שדים ורוחות – הבדלי גרסאות

הרמבם{{הערה|מו"נ ח"ג לז, ספר המדע הל' ע"ז פי"א הלכה ט"ז.}} שולל את קיום השדים באופן מוחלט, וכן סובר הרלב"ג, ר' ישראל ליפשיץ{{הערה|תפארת ישראל על המשנה, קידושין פ"ד משנה א', בבועז ויכין.}} ועוד. אבל ראשונים ואחרונים רבים ובראשם הרמב"ן{{הערה|דברים יח יד.}} חולקים על כך – שהרי הדבר מפורש במקורות רבים במדרש ובתלמוד. והכריע הרמ"מ מקוצק{{הערה|ארטן, ישראל יעקב בן מרדכי, אמת ואמונה, ירושלים: אוצר הספרים של ישיבת אמשינוב – שם עולם תשס"ה עמ' תסב}}, הכותב שאכן '''עד''' הרמבם היו שדים, אלא שבכח פסיקתו גופא נפסק כך גם בשמיים – וממילא '''מאז''' אינם נמצאים. ולהעיר, שלמרות שבתלמוד הבבלי ישנם סיפורים רבים המתארים את השדים כחלק ממציאות החיים הרגילה, הנה כבר בתלמוד הירושלמי הם מוזכרים מעט מאד ובהקשרים נדירים שאינם חלק מהווי החיים הפשוטים{{הערה|מבוא התלמוד פרק ל"א, דברי ספר עמ' 13.}}.

אלא שלמרות הכרעתו של הרמ"מ מקוצק, ידועים סיפורים רבים מספור על שדים ורוחות בתקופות מאוחרות בהרבה מהרמבם, וחלקם בספרים מוסמכים כגון [[ספר הזכרונות (אדמו"ר הריי"צ)|ספר הזכרונות]]{{הערה|פרקים פ-פב.}}, [[שבחי הבעש"ט]]{{הערה| בסיפורים טז יז, פו, קמה, קעג, ועוד רבים.}} ועוד. יתר על כן, בשנת תשמ"ז [[קמע ליולדת ולתינוק|הורה הרבי]] לתלות בבית היולדת קמע כסגולה לשמירת היולדת והתינוק. הרבי הגיה את הקמע לפרטי פרטים (כולל כל הפסוקים והשמות שבו ואפילו הציורים), ומופיעים בו שמות שלושה מלאכים (סיני וסנסיני וסמנגלוף) השומרים על האדם מפני השדה לילית{{הערה|1=על פי הסיפור המובא במדרש 'אלפא ביתא דבן סירא' שלילית מאסה באדם הראשון וברחה ממנו לים סוף וחברה לאשמדאי מלך השדים. לאחר שאדם התפלל לה', נשלחו מלאכים אלו להחזיר את לילית, ולאחר שלא הצליחו לשכנע אותה לחזור, כיון שטענה שלאחר שחברה לאשמדאי אסורה היא לחזור לבעלה הראשון, עזבו אותה המלאכים אך השביעו אותה שלא תפגע בצאצאיו של אדם הראשון לרעה אם תראה קמע שעליו כתובים שמותיהם (אוצר מדרשים, אלפא ביתא דבן סירא, אלפא ביתא אחרת לבן סירא לד, ה, ושם בסיום הסיפור: "ולכך אנו כותבים שמותם בקמיע של נערים קטנים ורואה אותם וזוכרת השבועה ומתרפא הילד").}} - ולכאורה מכאן הוראה מפורשת שלפחות מציאות מסויימת של שדים קיימת גם היום ועלולה להזיק.

השדים והרוחות בטלים לאלוקות ואינם עוברים רצונו יתברך לעולם והם רק שלוחים, אך למרות זאת נקראים בשם מזיקים או חיצונים. והטעם, כי הם שלוחי כחות הדין הקשה שנמשך מחיצוניות ופסולת '''הגבורות'''{{הערה|כי חיצוניות ופסולת החסדים היא תאווה וישות – אבל לא רצון להזיק לזולת}} דקדושה להעניש ולפעול רע וכליון בעולם, וזהו כל חיותם ועיקר מציאותם להיות כח רע בעצם, וכדוגמת המזיקים וטורפים שבחיות שדורסים והורגים בלי חמלה (כארי וזאב ונשר) ולכך הם טמאים. ונקראים גם "חיצונים" מאחר והם מחיצוניות ואחוריים דאחוריים שנקרא רע גמור שאינו יכול לכנוס לפנימיות הקדושה כלל{{הערה|מאמרי אדמו"ר האמצעי במדבר ב' עמ' תתו ואילך – באריכות גדולה.}}