שופרו של משיח: הבדלים בין גרסאות בדף

'''שופרו של משיח''' הוא ה'''שופר גדול''' שיישמע בזמן [[הגאולה]], המוזכר בפסוק{{הערה|שם=ישעיהו|ישעיהו כז, יג.}} "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ [[אשור]] והנדחים בארץ [[מצרים]] והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים". וכפי שאומרים ב[[תפילת שמונה עשרה]] "תקע בשופר גדול לחרותנו".

ודנו במפרשים כיצד יתכן הדבר שקרניים של איל שהיה [[קרבן עולה]] שעולה כליל לה', נשתמרו לצורך תקיעה מאוחרת יותר{{הערה|הרמב"ן יתרו יט, יג. "ולא הבינותי זה, כי אילו של יצחק עולה הקריב אותו והקרנים והטלפים הכל נשרף בעולות? אולי גבל הקב"ה עפר קרנו והחזירו למה שהיה".}}. וכן כיצד מותר להשתמש בקרניים אלו מצד דין [[מעילה]] שאסורה בקדשים{{הערה|ראה [http://torashageula.org/ימות_המשיח_בהלכה_חלק_א׳_-_סימן_ז׃_שופרו_של_משיח_מאילו_של_יצחק#cite_ref-1 ימות המשיח בהלכה חלק א׳ - סימן ז׃ שופרו של משיח מאילו של יצחק].}}.

 

ממשיכים על ידי תקיעת שופר את ה[[פנימיות]] של אלקות שלמעלה משייכות לעולמות ([[סובב כל עלמין]]), ומעוררים את ה[[תענוג]] של [[הקדוש ברוך הוא|הקב"ה]] ב[[בריאת העולם|בריאת העולמות]].

 

מעוררים פנימיות התענוג, [[פנימיות הכתר]] (תחתונה שבמאציל).

 

 

היה עוד יותר נעלה. ולמרות כל זאת גם בתקיעת שופר זה נאמר "והעברת שופר תרועה", ("שופר" סתם, ולא "שופר גדול").

 

בשופר של מתן תורה נאמר "ויהי קול השופר הולך וחזק מאד", ה[[קול]] היה [[קול גדול|'''קול''' גדול]], אך לא היה '''שופר''' גדול.  

 

למדנו שה"'''שופר גדול'''" נעלה אפילו מתקיעת שופר של שנת היובל בבית המקדש הראשון. ואפילו מהשופר שהיה במתן תורה.

 

 

 

התכלית של תקיעת השופר גדול שיתקע ביום ההוא, היא, כדי לפעול התעוררות [[תשובה]] אצל ה"אובדים ב[[ארץ אשור]]" (אלו שלא עמדו בנסיון של [[עשירות]]) ו"הנדחים ב[[ארץ מצרים]]" (אלו שלא עמדו בהנסיון של [[עניות]]), שירדו למטה מטה ונבלעו בתוך אשור ומצרים, ובשביל זה יש צורך בשופר גדול דווקא. כי במתן תורה היה היו בני ישראל בקירוב לאלקות (גם לפני קול השופר), ולכן גם על ידי שופר סתם היה מספיק לעוררם. אבל כדי לעורר את האובדים והנדחים לא מספיק שופר סתם, ואפילו לא השופר של מתן תורה, אלא צריך להיות ההתעוררות על ידי שופר גדול דוקא.

 

הטעם לזה שאודות שופר סתם כתוב "ואדנ-י הוי' בשופר יתקע", ש"אדנ-י הוי'" הם [[שמותיו של הקב"ה|שמות של הקב"ה]], (וכששמות אלה [[שם הוי"ה בניקוד אלוקים|"אד' הוי'" הם בניקוד אלקים]] הם נעלים עוד יותר), ובהשופר גדול כתוב "יתקע" סתם, ולא כתוב מי הוא התוקע.

 

הוא, כיון שתקיעה זו היא באה מבחינה כזו שלמעלה יותר מ[[שם]] [[הוי"ה (שם)|הוי']], שהוא בחינה שלא נתפס בשום אות ורמיזא כלל. לפי שתקיעה זו היא מ[[עצמות ומהות אין סוף ב"ה|מהותו ועצמותו יתברך]] שלמעלה גם מבחינת אנכי, (סתימא דכל סתימין).

 

 

הטעם שנאמר "יִתָּקַע בשופר גדול", שהלשון "יִתָּקַע" (תי"ו בקמ"ץ) מורה שיתקע מעצמו, הוא, כי הגילוי של השופר גדול לעורר את האובדים והנדחים יהיה מעצמו, בלי אתערותא דלתתא כלל.

 

 

שהגילוי של ה"שופר גדול" לא מגיע על ידי [[עבודה]] כלל, הם אובדים ונדחים, והשופר באה לעורר אותם, דווקא מכיון שהם אובדים ונדחים הם בתכלית המיצר והדוחק, וזה מעורר וממשיך התקיעה של השופר גדול (ההמשכה מבחינת סתימא דכל סתימין), תכלית המרחב. כי דווקא על ידי ש"מן ה'''מיצר''' קראתי י-ה", דוקא על ידי זה "ענני ב'''מרחב''' י-ה". כמו התורה של [[הבעל שם טוב]]<ref>כתר שם טוב (הוצאת קה"ת) סי' צו (יג, ג).</ref> על הפסוק<ref>תהלים קב, א.</ref> "תפלה לעני כי יעטוף ולפני הוי' ישפוך שיחו", שתפלת העני היא שלפני הוי' ישפוך שיחו, וגם שתפלת העני מתקבלת יותר.  

אבל גם כשה'''המשכת''' הגילוי של השופר גדול הוא מצד מלמעלה, הרי  '''''לאחרי''''' הגילוי של השופר גדול יש גם להאובדים והנדחים כפשוטם המעלה של עבודת האדם, כי זה שהשופר גדול יעורר את נקודת היהדות שבכל אחד מישראל (גם וכולל האובדים והנדחים) וירצו לצאת מהגלות וללכת לירושלים ולהשתחוות לה', הוא רק שעל ידי הגילוי של השופר גדול יתעורר הרצון האמיתי של ה''ישראל עצמו''.

שהרי זהו החילוק בין הגאולה ד[[יציאת מצרים]] ו[[גאולה האמיתית והשלימה|גאולה העתידה]], שביציאת מצרים, רצונם של בני ישראל לצאת מטומאת מצרים ולדבקה בו ית' היתה מצד הגילוי מלמעלה, ובגאולה העתידה, הרצון לצאת מהגלות ולבוא ל[[ירושלים]] יהיה הרצון של ישראל, והגילוי דלמעלה (שופר גדול) הוא רק סיבה שעל ידו יתגלה הרצון דישראל. והעבודה שלהם תהי' מצד עצמם.  

גם יהודי שעבודתו היא ב[[שלימות]], על ידי עבודת ה[[ביטול]] שלו לעורר ולהמשיך את השופר גדול, כי על ידי ש[[התבוננות|מתבונן]] שלגבי הרוממות ד[[אור אין סוף|אור א"ס]] גם העבודה האמיתית לחטא יחשב, ולכן הוא מרגיש את עצמו לאובד ונדח, גם כך נתעורר ונמשך הגילוי של השופר גדול.  

וגם אז (כשהמשכת הגילוי דשופר גדול היא על ידי הביטול שלו) שייך לשון יתקע (תי"ו בקמ"ץ), יתקע מעצמו, כי כשעושה את עצמו [[עני]] ורש, דענין העני הוא שאין לו משל עצמו כלום והוא רק מקבל זה שנותנים לו בדרך [[צדקה]], הוא מכיר ומרגיש שזה שעל ידי עבודתו נמשך הגילוי, הוא לא מצד העילוי שלו (שבכחו להמשיך), אלא מצד [[חסד]] [[הקדוש ברוך הוא|הקב"ה]], יתקע מעצמו, וכאילו שההמשכה היא בלי [[אתערותא דלתתא]] כלל.

וזהו ההוראה מזה שביום ההוא יתקע בשופר גדול, יתקע מעצמו, שהעבודה צריכה להיות בביטול, להכיר ולהרגיש שכל הענינים שנפעלו על ידי עבודתו, הן בנוגע לעצמו והן בנוגע לזולתו, היא לא מצד המעלות שלו, אלא מצד הנתינת כח מלמעלה. והרגש זה (שלא הוא זה שפועל, כי אם זה בא מלמעלה) לא פועל חלישות בעבודתו, כי אם אדרבה, הרגש זה פועל שעבודתו היא ביתר שאת. כי כשהעבודה שלו קשורה עם [[מציאות|מציאותו]], העבודה היא במדידה והגבלה. וגם כשהעבודה שלו היא באופן דבכל מאודך, הרי היא מאדך, מאד שלך, וע"י ההרגש שהענינים שנעשים על ידי עבודתו הם לא מצד הכחות שיש לו אלא מצד האלקות, על ידי זה הוא יוצא מהמציאות וההגבלות שלו, והעבודה שלו היא למעלה ממדידה והגבלה<ref>ד"ה והיה ביום ההוא, ר"ה תשכ"ח, סה"מ מלוקט ו'. וש"פ האזינו.</ref>.

==[[טעימה מהגאולה בדורנו|התחלת הגילוי של שופר גדול בזמננו]]==

החל מקיץ [[תשכ"ז]], בתקופת ההתעוררות הגדולה שהיתה בעם ישראל לאחר הניצחון הניסי ב[[מלחמת ששת הימים]] דיבר [[הרבי]]{{הערה|[https://he.chabad.org/library/article_cdo/aid/3139995 מאמר ד"ה והיה ביום ההוא תשכ"ח] קונטרס ראש השנה - תשנ"ב. וכן בהתוועדות שבת בראשית תשכ"ח ([[שיחות קודש]] [[תשכ"ח]] ח"א ע' 124).}} על כך שלא רק שאנו עומדים בסמיכות הכי גדולה לקיום הייעוד "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול" אלא (בכמה עניינים) כבר התחיל הגילוי של אותו שופר גדול. ורואים שאנשים שהיו תחלה במצב של אובדים ונדחים רח"ל התעוררו ב[[תשובה]] על ידי התקיעה בשופר גדול.

הרבי ציין למאמר של [[אדמו"ר הריי"צ]]{{הערה|ד"ה והיה ביום ההוא. נדפס ב"הקריאה והקדושה" תשרי תש"ג ובסה"מ אידיש ע' 78 ואילך.}} (משנת תש"ג) ששם כתב בקשר ל[[מלחמת העולם הראשונה|מלחמות העולם הראשונה]] ו[[מלחמת העולם השניה|השניה]] - שעניינים היה לעורר ולזעזע את ישראל ולהוציאם ממצב של אדישות - וכותב שם הרבי שזהו ה"שופר גדול" שהקב"ה תוקע בו כדי לעורר את ישראל ולהביא אותם לידי הכרה כי התכלית היחידה היא שיהיה (כסיום הכתוב) "והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים".