חזקה: הבדלים בין גרסאות בדף
אין תקציר עריכה |
מ (החלפת טקסט – "היתה" ב־"הייתה") תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד |
||
| (17 גרסאות ביניים של 4 משתמשים אינן מוצגות) | |||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
'''חזקה''' הינה | '''חזקה''' הינה כלל מהתורה התקף בכל ספק שהוא אם ב[[יורה דעה]] (בין אדם למקום) ואם ב[[חושן משפט]], שכאשר מתעורר ספק כל שהוא, מספק יש לנהוג כצד שהיה לפני שנתעורר הספק. למרות זאת, בחושן משפט ישנה חזקה מיוחדת הנקראת חזקת ממון והגוברת על כך החזקות מכח הכלל "המוציא מחבירו עליו הראיה". | ||
מקור הלכה זו, היא בהנהגת התורה כלפי בית שנתגלו בו נגעים, אז יש לנהוג לגבי הבית כבית מנוגע, רק מהשעה שבה וודאי היו בו הנגעים | מקור הלכה זו, היא בהנהגת התורה כלפי בית שנתגלו בו נגעים, אז יש לנהוג לגבי הבית כבית מנוגע, רק מהשעה שבה וודאי היו בו הנגעים{{הערה|מסכת [[חולין]] ו א.}}. | ||
== חזקה דמעיקרא == | == חזקה דמעיקרא == | ||
כאשר מתעורר ספק, ישנה מחלוקת ראשונים, אם אנו בודקים את החזקה במקור הספק, או במקום הנידון. | כאשר מתעורר ספק, ישנה מחלוקת ראשונים, אם אנו בודקים את החזקה במקור הספק, או במקום הנידון. | ||
ולדוגמה ב[[מסכת יבמות]] ישנה מחלוקת ראשונים, במקרה שישנו ספק אם אשה מסוימת הינה [[גירושין|מגורשת]], וממילא ישנו גם ספק לגבי צרתה אם היא {{מונחון|צרת ערוה|שתי נשים הנשואות לאיש אחד, קרויות בשם "צרה" זה לזה}}, ואם כן כשם שהערווה פטורה ממצות יבום, כך גם השניה פטורה. יש הסוברים{{הערה|[[הרמב"ן]].}} כי אם גירש האדם את אשתו הראשונה - האסורה משום איסור ערווה, ורק לאחר מכן נשא את צרתה, מספק אומרים כי צרתה אינה ערווה - כשם שלא הייתה ערווה מלפני שנשאה זה, ויש הסוברים{{הערה|תוספות.}} כי מכיון שהערווה הייתה נשואה, אומרים שהייתה נשואה גם אחר כן - כמו המצב הקודם שהוא החזקה, ועל כן מספק צרתה היא ספק ערוה{{הערה|1=[http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=16092&hilite=08264e1c-2aea-4de9-8a56-3c5b217e80a0&st=%D7%99%D7%91%D7%9E%D7%95%D7%AA&pgnum=171 צמח צדק עמ' 171]}}. | |||
==חזקת כשרות וחזקת נאמנות== | ==חזקת כשרות וחזקת נאמנות== | ||
בדף ט"ו ב[[מסכת כתובות]], יש מחלוקת בין [[רבן גמליאל]] לשאר תנאים, האם האשה נאמנת לומר לכשר נבעלתי, ולפי רבי גמליאל היא נאמנת. המפרשים נתחבטו בסיבתה של נאמנות זו, יש שאומרים שהיא מחמת שטענת ברי היא טענה חזקה במקום שמא{{ | בדף ט"ו ב[[מסכת כתובות]], יש מחלוקת בין [[רבן גמליאל]] לשאר תנאים, האם האשה נאמנת לומר לכשר נבעלתי, ולפי רבי גמליאל היא נאמנת. המפרשים נתחבטו בסיבתה של נאמנות זו, יש שאומרים שהיא מחמת שטענת ברי היא טענה חזקה במקום שמא{{הערה|רא"ש שם על דף ט'.}} ויש שאומרים שהיא מכח הכלל של עד אחד נאמן באיסורין{{הערה|מובא ב[[גיטין]] ב, ב.}}. | ||
[[אדמו"ר הצמח צדק]]{{ | [[אדמו"ר הצמח צדק]]{{הערה|שו"ת, אבן העזר סימן ל, א.}} מסביר כי למרות שבדבר שהיה לו חזקת איסור אין עד אחד נאמן רק אם הוא בידו, ורובא וחזקה רובא עדיף, ואם כן לכאורה לא היה סיבה להאמין את האשה במקום שיש רוב פסולים שמתנגד לטענתה {{ציטוטון|לכשר נבעלתי}}, מכל מקום לגבי נאמנות האשה שלא לאסור אותה על בעלה היא נאמנת אפילו נגד הרוב, משום שבענין כזה שהיא כבר נבעלה זה נחשב כדיעבד. | ||
הצמח צדק מסתפק, אולי נאמנות זו היא דווקא באשת ישראל, שיש לה שני חזקות: 1) חזקת כשרות, 2) חזקת נאמנות שלה עצמה, ויחד ישנן שתי חזקות להקל, אבל באשת כהן שהחזקת כשרות אינו מכריע את הספק, שכן אפילו במקרה שהיה באונס ולא חטאה כלל - היא נאסרת על בעלה. אך הוא מביא שמחידושיהם של הרשב"א | הצמח צדק מסתפק, אולי נאמנות זו היא דווקא באשת ישראל, שיש לה שני חזקות: 1) חזקת כשרות, 2) חזקת נאמנות שלה עצמה, ויחד ישנן שתי חזקות להקל, אבל באשת כהן שהחזקת כשרות אינו מכריע את הספק, שכן אפילו במקרה שהיה באונס ולא חטאה כלל - היא נאסרת על בעלה. אך הוא מביא שמחידושיהם של [[הרשב"א]] ו[[הריטב"א]] משמע דאפילו באשת כהן נאמנת שלא היה אפילו באונס{{הערה|וכמו שכתב המגיד משנה והביאוהו החלקת מחוקק והבית שמואל., ודלא כפני יהושע וכבר השיג עליו הפרי מגדים בהקדמתו לי"ד בכללי רובא וחזקה. וכתב על זה וכן בדין דכל אשה נאמנת לומר מותרת אני אם אין מכחישה.}} ולכאורה הדבר קשה, שהרי אינה נאמנת אלא בספק איסור כגון מה שהאשה סופרת לעצמה שבעה נקיים, והיינו משום דימי הספירה באין ממילא והוי כמו חתיכה ספק חלב ספק שומן, או בדבר שהוא בידה כגון הוחזקה נדה נאמנת לומר טבלתי{{הערה|כמו שכתב התוספות ורשב"א בריש פרק קמא דגיטין.}} אבל אתחזק איסורא ואין בידה, אשה לא מהימנא ורובא וחזקה רובא עדיף. | ||
הצמח צדק מתרץ כי לפי דעתם של אותם ראשונים, רוב דרצון ורוב של פסולין אינו נחשב כלל רוב, מכיון שרוב זה תלוי במעשה (כלומר אין זה מציאות קבועה בעולם אלא מציאות המתחדשת על ידי בחירה), ולכן במקרה כזה אין כלל רוב הסותר את חזקת הנאמנות של האשה. | הצמח צדק מתרץ כי לפי דעתם של אותם ראשונים, רוב דרצון ורוב של פסולין אינו נחשב כלל רוב, מכיון שרוב זה תלוי במעשה (כלומר אין זה מציאות קבועה בעולם אלא מציאות המתחדשת על ידי בחירה), ולכן במקרה כזה אין כלל רוב הסותר את חזקת הנאמנות של האשה. | ||
==חזקת שלש שנים== | |||
{{ערך מורחב|ערך=[[חזקת שלש שנים]]}} | |||
חזקת שלש שנים היא דין מדיני חזקה האומר כי כאשר אדם מתגורר או משתמש בקרקע בתקופה של שלושה שנים רצופות, יש בהשתמשות זו לתת לו חזקת בעלות, כלומר שההנחה הראשונית והוודאית היא שכל אדם המתגורר בקרקע מסויימת בצורה של בעלות, ולא היה איש שמחה בפניו, יש להניח ב"מושכל ראשון" שהיא שלו עד שיתברר אחרת. | |||
{{הערות שוליים}} | {{הערות שוליים}} | ||
[[קטגוריה: | [[קטגוריה:חושן משפט]] | ||
גרסה אחרונה מ־06:46, 17 בדצמבר 2020
חזקה הינה כלל מהתורה התקף בכל ספק שהוא אם ביורה דעה (בין אדם למקום) ואם בחושן משפט, שכאשר מתעורר ספק כל שהוא, מספק יש לנהוג כצד שהיה לפני שנתעורר הספק. למרות זאת, בחושן משפט ישנה חזקה מיוחדת הנקראת חזקת ממון והגוברת על כך החזקות מכח הכלל "המוציא מחבירו עליו הראיה".
מקור הלכה זו, היא בהנהגת התורה כלפי בית שנתגלו בו נגעים, אז יש לנהוג לגבי הבית כבית מנוגע, רק מהשעה שבה וודאי היו בו הנגעים[1].
חזקה דמעיקרא[עריכה | עריכת קוד מקור]
כאשר מתעורר ספק, ישנה מחלוקת ראשונים, אם אנו בודקים את החזקה במקור הספק, או במקום הנידון.
ולדוגמה במסכת יבמות ישנה מחלוקת ראשונים, במקרה שישנו ספק אם אשה מסוימת הינה מגורשת, וממילא ישנו גם ספק לגבי צרתה אם היא
שגיאות פרמטריות בתבנית:מונחון
לא נמצא templatedata תקין צרת ערוה, ואם כן כשם שהערווה פטורה ממצות יבום, כך גם השניה פטורה. יש הסוברים[2] כי אם גירש האדם את אשתו הראשונה - האסורה משום איסור ערווה, ורק לאחר מכן נשא את צרתה, מספק אומרים כי צרתה אינה ערווה - כשם שלא הייתה ערווה מלפני שנשאה זה, ויש הסוברים[3] כי מכיון שהערווה הייתה נשואה, אומרים שהייתה נשואה גם אחר כן - כמו המצב הקודם שהוא החזקה, ועל כן מספק צרתה היא ספק ערוה[4].
חזקת כשרות וחזקת נאמנות[עריכה | עריכת קוד מקור]
בדף ט"ו במסכת כתובות, יש מחלוקת בין רבן גמליאל לשאר תנאים, האם האשה נאמנת לומר לכשר נבעלתי, ולפי רבי גמליאל היא נאמנת. המפרשים נתחבטו בסיבתה של נאמנות זו, יש שאומרים שהיא מחמת שטענת ברי היא טענה חזקה במקום שמא[5] ויש שאומרים שהיא מכח הכלל של עד אחד נאמן באיסורין[6].
אדמו"ר הצמח צדק[7] מסביר כי למרות שבדבר שהיה לו חזקת איסור אין עד אחד נאמן רק אם הוא בידו, ורובא וחזקה רובא עדיף, ואם כן לכאורה לא היה סיבה להאמין את האשה במקום שיש רוב פסולים שמתנגד לטענתה "לכשר נבעלתי", מכל מקום לגבי נאמנות האשה שלא לאסור אותה על בעלה היא נאמנת אפילו נגד הרוב, משום שבענין כזה שהיא כבר נבעלה זה נחשב כדיעבד.
הצמח צדק מסתפק, אולי נאמנות זו היא דווקא באשת ישראל, שיש לה שני חזקות: 1) חזקת כשרות, 2) חזקת נאמנות שלה עצמה, ויחד ישנן שתי חזקות להקל, אבל באשת כהן שהחזקת כשרות אינו מכריע את הספק, שכן אפילו במקרה שהיה באונס ולא חטאה כלל - היא נאסרת על בעלה. אך הוא מביא שמחידושיהם של הרשב"א והריטב"א משמע דאפילו באשת כהן נאמנת שלא היה אפילו באונס[8] ולכאורה הדבר קשה, שהרי אינה נאמנת אלא בספק איסור כגון מה שהאשה סופרת לעצמה שבעה נקיים, והיינו משום דימי הספירה באין ממילא והוי כמו חתיכה ספק חלב ספק שומן, או בדבר שהוא בידה כגון הוחזקה נדה נאמנת לומר טבלתי[9] אבל אתחזק איסורא ואין בידה, אשה לא מהימנא ורובא וחזקה רובא עדיף.
הצמח צדק מתרץ כי לפי דעתם של אותם ראשונים, רוב דרצון ורוב של פסולין אינו נחשב כלל רוב, מכיון שרוב זה תלוי במעשה (כלומר אין זה מציאות קבועה בעולם אלא מציאות המתחדשת על ידי בחירה), ולכן במקרה כזה אין כלל רוב הסותר את חזקת הנאמנות של האשה.
חזקת שלש שנים[עריכה | עריכת קוד מקור]
| ערך מורחב – חזקת שלש שנים |
חזקת שלש שנים היא דין מדיני חזקה האומר כי כאשר אדם מתגורר או משתמש בקרקע בתקופה של שלושה שנים רצופות, יש בהשתמשות זו לתת לו חזקת בעלות, כלומר שההנחה הראשונית והוודאית היא שכל אדם המתגורר בקרקע מסויימת בצורה של בעלות, ולא היה איש שמחה בפניו, יש להניח ב"מושכל ראשון" שהיא שלו עד שיתברר אחרת.
הערות שוליים
- ↑ מסכת חולין ו א.
- ↑ הרמב"ן.
- ↑ תוספות.
- ↑ צמח צדק עמ' 171
- ↑ רא"ש שם על דף ט'.
- ↑ מובא בגיטין ב, ב.
- ↑ שו"ת, אבן העזר סימן ל, א.
- ↑ וכמו שכתב המגיד משנה והביאוהו החלקת מחוקק והבית שמואל., ודלא כפני יהושע וכבר השיג עליו הפרי מגדים בהקדמתו לי"ד בכללי רובא וחזקה. וכתב על זה וכן בדין דכל אשה נאמנת לומר מותרת אני אם אין מכחישה.
- ↑ כמו שכתב התוספות ורשב"א בריש פרק קמא דגיטין.