בנות צלפחד

בְּנוֹת צְלָפְחָד הינם חמשה בנות צְלָפְחָד, מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה, אשר מפורסמות בתנ"ך, לאחר שאביהם מת, ולא נשאר להם נחלה לרשתה, ובעקבות בקשתם לקבלת נחלה בארץ ישראל, נכתבה פרשת הירושה.

רקע

לאחר חטא המרגלים, צלפחד בן חפר, קושש עצים בשבת. ומובא, כי התכוון לשם שמים, ומסר נפשו להיות מקושש עצים ביום השבת, בכדי שיהרג ויראו אחרים. כלומר, שעל ידו יתגלה ויתבאר ההלכה ופסק הדין בתורה, מהו דינו וענשו של מחלל שבת .

אך משום שבאו עדים, והעידו שראוהו מקושש עצים, היו חייבים בית הדין לדון אותו כמחלל שבת, ולאור כך צלפחד נענש במיתה.

בקשת בנות צלפחד

כאשר משה חילק את הארץ לשבטים, הגיעו אליו בנות צלפחד ודרשו חלק לנחלה, כיוון שאביהם מת ולא הותיר בנים, ואמרו לפני משה:

וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף. וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו: מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה. וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, לֵאמֹר: "אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר, וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח, כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת, וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן? תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ." וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה', וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת, נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם, וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן."

— במדבר, כז, ד.

לאור כך פנה משה להקב"ה, ונכתבה פרשת הירושה, "איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו וגו'", ואכן בנות צלופחד נטלו שלושה חלקים בנחלה: חלק אביהם שהיה מיוצאי מצריים, וחלקו עם אחיו בנכסי חפר, ושהיה בכור, ונטל שני חלקים.

מעלתם

בגמרא מסכת בבא בתרא, דנים אודות מעלת בנות צלפחד, ומובא כי היו חכמות ודרשניות, וצדיקות. הטעם שהיו חכמות, שלפי שעה דברו, כפי שאמר רבי שמואל בר רב יצחק, שמלמד שהיה משה רבינו יושב ודורש בפרשת יבמין, כפי שנאמר "כי ישבו אחים יחדו", ובנות צלפחד אמרו למשה: "אם כבן אנו חשובין תנה לנו נחלה כבן, אם לאו תתיבם אמנו". והמקור לכך שהיו דרשניות, משום שהיו אומרות אילו היה לאביהם בן לא היו טוענות. וכן צדקניות הן, לאור כך שלא נישאו אלא להגון להן, כפי ששנה רבי אליעזר בן יעקב, שאפילו קטנה שבהן לא נשאת פחותה מארבעים שנה.

בהלכה

אדמו"ר הזקן פוסק כי נשים חייבות בברכת המזון, וספק הוא אם חייבות מן התורה מפני שהוא מצות עשה שאין הזמן גרמא או אינן חייבות אלא מדברי סופרים מפני שנאמר 'על הארץ הטובה אשר נתן לך' והארץ לא נתנה לנקבות להתחלק אלא לזכרים ובנות צלפחד חלק אביהם נטלו שהיה מיוצאי מצרים.

בתורת החסידות

הרבי מבאר, שכאשר בנות צלפחד באו לפני משה ושאלו "למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן תנה לנו אחוזה" – אזי "ויקרב משה את משפטן לפני ה'", כיון ש"נתעלמה הלכה ממנו, כאן נפרע ("שקלי' למטרפסי' כו'") על שנטל עטרה לומר והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי", ועוד זאת, ש"זכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן" – ואז נאמרה פרשת נחלות וירושה: "איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו וגו'".

הרבי מעיר, שכללות הענין של מתן תורה על ידי משה רבינו, לא היה יכול להסתיים לשני הדעות במסכת גיטין אם "תורה חתומה ניתנה" או "מגילה מגילה ניתנה" – עד שבאו הנשים הצדקניות שבאותו הדור - בנות צלפחד, וזכו שעל ידן ניתנה ונשלמה פרשה זו בתורה.

כמו כן, אודות חטאו של צלפחד, הרבי מביא, שהמקושש עצים לא חילל את השבת, כפי שמובא באחרונים, וכי הטעם שבחר במלאכה של מקושש עצים, הוא כיון שחלוקה משאר המלאכות, בכך שחיובה הוא כאשר צריך לעצים, אבל כשאינו צריך לעצים פטור. וכיון שצלפחד עצמו ידע שלא היה צריך לעצים, אלא שכל רצונו היה שיתברר דין בתורה, נמצא, שלאמיתו של דבר לא חילל את השבת.

ומכל מקום, כיון ש"האדם יראה לעינים", ו"אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות", משום שבאו עדים והעידו שראוהו מקושש עצים, חייבים בית הדין לדון אותו כמחלל שבת, וכך הצליח לפעול שני הענינים גם יחד: הן בירור דינו של מחלל שבת, והן באופן שידע בעצמו שלא חילל את השבת.

ומשום שכלפי כל הקהל היה זה חילול שבת , נוסף על הענין של חילול השם, וכן שכיון שמאורע זה היה מיד בשבת השניה, הרי בגלל זה לא היה יכול להיות הענין של "משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים". כשם שאנו רואים לגבי לוקטי המן, ש"אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון, שנאמר "ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט", וכתוב ויבוא עמלק", אלא שענין זה היה באופן של מסירת-נפש. וכאשר נמצא יהודי בעל מסירת נפש שמאיזו סיבה שתהיה לא זכה לבנים, ל"איש" ש"דרכו לכבוש" – לא הפסיד חלקו בארץ, אלא, הבנות שגידל וחינך זכו שעל ידן ניתוספה פרשה בתורה שבה נתבאר סדר ירושת הארץ, ש"ירושה אין לה הפסק".