ביום עשתי עשר תשל"א – הבדלי גרסאות

התוכן הכללי של המאמר עוסק באפקט וההשפעה שיש לבחירתו של הקב"ה בבני ישראל על בחירתם שלהם בו. תוך כדי כך, ישנה אריכות רבה בדרגות ומניעי הבחירה שיש ליהודי בבחירתו בה', באופן כללי מצטיירות שלש רמות ודרגות בבחירה של היהודי - זו למעלה מזו, כשלקראת סוף המאמר מתקשרות כל הדרגות זו לזו ומוסברת בהן היחסיות וההשפעה של דרגה על רעותה כמין שלשלת.

המאמר התקבל אצל החסידים ביותר, ואצל רבים נחשב מאמר זה למאמר העיקרי הנלמד לקראת יום הבהיר [[י"א בניסן]], למאמר ישנה תפוצה רבה ומידי שנה מודפסים ממנו עותקים רבים ונכתבים עליו ביאורים שונים.

במשך המאמר ישנו מעין חקירה במהות הבחירה של יהודי בעבודת ה' לעומת האומות העובדים את הבריאה בהתבסס על מדרש זה השני המתאר את צדדי ה"ויכוח" בין ישראל לאומות העולם.

{{ש}}'''אות א'''': מעורר הרבי על היחס שבין בחירת ה' בעמו לבין בחירת עם ישראל בהקב"ה. תמה על המדרש שבעוד עיקר שבחו של אשר הוא על בחירת ישראל, קרבנו - אומר המדרש - היא על שם בחירת הקב"ה. כמו כן שואל הרבי על התואר [[בחירה]] שתוכנה בחירה חופשית מבין שני דברים שוים, דבר שלכאורה אינו מתאים ביחס לעם ישראל והקב"ה שאינם בערך לזולתם.

{{ש}}'''אות ב'''': מביא הרבי את המדרש איכה ומקשה על הצורך בפיקחות לבחירה במלך ועל נימוקיו שהמלך אינו מתחלף.

{{ש}}'''אות ג'''': המהלך ראשון בביאור ה"ויכוח"; אומות העולם טועים וחושבים כי לגורמי הטבע יש מעלה בהשפעתם או אפילו [[שיתוף|בחירה]] ו[[עבודה זרה|שלטון בטבע]], שיטה הגורמת להם לעבוד את גורמי הטבע ולראות בהם את ישועתם. אולם עם ישראל מצד שורשם הפנימי יודעים כי אין בהם אף מעלה ושליטה ועובדים רק את הבורא.

{{ש}}'''אות ד''': על הביאור שבפרק ג טוען הרבי כי הוא אינו עולה בקנה אחד עם המשל שבמדרש משום שבמשל הבוחרים בשרים אינם טועים בעוד שלפי המשל הבחירה בגורמי הטבע שורשה בטעות. המהלך השני; בחירתן של האומות לקבל השפעה מ[[קליפה]] היא משום שאינם מעוניינים בעבודה ביגיעה ומעוניינים בהשפעה שאינה מוגבלת לעומת ישראל הרוצים לעבוד את המלך בכל מחיר.

{{ש}}'''אות ה'''': המשך הביאור שבפרק ד', ביאור נימוקו של הפקח "דכלהו מתחלפין ומלכא אינו מתחלף" וביאורו, כי טיעון זה משמש כראיה שחיותן של הקליפת אינו מתאחד עמן ולכן הם מקום המוות, בניגוד לחיות הקדושה שמתאחד עמן ועל ידן מתקשרים עם ה"מלך" - הקב"ה.

{{ש}}'''אות ו'''': בשלב זה של המאמר מסביר הרבי כי לא ייתכן שבחירתם של ישראל נובע משיטה רציונלית הגיונית בלבד, אלא שרשה בבחירת הנשמה, שהתקשרותה עם הבורא היא בחירה עצמית והיא משפיעה על הגיון ושכל האדם לבחור באלקות מטעמים הגיוניים.

{{ש}}'''אות ז'''': בפרק זה מבוארת בחירתן של ישראל ברמה עמוקה ודקה ביותר מאשר הביאורים שבפרקים ג, ד. בחירתו של הפקח במלך נובעת מרצונו להדבק במלך עצמו, והיא קיימת גם כשהשרים הינם חלק מעולמות הקדושה והם דרגות גבוהות באלקות הבטלים אליה ומגלים את רוממותה. בקשר לכך מביא את ביאור הבעש"ט על הפסוק: "תפילה לעני כי יעטוף" ותוכן תפילתו היא שלא יתפתה להידבק בהיכלות הפאר של המלך אלא "לפני ה' ישפוך שיחו".

{{ש}}כמו כן פרק זה מתחיל ביאור מעמיק כהמשך לפרק ו שבסופו (פרק יא) יתבאר המעלה והיתרון שהבחירה של הנשמה נמשכת בשכל.  

{{ש}}'''אות ח'''': מקשר את הבחירה במלך למבואר בחסידות אודות אהבה מסוג "מי לי בשמים" שתוכנה כפתגם שהיה נשמע מ[[אדמו"ר הזקן]]: "איך וויל זע גאָר ניסט איך וויל ניט דאיין ג"ע איך וויל ניט דאיין עוה"ב כו' איך וויל מער ניט אַז דיך אַליין" [תרגום חפשי: איני רוצה מאומה, איני רוצה בגן עדן שלך, איני רוצה את עולם הבא וכיוצא בזה שלך, רוצה אני אותך"] שהחידוש בזה הוא שגן עדן ועולם הבא הם הגילויים הכי עליונים שיש התגלות בתכלית השלימות ולמרות זאת לא רצה בהם אלא רק את הדביקות וההתאחדות המוחלטת בה'.

{{ש}}'''אות ט'''':בפרק זה מקשר הרבי את כל שלשת הביאורים בדקות הבחירה במלך עצמו היא סייג שלא ליפול בבחירה בכוכבים ומזלות משום שהבחירה בגן עדן וכיוצא בזה מאופיינת בכך שהאדם מעוניין להדבק בבורא באופן שישאר במציאותו ו"יקבל" ולא להתבטל בתכלית שבריבוי ההתשלשלות ירצה לקבל ללא חילוק אם ההשפעה באה מהקדושה או ממקום המוות (הביאור שבפרקים ד, ה) פרט נוסף שבבחירה בגן עדן הוא שיש חשיבות למציאות מחוץ ל[[עצמותו]] שבריבוי ההשתלשלות ייתכן כי יתן חשיבות למציאות בעולם כמו שמש וירח וגורמי הטבע.

{{ש}}'''אות י'''': מבאר כי בכל הביאורים ישנה מאפיין בסיסי אחד - חסרון בזיהוי בדבר אמצעי וטפל כאמצעי, גורמי הטבע הינם רק ממוצעים שעל ידן תימשך ההשפעה, הנותן להם ערך אינו מבחין בכך וחשבן לעיקר, ההשפעות הגשמיות הם לצורך עבודת הבורא.

{{ש}}כך גם כל הגילויים גם הכי עליונים, הם למען השלמת הכוונה העליונה והנותן לאיזשהו עניין ערך וחשיבות הרי הוא חוטא למטרתן ודבר שהוא אמצעי בלבד, מחשיבו לעיקר.

{{ש}}אומות העולם שרשם בחיצוניות הרצון אלא שאינו נרגש בהם לכן אין להם את ה"חוש" להרגיש בדבר אמצעי שאינו עיקר, אבל ישראל שרשם ב[[פנימיות הרצון]] יש להם את ה"חוש" והפקחות להרגיש בדבר אמצעי, שהוא אינו עיקר אלא רק שבאמצעותו ועל ידו נמשך ונפעל העניין.

{{ש}}'''אות י"א''': על פי המבואר בפרק עשירי שעם ישראל שרשם ב[[פנימיות הרצון]] מבאר כי בשל כך יש יתרון בבחירה כשהיא נובעת מצד השכל, היות והשכל הוא כח [[פנימי]] לעומת הרצון שהוא כח [[מקיף]] ושורש הפנימי הוא בפנימיות הרצון ולכן דווקא בעת שהבחירה נובעת מכח פנימי ולא ממקיף גרידה, מתגלית בנשמה הבחירה כפי שהיא מצד פנימיות המקיף.

{{ש}}'''אות י"ב''':מקשר את הביאור למזמור התהלים פרק עא "למנצח לדוד להזכיר" משל למלך שהיה לו רועה צאן וכשכעס גירש את הצאן ואת הדיר. לאחר מכן כינס שוב את הצאן ולא הזכיר את הרועה, שהביאור בזה הוא שייתכן כי ישוב הרצון לישראל ויכנס את הדיר אבל "הרועה" שעניינו המשכה פנימית לא יהיה נזכר וצריך התעוררות מיוחדת.

{{ש}}'''אות י"ג''': סיום המאמר; מבאר כי עיקר המעלה היא בחירת ישראל אלא שכפי המבואר במאמר (פרק יא) היא מושפעת מבחירתו העצמית של הקב"ה בהם בפנימיות הרצון לפיכך כשבא נשיא אשר לחזק את בחירתן של ישראל הקריב על שם הבחירה של הקב"ה, ומבאר כי בכחו של כל יהודי לפעול מעין אמירתו של ה[[אדמו"ר הזקן]] שכל רצונותיו יהיו בלא לב ולב ועיקר רצונו יהיה לעשות דירה בתחתונים.