מרדכי היהודי

ערך זה עוסק בדמות מקראית ממגילת אסתר. אם התכוונתם לתלמיד מתלמידו הראשונים של הבעש"ט, ראו מרדכי הצדיק.

מרדכי היהודי היה מראשי הסנהדרין, מנהיג ישראל בתקופה שלפני בנין בית שני, שנחשב כ"משה רבינו" שבדורו.

מרדכי הוא מגיבורי סיפור מגילת אסתר שלזכרו נקבע חג הפורים. הוא המנהיג שעורר את היהודים לתשובה ומסירות נפש בזמן גזירת המן, וכן שלח את בת דודתו אסתר המלכה לחשוף את מוצאה היהודי לפני המלך אחשוורוש וכך לבטל את הגזירה. לאחר מפלת המן ועליית היהודים, נחל כבוד גדול בחצר המלך ומונה למשנה למלך.

שמותיו

השם "מרדכי" הוא שם פרסי, והמקור לשמו מן התורה הוא זה שכתוב "מר דרור", והתרגום הוא "מרי דכי" (או "מירא דכיא"), דבר זה מראה על היותו "ראש לכל הבשמים" שהרי הפסוק אומר "ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור".

מרדכי נקרא גם בשם "בלשן", משום שהיה בסנהדרין, והיה צריך להיות בקי בשבעים לשון, והוא היה "בייל לישני ודריש" – בולל ומערבב הלשונות, ודורשן; דהיינו, שכאשר הגיעו אנשים ואמרו דברים בכמה לשונות, ידע לומר למה הם באמת מתכוונים.

שם נוסף שלו הוא "פתחיה", וכן אומרת המשנה "פתחיה על הקינין. פתחיה זה מרדכי". והוא נקרא כך משום "שפותח דברים ודורשן, ויודע בשבעים לשון".

הגמרא מנסה לזהותו גם עם הנביא "מלאכי", ושהוא נקרא כך משום שהיה משנה למלך; אך דוחה זאת משום שיש ברייתא האומרת ש"ברוך בן נריה, ושריה בן מעשיה, ודניאל, ומרדכי בלשן, וחגי, זכריה ומלאכי כולן נתנבאו בשנת שתים לדריוש", ועל פי זה הם היו שני אנשים שונים.

מוצאו

אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי:

אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם עִם הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל:

— אסתר ב, ה-ו

יחוסו

המגילה נותנת שלושה שמות מאבותיו של מרדכי – יאיר, שמעי וקיש. אבל יחוסו המלא של מרדכי, כפי שמופיע במדרשים הוא יותר מפורט: "יאיר בן שמעי בן בענא בן מוצא בן אלה בן מפיבשת בן יהונתן בן שאול בן קיש בן אביאל בן צרור בן בכורת בן אפיח בן שחריה בן עזריה בן שוקק בן מיכאל בן אלילאל בן עמיהוד בן שפטיה בן פתואל בן פיתן בן מלוך בן ירובעל בן חנניה בן זבדי בן שמריה בן זכריה בן מרימות בן חושם בן שחריה בן אצבעון בן עזריה בן גרא בן בלע בן בנימין בן יעקב".

הגמרא אומרת, שהסיבה לפירוט שמותיהם של אלו דווקא, הוא מכיוון שיש בכל אחד משמות אלו משמעות מיוחדת לפועלו של מרדכי: " בן יאיר – בן שהאיר עיניהם של ישראל בתפילתו. בן שמעי - בן ששמע אל תפילתו. בן קיש – שהקיש על שערי רחמים ונפתחו לו".

המגילה קוראת למרדכי בשתי שמות "איש יהודי" ו"איש ימיני", משמעותם הפשוטה של שמות אלו הוא שהיה משבט יהודה (יהודי), ומשבט בנימין (ימיני). ומכיוון שזה לא ייתכן – שימנה על שני שבטים כאחת, מביאה הגמרא כמה אפשרויות לתרץ:

• "אמר רב נחמן: מרדכי מוכתר בנימוסו היה" – מרדכי היה מתפאר בשמותיו. יש המפרשים שהכוונה ב"איש יהודי" היא לשם גדולה או לשם צדיק שאין כמותו בדורו, אך הוא עצמו היה משבט בנימין. [אמנם יש האומרים, שאין זה חולק עם הדעה הבאה].
• "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יהושע בן לוי: אביו מבנימין ואמו מיהודה".
• "ורבנן אמרי: משפחות מתגרות זו בזו, משפחת יהודה אומרת: אנא גרים דמתיליד מרדכי, דלא קטליה דוד לשמעי בן גרא. ומשפחת בנימין אמרה: מינאי קאתי" – שכאשר שמעי קילל את דוד, הוא הביט עליו וראה שיצא ממנו מרדכי, ולכן לא הרגו מיד; ועל כן הוא נקרא בשמו של דוד – יהודי.
• "רבי יוחנן אמר: לעולם מבנימין קאתי, ואמאי קרי ליה יהודי - על שום שכפר בעבודה זרה. שכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי, כדכתיב "איתי גברין יהודאין וגו' לאלקיך (של נבוכדנצר) לא פלחין ולצלם דהבא די הקימת לא סגדין"" – דהיינו, שבשלב זה, השם "יהודי" עובר מהשתייכות שבטית של בני ישראל, לשם כללי לכל אחד אשר כופר בעבודה זרה, ומודה בה'.
• הסבר נוסף המובא במפרשי המגילה: מרדכי היה משבט בנימין, שבט בנימין היה חלק ממלכת יהודה שגלתה לבבל - ולכן מכונה מרדכי "היהודי".

אסתר

מרדכי מופיע במגילה כקרוב משפחה של אסתר, וכך אומר הפסוק:

וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה הִיא אֶסְתֵּר בַּת דֹּדוֹ, כִּי אֵין לָהּ אָב וָאֵם; וְהַנַּעֲרָה יְפַת תֹּאַר וְטוֹבַת מַרְאֶה; וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ, לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי לוֹ לְבַת:

.. אֶסְתֵּר בַּת אֲבִיחַיִל דֹּד מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר לָקַח לוֹ לְבַת

— אסתר ב, ז. טו.

הסיבה שהוכפלה העובדה שאין לאסתר הורים, היא מכיוון שכאשר אימה התעברה – נפטר אביה, וכאשר היא נולדה – נפטרה אימה. והמדרש אומר שלכן נאמר "דד מרדכי" ללא וא"ו, כיוון שזה נקרא גם מלשון "דד" – שכאשר לא היה לו מי שיניק את אסתר, היא ינקה ממנו.

הגלות מירושלים

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לחב"דפדיה והשלימו אותו. יתכן שיש על כך פירוט בדף השיחה.

מנהיגותו

מרדכי היהודי היה המנהיג הבולט של עם ישראל בדורו, וכפי שנאמר במדרש שהיה שקול "כמשה בדורו".

בתורת החסידות ניתן דגש מיוחד על תפקידו של מרדכי כמנהיג ישראל והשפעתו על יהודי דורו. התמסרותו המיוחדת למענם מודגשת בפסוק: "וַיַּגֶּד לוֹ מָרְדֳּכַי אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ", ואדמו"ר הריי"צ מדגיש שלאמתו של דבר גזירת ההשמדה לא איימה כל כך על מרדכי שהיה יושב בשער המלך ומקורב למלכות, ובן דודה של אסתר המלכה. אך למרות זאת, התמסרותו הגדולה לבני ישראל גרמה לו לחוש כאילו הגזירה היא מאורע שקרה לו עצמו.

כמו כן, ישנו דגש מיוחד על הרובד הפנימי של מנהיגותו, בתור נשיא הדור שתפקידו לגלות אצל העם את נקודת היהדות והחיבור עם הקדוש ברוך הוא. זהו הפירוש הפנימי בכינויו של מרדכי במגילה כ"איש יהודי", שמשמעו - השר והמושל על ענין ה"יהודי"; כיון שמרדכי היה זה שהחדיר את נקודת היהדות בכל אנשי דורו.

חידוש נוסף היה אצל מרדכי, שגילוי נקודת היהדות שגילה אצל אנשי דורו לא התבטא רק במסירות נפש חד פעמית על עצם ענין האמונה (שזהו ענין שקשור בדרך כלל לנקודת היהדות), אלא גם בעמידה בתוקף על כך במשך שנה שלימה, על כל שינויי הזמן הנכללים בה. ויותר מכך, מסירות הנפש התבטאה גם בקיום התורה והמצוות, ואפילו התקהלויות ברבים בקשר ללימוד התורה וקיום המצוות (שאלו חידושים גדולים יותר מאשר גילוי נקודת היהדות בקשר לעצם ענין האמונה). מבחינה זו, ישנה למרדכי מעלה גדולה יותר אפילו מאשר למשה רבינו בדורו.

אריכות ימיו

הגמרא מזהה את האדם שעליו אמרו "פתחיה זה מרדכי", עם מרדכי מזמן מלכי בית חשמונאי הורקנוס ואריסטובלוס, שבחכמתו הרבה הצליח לפענח רמזים חשאיים בנוגע לתבואה שהוחבאה עבור קרבן העומר. רש"י כותב שזהו אותו מרדכי "שהיה בימי אחשורוש". כיון שמאורע זה אירע בשנת ג'תרצ"ג, קרוב לשלוש מאות שנה לאחר נס פורים, על פי זה יוצא שמרדכי חי למעלה מארבע מאות שנה. אך התוספות כתבו שלא ייתכן שהאריך ימים כל כך, אלא שכל הממונים קראו "מרדכי" על שם מרדכי היהודי שהיה הממונה הראשון.

קברו של מרדכי לצד אסתר, מזוהה כיום בשני מקומות עיקריים: בהמדאן שבאיראן, וכן בכפר ברעם בארץ ישראל. בעל סדר הדורות מביא גירסא נוספת לפיה נקברו בשומרון.

ביאורי תורת החסידות

תיקון מידת היסוד נעשה על ידי מרדכי שענינו מרדכי הוא גילוי יסוד אבא, שענינו התקשרות אמיתית לאין סוף ברצון פשוט, ולכן מרדכי היה עניננו לכפור בע"ז בלי שום טעם ומענה כלל, כמאמר הגמ' כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי, דהיינו שהטעם שלא השתחווה להמן לא היה בגלל איזה טעם מושג, אלא רק בגלל שכן רצון השם יתברך, ואף על פי שהיה כמה מיני הוראות להיתר, וכמו שיעצו עבדי המן למרדכי שיעשה עצמו כאילו משתחווה^{[דרוש מקור]}.