמר "במחשכים הושיבני" זה תלמוד בבלי, שלא יכלו לעמוד על המיצוע.

תקופת חיבור התלמוד[עריכה | עריכת קוד מקור]

תקופת פעילות אמוראי בבל החלה כ-150 שנה לאחר חורבן בית שני, במשך תקופה בת 280 שנה שהתפרשה על משך 6 דורות של אמוראים. (בין השנים ג'תתקע"ט ועד ד'ר"ס לבריאת העולם). וסוכם ע"י אחרוני האמוראים בחיבור מסודר (ראה להלן "עריכת התלמוד").

תלמוד או גמרא[עריכה | עריכת קוד מקור]

התלמוד הבבלי קרוי גם "גמרא". במקור היו אלה שני מונחים שונים. המילה "תלמוד" משמשת כבר בלשון התנאים בהוראה של לימוד, עיון ופירוש, ואילו המילה הארמית "גמרא" מופיעה לראשונה בלשון אמוראי בבל לציון ידע שנתקבל במסורת, בניגוד לידע שהושג באמצעות הסברה. רש"י במסכת בבא מציעא מביא פרשנות נוספת למילה "גמרא" "שהוא לתת לב להבין סתימות טעמי המשנה מה הם וכששתים סותרות זו את זו יבין לתרץ שיהיו שתיהן קיימות או לדעת דברי התנאים החלוקים בדבר ונימא הא מני פלוני חכם הוא[1]". לפי זה יוצא שהמושג "גמרא" כולל בתוכו שתי פרשנויות, לעיתים משמש לסוג של ידע, כלומר גמרא ולא סברה, ולעיתים משמש כמקצוע, ואז הכוונה באמת למה שאנחנו מכנים תלמוד.

אגדה בתלמוד[עריכה | עריכת קוד מקור]

ערך מורחב – אגדה

בנוסף על דברי הלכה, מכיל התלמוד דברי אגדה רבים (אגדתא). לעיתים באים דברי האגדה להטעים עיקרון הלכתי, כמו סוגיית תנורו של עכנאי. חלקם מעוררים פליאה כמו "אגדתא דרבה בר בר חנה" בבבא בתרא, ומשום כך נוטים מפרשים רבים לבאר אותם או כמשלים או על פי קבלה. יש באגדות אלו גם חומר היסטורי רב. כמה מקטעי האגדה, בעיקר אלו מהם העוסקים באותו האיש, הושמטו בידי מצנזרים נוצריים, ושבו לתלמוד רק במהדורותיו החדשות.

מבואר בכתבי האריז"ל שאגדות שבספר עין יעקב רוב סודות התורה גנוזים בה, ומכפרת עונותיו של אדם[2]. והנגלות שבה, הם דרכי ה' שילך בהם האדם ויקח מהם עצות להנהגה בין אדם לבורא ובין אדם לחברו.

רבים מבין הראשונים, כגון רבי שמואל הנגיד, רבי יצחק אברבנאל ואחרים (ייתכן שאף הרמב"ן נכלל בקבוצה זו), המדגישים שאין לאגדות את הסמכות של החלקים ההלכתיים בתלמוד. בכול מקרה לפי כולם אין לומדים מהם הלכה.

הרמב"ם, בהקדמותיו לפרק חלק, מביא כמה גישות נפוצות בימיו בלימוד אגדות התלמוד. הוא דוחה את הגישות הטוענות להבנה פשטנית של האגדות, ובעקבות כך קבלתן כאמת או כשקר, ומקבל את הגישה הטוענת כי חז"ל רצו ללמד מסר עמוק באגדות אלו, ועלינו להשכיל להבין אותן בצורתן האליגורית.

שיטת התלמוד בבלי מול שיטת התלמוד ירושלמי[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרבי הוכיח ששיטת הבבלי היא שמתחשבים עם מצב ההוה, ושיטת הירושלמי היא שמתחשבים גם עם המצב בעתיד[3].

כמו כן מבואר כי ענינו של התלמוד בבלי הוא אור חוזר (לכן יש שם קושיות ופילפולים ) ואילו התלמוד ירושלמי ענינו הוא אור ישר (ולכן מגיעים למסקנא ללא פילפול)[4].

למרות שאור ישר (התלמוד ירושלמי) מגיע ממקום יותר גבוה מאור חוזר (התלמוד בבלי) הלכה כמו התלמוד בבלי משתי סיבות

  1. הלכה כבתראי וחתימת התלמוד בבלי היתה לאחר התלמוד ירושלמי.
  2. דוקא על ידי הבנה והשגה בתורה ישנו הכוח לקביעת ופסק דין ההלכה, מטעם זה הלכה כבבלי שם עיקר עניין הפלפול והשקלא-וטריא.[5]

עריכת התלמוד[עריכה | עריכת קוד מקור]

התלמוד עצמו מציין ש"רב אשי ורבינא" הם "סוף הוראה", כלומר בהם נסתיימה תקופת חכמי התלמוד. קיימת מחלוקת בנוגע לזהותם של שני אלה. רש"י והרמב"ם מזהים אותם עם רב אשי המפורסם, ראש ישיבת מתא מחסיא ועם חבירו בן דורו רבינא. רב שרירא גאון מזהה אותם עם רבנא (רבינא) בר הונא, ראש ישיבת סורא שחי יותר משבעים שנה לאחר רב אשי. ועם בן דורו רב אסי (יוסי/אשי) ראש ישיבת פומבדיתא.

לפי איגרת רב שרירא גאון, רב אסי, המאוחר שבין השניים, נפטר בשנת ד'תרע"ד. לאחר תקופה זו החלה תקופת הסבוראים, שהתאפיינה בצרות וגזירות שנחתו על הקהילה היהודית בבבל. עקב צרות אלו, כך לפי האיגרת, התערער הלימוד בישיבות, ורוב החכמים אף נפטרו בגיל צעיר. הסבוראים ערכו את התלמוד, וכללו בו "פירושים המתקרבים להוראה". תקופה זו נמשכה קרוב למאתיים שנה.

בסדר הדורות מצויין, כי עריכת התלמוד הסתיימה בי"ב בכסלו שנת ד'ר"ס, על ידי רבנן סבוראי, בראשם מרימר ומר בר רב אשי.

צנזורה ואנטישמיות בעקבות התלמוד[עריכה | עריכת קוד מקור]

מאז חתימת התלמוד, קמו לתלמוד שונאים רבים שהוציאו את דיבתו רעה, במה שהחשיבו פסקאות בתלמוד להסתה ולשנאת הזר (הלא הוא: הגוי) או להפקרת רכושו או להצלת חייו. אותם מבקרים התרעמו על ציטוטים מן התלמוד, כגון: "אתם קרויים אדם, ואין אומות העולם קרויין אדם", "עם הדומה לחמור", "גזל הנכרי מותר" וכן מסוגיות כגון סוגיית ה"מורידין ואין מעלין".

חלק מהסוגיות שצונזרו מהגמרא, הושמטו בשל רגישותן לנצרות. חלקן הרגיש ביותר עוסקות במייסד הנצרות, אותו האיש לדוגמה, על פי הגמרא שצונזרה ממסכת סנהדרין מופיע תיאור הוצאתו להורג של אותו האיש על ידי הסנהדרין כיוון ש"כישף והסית והדיח" (דף מג ע"א). כמו כן, מסופר סיפור יציאתו לתרבות רעה, כיוון שאחד מהזוגות, יהושע בן פרחיה, נידה אותו.

במחצית השנייה של המאה ה-16 התמסד הטיפול בצנזור התלמוד (וספרים נוספים) באיטליה. צנזורים, לעיתים קרובות יהודים מומרים, עברו על הטקסטים ומחקו בדיו חלקים "בעייתיים". אחד הצנזורים המפורסמים ביותר היה שמואל ביבס. ביבס נולד בירושלים, התחנך בצפת שם כיהן כרב ודיין. הוא למד רפואה ונסע לעבוד כרופא בקהיל. הסולטאן קושטא הזמין אותו להיות רופאו האישי ובזה עסק 16 שנה. ב 1593 המיר את דתו לנצרות ושינה את שמו לדומניקו ג'רוזלימיטנו. על מנת להקל על צנזורים הוא ערך את ספר הזיקוק - רשימה של ספרים יהודיים הדורשים בדיקה וצנזורה.

הקטעים שצונזרו, שנמצאו בכתבי יד ובדפוסים ישנים כדפוס ונציה, לוקטו לחיבור שנקרא חסרונות הש"ס, ומופיע בחלק מהוצאות התלמוד כגון מהדורת שטינזלץ.

שריפת התלמוד[עריכה | עריכת קוד מקור]

במשך הגלות אירעו מספר פעמים טקסי שריפה פומביים של התלמוד, בעיקר בידי אנשי דת נוצריים או משומדים. הידועים שבהם הם שריפת פריז בשנת 1244, ושריפת איטליה בשנת 1553.

תפקידו והשפעתו של התלמוד[עריכה | עריכת קוד מקור]

סמכות הלכתית[עריכה | עריכת קוד מקור]

לאחר שנחתם, הפך התלמוד הבבלי לספר הלימוד העיקרי שנלמד בתפוצות ישראל, ואך מעטים עסקו בחיבור המקביל לו התלמוד הירושלמי, שהשפעתו הייתה קטנה הרבה יותר. חוקרים מנמקים זאת בעריכתו היסודית של התלמוד הבבלי ובשכלולו בידי הסבוראים ובהשפעתם הרבה של גאוני בבל, שפעלו להפיכת התלמוד הבבלי לסמכות הלכה בלעדית בעם ישראל.לתלמוד על שני יסודותיו - האגדתי-תרבותי וההלכתי-אינטלקטואלי, נודעה חשיבות עצומה בהשתמרות היהדות כאוטונומיה רוחנית לאורך מאות בשנים, וכן בגיבושו של עם ישראל כעם הרוח והספר. חוקרים נימקו עובדה זו בהיקפו ובאופיו של התלמוד.

תוכנו של התלמוד הבבלי התקבל כמחייב את כל תפוצות ישראל מבחינה הלכתית, ללא עוררין. כפי המבואר בתלמוד ש"רב אשי ורבינא" הם "סוף הוראה", וכלשון הרמב"ם:

כל הדברים שבתלמוד בבלי חייבים כל ישראל ללכת בהם, וכופים כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי התלמוד... הואיל וכל אותם הדברים שבתלמוד הסכימו עליהם כל ישראל.

על אף שעיקר מטרתו וסידורו של התלמוד הוא ביאור המשניות והברייתות והרחבה והעמקה בכל דיני ופרטי התורה שבעל פה, הוא מהווה גם אנציקלופדיה מתומצתת ומקיפה של היהדות שלאחר המקרא, ובעיקר של מכלול החוקים, האמונות, הדעות, התרבות והיצירה הרוחנית המקורית של היהדות בחמש מאות השנים הראשונות לספירה.

גם הדינים אינם מובאים בו באופן של פסיקה שרירותית מיידית כספר קיצור דינים, אלא בצורה של משא ומתן בין החכמים, כמצע שימושי לשוחרי דעת והלכה, עד להבנת עומק כל הסיבות המובילות מסקנת הסוגיא.

לימוד התלמוד בדורינו[עריכה | עריכת קוד מקור]

לאורך הדורות היווה לימוד התלמוד את עיקר הלימוד של בני הישיבות. התלמוד נחשב לבסיס ההלכה לגבי כל תחומי החיים במשפט ובהלכה, והיווה קרקע פורייה לפיתוח יכולות למדניות, בהן חכמת הפלפול והפסיקה. גם היום מהווה התלמוד את עיקר הלימוד ברוב רובם של מוסדות הלימוד התורניים, בעיקר בקרב הישיבות. לעומת זאת, ב"כוללים" ניתן למצוא דגש רב יותר ללימוד ספרי ההלכה (הפסקניים), כמו ה"שולחן ערוך" ונושאי-כליו.

ישנם מספר סגנונות מסורתיים ללימוד התלמוד. חלוקה עקרונית אחת היא בין שתי צורות לימוד עקרוניות: לימוד בקיאותי ("גירסא"), להקפה של הידע בצורה מהירה, או לימוד מעמיק של סוגיה, כולל הרחבות לראשונים ואחרונים ("עיונא"), דוגמה קלאסית של לימוד לגירסא הוא מפעל הדף היומי, שבו לומדים כל יום דף אחד, במטרה להקיף את התלמוד בתוך שבע שנים וחצי.

לימוד גמרא בבקיאות יחד עם פירוש רש"י ותוספות מכונה גפ"ת (גמרא פירוש רש"י תוספות), וכך היא דרך לימוד הבקיאות המקובלת ברוב הישיבות.

דפוסים ומהדורות[עריכה | עריכת קוד מקור]

מהדורות של המסכתות הראשונות מן התלמוד הודפסו בספרד החל משנת ה'רמ"ב ואילך. רוב הדפוסים ממהדורות אלו אבדו בגירוש ספרד שאירע עשור לאחר מכן, ושרדו מהם שרידים בלבד. בשנת ה'רמ"ד הדפיסו האחים שונצינו באיטליה מספר מסכתות אחדות, והדפסה מלאה ראשונה של התלמוד נעשתה בידי דניאל בומברג בוונציה בשנים ה'ר"פ–ה'רפ"ג, וזכתה לכינוי ש"ס ונציה. ש"ס ונציה קבע את עימוד התלמוד (=צורת הדף) בכל הדפוסים שאחריו, עד ימינו.

בשנת ה'שי"ד גזר האפיפיור יוליוס השלישי על שרפת התלמוד, ואסר על הדפסתו באיטליה. אפיפיורים אחריו התירו להדפיס את התלמוד במקרים מסוימים, אך רק תחת צנזורה כבדה. כך הודפס התלמוד במאות השנים הבאות בערים רבות באירופה (בזל, לובלין, קראקא, ברלין, אמשטרדם, פפד"א, ורשה, ז'יטומיר, ועוד). עם השנים, השתכללו מהדורות התלמוד ונוספו בהן פירושים שנדפסו לצד התלמוד או בסוף הכרך. החל מדפוס שונצינו נקבע הנוהג להדפיס את פירושי רש"י ותוספות על העמוד לצד התלמוד, כאשר רש"י בפנים העמוד ותוספות בצד החיצוני. החל מדפוס אמסטרדם (ה'תקט"ו) מצורפים בסוף הכרך הערות וחידושי המהרש"א, מהרש"ל ומהר"ם לובלין.

ראויה לציון מיוחד מהדורתו השלישית של ש"ס וילנא בדפוס ראם (ה'תר"ם–ה'תרמ"ו). מהדורה מפוארת זו עברה הגהת נוסח נרחבת, בין היתר בידי רבי רפאל נתן נטע רבינוביץ בעל "דקדוקי סופרים". במהדורה זו צורפו לתלמוד פירושים רבים, לרבות פירושי ראשונים שנדפסו לראשונה מכתבי יד, כפירוש רבנו חננאל וקונטרס מגנצא המיוחס לרבנו גרשום. מהדורת וילנא זכתה לתפוצה רבה, ורוב המהדורות שיצאו מאז ועד ימינו הן מהדורות צילום שלה או מהדורות המבוססות עליה.

ש"ס זיטומיר. דפוס ז'יטומיר היה המשך של דפוס סלאוויטא ולכן היה אצל חסידים חשיבות לדפוס זה דווקא ורבים למדו בש"ס זה בלבד.

בסוף שנות היו"דים הדפיס הרב נתן גוראריה בהוצאת דפוס 'מאורות' את "הש"ס החב"די" - תלמוד בבלי עם הוספת פירושי הצמח צדק לכל מסכת אשר הושמטו מש"ס וילנה ע"י מתנגדים, וקיבל הוראות מהרבי בזה.

החל משנת תשכ"ה החלו להתפרסם מהדורות מבוארות של התלמוד, הכוללות ביאור צמוד למילות התלמוד בשפה המדוברת, לצד הסבר מפורט של הסוגיא לקוראים שאינם בקיאים בתלמוד. להלן חלק מהמהדורות הנפוצות:

הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) עם התלמוד המבואר על ידו
  • תלמוד שטיינזלץ - מאת הרב עדין אבן ישראל, הביאור המקיף הראשון, הרבי מאוד עודדו לכתוב את הביאור.[דרושה הבהרה].
  • מהדורת שוטנשטיין - בהוצאת ארטסקרול, תחילה באנגלית ולאחר מכן גם בעברית וצרפתית.
  • מתיבתא - בהוצאת מכון עוז והדר, כולל פירוש על התוספות ורש"י וכן מדור ביאורים מורחב.
  • ושננתם - בהוצאת 'מכון המאור'.

הדרנים על הש"ס[עריכה | עריכת קוד מקור]

ערך מורחב – הדרנים על הש"ס
תמונת הספר

הדרנים על הש"ס הינו אוסף של ההדרנים על מסכתות הש"ס שנאמרו על ידי הרבי במהלך השנים.

במהלך השנים, ערך הרבי עשרות רבות של הדרנים על מסכתות, הן מהתלמוד בבלי, הן מהתלמוד ירושלמי והן מסכתות משניות. רבים מן ההדרנים נאמרו לרגל ימי יארצייט, בי"ט כסלו, או בערב פסח, אז נהוג לסיים מסכת.

רובם של ההדרנים נאמרו במהלך ההתוועדויות הקבועות, ואז לרוב הרבי מצטט את סיום המסכת, מקשה על הקטע כמה קושיות ומבארו. לעיתים הרבי אף מבאר את השינויים בסיום בתלמוד הבבלי לירושלמי. חלק גדול מההדרנים הוגהו על ידי הרבי, ויצאו לאור בסדרת לקוטי שיחות או בצורה אחרת.

בשנת תשנ"ה יצאו לאור הספרים 'הדרנים על הש"ס' המאגדים את כל ה'הדרנים' שהוגהו על ידי הרבי, כאשר השיחות שהוגהו באידיש תורגמו ללשון הקודש.

בסדרה יצאו לאור שני כרכים על ידי הוועד להפצת שיחות.

בסוף הכרך השני נוספו אגרות קודש שכתב הרבי לחגיגות סיום שתוכנן הוא כעין 'הדרן', תוכן ענינים של ההדרנים, פירוט חיצוני של זמן אמירת כל הדרן והמקום בו נדפס, ומפתח ענינים. כמו כן נוספה רשימה של ה'הדרנים' שלא הוגהו על ידי הרבי.

עורך הספר הוא הרב אברהם ברוך פבזנר

מסכתות ששה סדרי משנה
זרעים ברכות (ב י) • פאה (י) • דמאי (י) • כלאיים (י) • שביעית (י) • תרומות (י) • מעשרות (י) • מעשר שני (י) • חלה (י) • ערלה (י) • ביכורים (י)
מועד שבת (ב י) • עירובין (ב י) • פסחים (ב י) • שקלים (י) • יומא (ב י) • סוכה (ב י) • ביצה (ב י) • ראש השנה (ב י) • תענית (ב י) • מגילה (ב י) • מועד קטן (ב י) • חגיגה (ב י)
נשים יבמות (ב י) • כתובות (ב י) • נדרים (ב י) • נזיר (ב י) • סוטה (ב י) • גיטין (ב י) • קידושין (ב י)
נזיקין מסכת נזיקין: בבא קמא (ב י) • בבא מציעא (ב י) • בבא בתרא (ב י) • סנהדרין (ב י) • מכות (ב י) • שבועות (ב י) • עדיות • עבודה זרה (ב י) • אבות • הוריות (ב י)
קדשים זבחים (ב) • מנחות (ב) • חולין (ב) • בכורות (ב) • ערכין (ב) • תמורה (ב) • כריתות (ב) • מעילה (ב) • תמיד (ב) • מידות • קינים
טהרות כלים • אהלות • נגעים • פרה • טהרות • מקואות • נידה (ב י) • מכשירין • זבים • טבול יום • ידיים • עוקצין
ב – מסכת שיש עליה תלמוד בבלי     י – מסכת שיש עליה תלמוד ירושלמי

הערות שוליים

  1. ^ ל"ג ע"א
  2. ^ ראה גם אגרת הקדש סימן כג.
  3. ^ התוועדויות תשמ"ב חלק ב' עמ' 834.
  4. ^ ראו ספר המאמרים תש"ח עמוד 121 ואילך. התוועדויות תשמ"ב חלק ד עמוד 2080
  5. ^ ש"פ מקץ תש"מ. שיחות קודש תש"מ כרך א' עמ' 723-722
הערך במבוסס על הערך בויקיפדיה, קרדיט,
רשימת התורמים