דב בעריש רוזנברג: הבדלים בין גרסאות בדף

הרב דב בעריש רוזנברג, המכונה בפי כל ר’ בעריש, נולד לאביו הרב שמעון ולאמו מרת רבקה הי”ד בעיר טעשין שבצ’כיסלובקיה, ביום י”ז בסיון תרע”ט. ר’ בעריש נולד למשפחה מכובדת. סבו של אביו, הרב שמעון, היה תלמיד-חבר של ה’בני יששכר’ מדינוב. אמו מרת רבקה הייתה מצאצאי בעל ה’תוספות יום טוב’. אביו ר’ שמעון היה תופר מכנסיים לפרנסתו, ובזמן עבודתו היה משנן פרקי זוהר. אמו מרת רבקה היתה נוסעת מעיר לעיר כדי למכור סחורה בשווקים.  

ר’ דב בעריש היה ילד שביעי מבין תשעה ילדים במשפחה.  

עד הגיעו לגיל בר-מצוה, למד בעריש עם הרב מאיר טייטלבוים, רב העיירה טעשין ונכדו של בעל ה’ישמח משה’ מאוהל. לאחר בר המצוה שלו, נסע ללמוד בישיבות ‘כתר התורה’ בעיירה קשאנוב ובישיבה נוספת בעיר קראקא. בישיבות אלו כונה “בעריש טעשינער”. שם שקד ר’ בעריש על לימודו, והנהגתו הייתה ייחודית ונפלאה. הוא היה נער שקט וצנוע, עדין-נפש וכמעט שלא הכירו אותו חבריו ללימודים.  

בהיותו בן 18 החל ללמוד בבית המדרש שומרי שבת בעירו. באותם שנים נמנה על חסידי ראדומסק, והיה מגיע מידי פעם להתסופף בצילו של האדמו”ר מראדמוסק.  

ר’ בעריש לא זכה ללמוד ב’[[תומכי תמימים]]’.

כשפרצה מלחמת העולם השנייה, גוייסו כל הגברים לשורות הצבא. גם ר’ בעריש נאלץ להתייצב בצבא ובטרם התייצבותו נסע לרבו האדמו”ר מראדמוסק כדי לבקש ממנו ברכה. אמר לו הרבי: “אתה לא תחזיק רובה!” ואכן, נס גדול היה שלא גוייס לצבא כל שנות המלחמה.

לאחר פרוץ המלחמה, פנה האבא ר’ שמעון אל שלושת בניו: שלמה, ליבוש ובעריש, ואמר להם: “ברחו על נפשותיכם והצילו את עצמכם! ואתה, שלמה הגדול שבאחים, השגח על בעריש באופן מיוחד!” בעריש היה אז בחור כבן עשרים.  

שלשת האחים ברחו לכיוון רוסיה. בדרכים הארוכות שעברו, סבלו מאוד מתלאות המלחמה - בעיקר מרעב, קור ומחסור. הרעב הפיל חללים רבים, והמצב היה בכי רע. למרות זאת ר’ בעריש סירב בתוקף להכניס לפיו מאכלים אסורים.

בהיותם ברוסיה נפטר שלמה הגדול מדיזנטריה. מאז נטל על עצמו האח לייבוש את האחריות על בעריש הצעיר. שני האחים התגלגלו ממקום למקום וניצלו ממוות רק בניסים גדולים. כך התגלגלו עד שהגיעו לעיר למברג (לבוב) שעל גבול פולין רוסיה. בעיר זו פגש ר’ בעריש את החסיד הרב [[חיים מאיר ליס]] שקירבו, והטעימו לראשונה מטעמה של חסידות חב”ד.  

השלטונות הרוסים לא ראו בעין טובה את התקבצותם של פליטים בעיר הגבול, בתקופה שהמדינה היתה במצב מלחמה. לכן הודיעו השלטונות כי כל מי שירצה יוכל לקבל אזרחות רוסית, ומי שיסרב - יוחזר לגרמניה. היו יהודים שהעדיפו לסבול מהגרמנים ולא מהקומוניסטים, וביניהם גם האחים רוזנברג. הם חתמו כי הם רוצים לחזור לגרמניה. רק לאחר מכן התבררה התרמית. הרוסים הודיעו כי כל מי שחתם שרוצה לחזור לגרמניה, הנו בוגד ברוסיה ואחת דינו להישלח לסיביר.  

==בגלות סיביר==

ר’ בעריש נלקח למחנה עבודה בסיביר הרחוקה. גם שם עמד בעקשנות יהודית טיפוסית שלא להתגעל במאכלי טריפה או חמץ בפסח. הוא גם מסר את נפשו עבור תפילה ותפילין.  

בז’ באלול תש”ב השתחרר מסיביר, ולאחר שלושה שבועות, בערב ראש השנה תש”ג, הגיע לסמרקנד, שם היה ריכוז גדול של פליטים יהודיים ובהם חסידי חב”ד רבים. בעיר זו פגש שוב בר’ חיים מאיר ליס שהמשיך ללמדו חסידות.  

תקופת המלחמה הייתה קשה במיוחד. ר’ בעריש התחבט כל הזמן בגורלם של שאר בני משפחתו שנשארו מאחור.  

בין כה וכה פתח דף חדש בחייו, וביום י’ בכסלו תש”ד בא בקשרי השידוכין עם מרת איטא לישנר. בחתונתם של בני הזוג השתתפו חשובי וגדולי החסידים שהיו ב[[סמרקנד]]. את הקידושין סידר הרב [[ישעיה מרינובסקי]], ואת הכתובה כתב הרב [[נחום שמריה ששונקין]].  

החתונה עצמה התקיימה ביום שישי, כדי שלא להטריח קהל רב, וגם בגלל הרעב ששרר באותם ימים, ובין כה וכה כמעט ולא היה מה להגיש לאורחים שבאו להשתתף בשמחת החתונה.

 

 

 

==התקרבות לחסידות חב"ד==  

 

בין כה וכה החל הזוג הצעיר להתקרב לחב”ד בצעדים משמעותיים, לא מעט בזכות אברמ’ל, בחור חב”די אלמוני שהציג עצמו בשם זה. הם לא ידעו עליו מאום, מלבד העובדה שלמד בישיבות חב”ד. אברמ’ל הירבה לבוא לבית וללמוד חסידות חב”ד עם ר’ בעריש. על ידו התקשרו בני הזוג ל[[אדמו”ר הריי”צ]] בלב ונפש, למרות שמעולם לא פגשוהו, וראו את פניו בתמונה בלבד.  

 

קשר מיוחד שרר בין ר’ בעריש לבין הרב חיים זלמן קוזלינר (חז”ק). הוא היה מגלה לו איפה מתקיימות התוועדויות. באותם ימים של שלטון קומוניסטי רודני, מיקום ההתוועדות היה בבחינת סוד גמור, אולם ר’ חיים זלמן קוזלינר הכיר כי ר’ בעריש רוצה מאוד להתקרב לחסידות, ולכן הסתכן וגילה לו בכל פעם היכן תתקיים התוועדות. ידידותם הייתה כה גדולה, עד שכאשר נפטר ר’ בעריש, לא הודיעו על כך לחז”ק עד יומו האחרון.

 

 

 

 

בחודש ניסן תש”ה נולדה לר’ בעריש בתו הראשונה. מכיון שאך לפני שנתיים וחצי נפטר חמיו הרב שלום לישנר, התייעץ אפוא עם החסיד הנודע המשפיע ר’ ניסן נימנוב כיצד לקרוא לבת. ר’ ניסן אמר שכדאי לקרוא לה שולמית. ר’ בעריש שמע לעצת המשפיע, ונקרא שמה בישראל שולמית (כיום רעייתו של הרב יצחק יהודה ירוסלבסקי, מזכיר בי”ד רבני חב”ד).

 

 

 

 

 

 

 

בתחילת חודש תמוז הגיעה הרכבת סמוך לעיר וורוצ’לב שבפולין, שם ירדו ר’ בעריש ומשפחתו. בני המשפחה קיבלו חדר קטן במרתף בבניין הקהילתי, שם התגוררו פליטים יהודים רבים. באותו מרתף נולדה בתם השנייה - אסתר ביילה (כיום רעייתו של הרב יצחק דוד גרוסמן, רבה של מגדל העמק). לידתה היתה מלווה בניסים גדולים.

 

 

יום אחד באו אל ר’ בעריש שני ילדים בשם חיים זילבר ואחיו לעמיל, וסיפרו כי הוריהם נסעו לפרשוב שבצ’כיה, שם גרו לפני המלחמה, בעוד הם נשארו לבדם עם קבוצת ילדים. “הסירו לנו את הציצית, אבל אנחנו יהודים ורוצים להישאר יהודים”, אמרו כשדמעות זולגות מעיניהם. “אנא תן לנו ציצית”. היו ברשותו שתי ציציות (וגם זה נחשב הרבה באותם ימים טרופים), רחמיו נכמרו עליהם והוא העניק להם ציצית אחת משלו. ר’ בעריש לא הסתפק בציצית, ובלבו הרחב החליט לאמץ את שני הילדים. “מעתה”, אמר להם, “אתם תהיו יחד איתי כל העת. מעכשיו אתם תחשבו לאחי אשתי”. (הוא היה צעיר מכדי לומר שהם בניו). מאז ואילך צורפו שני הילדים לקבוצת הפליטים החב”דית עליה נמנה גם ר’ בעריש.  

 

הגויים הפולנים נותרו באנטישמיותם גם אחרי המלחמה. זו התעוררה ביתר שאת כשראו את היהודים חוזרים לפולין, לאחר שהיו בטוחים כי הגרמנים חיסלו את כולם. הם החלו להתנכל ליהודים ולהסב להם צרות רבות. פעם אחת כאשר נסע ר’ בעריש ברכבת העירונית, ניסו לזרוק אותו בעיצומה של הנסיעה, בפעם אחרת ניסו אף להצית את זקנו.

 

בראותו כי האנטישמיות גואה, החליט ר’ בעריש לעזוב את פולין. התינוקת הייתה רק בת שבועיים כאשר משפחת רוזנברג המשיכה במסע הנדודים, במהלכו עברו גם דרך עיר הולדתו של ר’ בעריש, טעשין, שהייתה חצויה בין פולין וצ’כיה. משם המשיכו לאוסטריה ומאוסטריה לגרמניה.  

 

 

ממינכן הגיעה משפחת רוזנברג למחנות הפליטים בפאקינג שבגרמניה. רק אז, כשהיו הרחק מידם של הקומוניסטים הארורים, גילה להם ‘אברמ’ל’ כי שמו האמיתי הוא אלחנן, הלא הוא החסיד ר’ אלחנן חוני’ע רייצס (ע”ה).

 

 

 

 

 

משפחת רוזנברג הגיעה לפאקינג בסוף חודש אלול שנת תש”ו. המקום היה בנוי מצריפי עץ ארוכים, מחולקים לחדרים רבים, קטנים וגדולים יותר. משפחת רוזנברג קיבלה חדר בינוני, שנכנסו בו שתי מיטות, עבור שני הילדים שהיו להם. החדר היה צפוף למדי, אך התקווה היתה כי הכל עראי ובעזרת ה’ עוד יגיעו לנחלה משלהם.

 

 

 

 

 

בין כה וכה החל להתארגן לנסיעה. החבילות כבר היו ארוזות, כאשר הגיע מכתב מאדמו”ר הריי”צ בו הורה לעלות לארץ הקודש! “וכך בלי להבין ובלי לחשוב הרבה” - כותבת הרבנית רוזנברג בזכרונותיה - “פתחנו שוב את החבילות וחיכינו לישועת ה’, באומרינו בכל יום ובכל עת: ‘יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ונזכה להיות בארץ ישראל בגאולה שלימה עם משיח צדקנו אמן”.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מנמל חיפה הועברו למחנה העולים בפרדס חנה. שבועיים לאחר מכן הגיעה למקום משלחת של חסידי חב”ד, והם שלקחו את משפחת רוזנברג עם עוד עשר משפחות חב”דיות, אל שכונת הרכבת בלוד. בין המתיישבים היו חמותו ואחותו של ר’ בעריש עם משפחותיהם. ומשפחות ליפסקר, גרוסמן, קפלן ועוד.