עריכת הדף "משתמש:אליהו ב./עזה" (פסקה)

== היסטוריה ==
האזכור ההיסטורי המוקדם ביותר לעזה נמצא בהקשר לפרעונים מלכי מצרים ששלטו בעיר כ-300 שנים. 
בהמשך הפלשתים – השתלטו על חוף כנען וכבשו גם את עזה שהייתה אחת מערי הפלשתים הגדולות. הפלשתים מופיעים ב[[מקרא]] כאויביהם המרים של [[שבטי ישראל|ישראל]] בסוף [[תקופת השופטים]] ובתקופת [[ממלכת ישראל המאוחדת]]. במשך שנים הם שלטו על שטחים נרחבים ב[[ארץ ישראל]] וערכו עם ישראל מלחמות רבות, בין השאר בימי [[שמשון]], [[שמואל]] ו[[שאול]], עד שהוכרעו על ידי [[דוד]].{{הערה|שמואל ב ח,א.}} [[שלמה]] בנו כבר שלט על כל ארץ פלשתים, ועזה הייתה העיר הדרומית ביותר בגבול ממשלתו: {{ציטוטון|כִּי הוּא רֹדֶה בְּכָל עֵבֶר הַנָּהָר, מִתִּפְסַח וְעַד עַזָּה}}{{הערה|מלכים א, ה.}}.

בהמשך הייתה עזרה תחת שלטון אשור, בבל ופרס. הטיל [[אלכסנדר מוקדון]] מצור על עזה. המצור נמשך כ-9 שָבועות, ואחריהם טבח צבאו של אלכסנדר בכל הגברים הלוחמים. הנשים והילדים נמכרו ל[[עבדות]].

המלך החשמונאי [[אלכסנדר ינאי]] כבש את עזה בשנת 101 לפנה"ס לאחר מצור שנמשך שנה והסתיים ב[[טבח]] שבוצע בתושבי העיר. אלכסנדר ינאי הרג את מועצת העיר שברחה למקדש אפולו, והחריב את העיר.

עם כיבוש האזור על ידי [[פומפיוס]], בשנת 63 לפנה"ס, עברה העיר להיות תחת שלטון רומי.

בעזה הייתה קהילה יהודית גדולה. אחד מבתי הכנסת המפוארים בארץ מתקופה זו התגלה ב 1965. כתובת ההקדשה של בית הכנסת העתיק בעזה מעידה שרצפת הפסיפס שלו נתרמה על ידי מנחם וישוע בני ישי בשנת 508. בין יתר האלמנטים והדמוויות בפסיפס מתואר דוד המלך (בפסיפס כתוב דויד) מנגן בכינור.

 הם החלו ליישב בה תושבים מוסלמים, לצד התושבים ה[[נוצרים]] והיהודים ששכנו בה לפָנים. עזה הייתה הנמל החשוב והגדול ביותר באזור, ובה הסתיימה [[דרך הבשמים]] שדרכה הובלו סחורות יקרות מאסיה. דרך [[נמל עזה]] שווקו סחורות אלה ל[[אירופה]].

בשנות השלטון ה[[התקופה הממלוכית בארץ ישראל|ממלוכי]] 1250-1516 עזה הייתה בירת מחוז ארץ ישראל. חלק מן התקופה היא חלקה את הראשות עם [[צפת]]. היישוב היהודי בעזה בשלהי התקופה הממלוכית ובראשית [[התקופה העות'מאנית בארץ ישראל|התקופה העות'מאנית]] היה השלישי בגדלו בארץ ישראל (אחרי צפת וירושלים).

והשלטון על עזה עבר לפקידים עות'מאנים מחשובי יהודי עזה הוא רבי [[ישראל נג'ארה]], [[פייטן]] ו[[משורר]], שכיהן כ[[פוסק]] בעזה, וכרבה הראשי. מנגד נודע גם [[נתן העזתי]], מפיץ דבריו של [[משיח שקר|משיח השקר]] [[שבתי צבי]] שפעל בשנות השישים של [[המאה ה-17]]. במהלך [[מסע נפוליאון בארץ ישראל]] כבש [[נפוליאון]] את העיר לאחר קרב קצר ב-[[24 בפברואר]] [[1799]].

יצוא שעורה לאירופה. ענף חקלאי חשוב אותו הובילו יהודי עזה היה המסחר ב[[אבטיח הפקועה]] לתעשיית התרופות באירופה.

באפריל 1915 הפגיזו ספינות מלחמה צרפתיות את העיר מן הים. במהלך [[1916]] נאבקו [[האימפריה הבריטית]] ו[[האימפריה העות'מאנית]] על השליטה ב[[תעלת סואץ]] וב[[חצי האי סיני]]. הכוחות הבריטיים הצליחו לדחוק את הטורקים מחצי האי סיני מזרחה ובתחילת [[1917]] עמדו באזור [[רפיח]]. הטורקים נערכו בקו הגנה בין עזה ובין [[באר שבע]]. על הכוח הטורקי פיקד הקצין הגרמני [[פרידריך קרס פון קרסנשטיין]]. שלושה קרבות נערכו באזור עזה, אשר נחשבה כנקודת מפתח לכיבוש ארץ ישראל.

כוחותיו של [[צ'ארלס דובל]], מפקד הכוח הבריטי, נעו בחסות החשכה וה[[ערפל]] ב-[[26 במרץ]] לעמדות התקיפה שלהם. דיוויזיית רגלים מתוגברת תקפה את רכס [[עלי מונטר]] הסמוך לעזה ואילו יחידות הפרשים תקפו את העיר ממזרח ומצפון. לאחר קרב קשה, הצליחו הרגלים הבריטיים לכבוש את אתר עלי מונטר והפרשים האוסטרלים [[כיתור|כיתרו]] את העיר מכל עבריה. דובל, אשר לא היה בטוח בהצלחת כוחותיו, נתן עם ערב פקודת נסיגה ובכך מסר בעצם את הניצחון בקרב לכוחות הטורקים.

הבריטים, אשר היו מעודדים מהגעת מסילת הברזל וקו המים שסללו בסיני עד למפקדתם ב[[דיר אל בלח]], החליטו לתקוף את עזה בשנית. אלא שבמשך שלושת השבועות שחלפו מהקרב הראשון, חיזק [[פרידריך קרס פון קרסנשטיין|קרס פון קרסנשטיין]] את עמדותיו בציר עזה-באר שבע והכוח שבפיקודו הצליח להדוף את התקפת הכוח הבריטי תוך שהוא גורם לו אבדות קשות. רק לאחר נפילת באר שבע בסוף אוקטובר 1917, נפלה גם עזה בידי הכוחות ה[[הממלכה המאוחדת|בריטים]] ב-[[7 בנובמבר]].

בעזה נמצא בית קברות צבאי, הגדול ביותר לחללי האימפריה הבריטית בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה. בבית הקברות קבורים מעל 3000 חללים, חלקם יהודים.

בעת [[מלחמת העולם השנייה]] היו בעזה בתי רפואה של יחידות אוסטרליות ובריטיות וכן שדה תעופה של חיל האוויר הבריטי.

==== תחת השלטון המצרי ====
=====ממשלת כל פלסטין=====
עוד לפני עזיבת כוחות [[המנדט הבריטי]] במאי 1948, נכנסו יחידות של [[חיל המשלוח המצרי (1948)|חיל המשלוח המצרי]] לרצועת עזה ואף נטלו חלק בהתקפות על [[כפר דרום]]. במהלך קרבות [[מלחמת העצמאות]] ברחו פליטים ערבים רבים, מאזור [[השפלה]] הדרומית ומאזור הנגב לאזור העיר עזה ולערים האחרות ברצועת עזה. ב[[הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות]], שויכה רצועת עזה לשטח מצרים, אולם האחרונה החילה בה [[ממשל צבאי]] ולא ראתה בה טריטוריה מצרית.

לאחר כיבוש [[רצועת עזה]] על ידי מצרים, היה ניסיון לכונן בה מעין ישות של ממשל עצמי [[פלסטינים|פלסטיני]]; ביולי 1948 הוקמה בעיר עזה "מועצה מנהלית לפלסטין", בספטמבר אותה שנה הקים [[הוועד הערבי העליון]] במקום מועצה זאת את [[ממשלת כל פלסטין]]. בזאת התיימר הוועד הערבי העליון כי לממשלה זאת תהיה סמכות גם בגדה המערבית שנכבשה על ידי ממלכת [[ירדן]]. ב[[ראש ממשלה]] זאת הועמד [[אחמד חילמי]], שר החוץ שלה היה [[ג'מאל חוסייני]] והממונה על ביטחון הציבור היה [[פאיז ביי אידריסי]]. הוקמה גם [[אספה מכוננת]] שבראשה הועמד ה[[מופתי]] חג' [[אמין אל-חוסייני]]. הניסיון להקים בעזה ממשלה כל-פלסטינית נכשל מחמת התנגדותה של ממשלת ירדן, שעמדה לספח את הגדה המערבית וראתה עצמה כנציגה הבלעדית של הפלסטינים. גם המצרים לא מסרו לממשלה זאת סמכויות של ממש ובספטמבר [[1952]] הצהירה מועצת [[הליגה הערבית]] כי ממשלה זאת חדלה מלפעול.

=====תחת נציב צבאי מצרי=====
ב[[מבצע קדש]] ב-1956, נכבשה עזה ב-[[2 בנובמבר]] על ידי כוח ישראלי שכלל את [[חטיבה 11|חטיבת החי"ר 11]], בפיקוד [[אהרון דורון]], שתוגברה בצוות גדודי משוריין מ[[חטיבה 37]]. כוח זה החל בפעולתו בשעות הבוקר המוקדמות ובצהרי אותו יום נכנעה העיר. אותו כוח השתלט גם על צפון רצועת עזה ואז נע דרומה לכיוון [[ח'אן יונס]].{{הערה|אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל - שנים ראשונות תש"ח-תש"ך, מפה 218, ירושלים: הוצאת כרטא, 1978}} את מקומה של חטיבה 11 תפסה [[חטיבת הנגב|חטיבה 12]] שעסקה בהחזקת רצועת עזה ובהשלטת סדר בה. על החטיבה פיקד [[דוד אלעזר]] שאף קיבל את כתב הכניעה לעיר מהגנרל המצרי [[פואד דיגווי]] שהיה מושל רצועת עזה.{{הערה|[[חנוך ברטוב]], '''דדו''' (כרך ראשון), עמ' 82, וקובץ התמונות, עמ' 160, [[הוצאת מעריב]], 1978}} כוחות [[צה"ל]] נסוגו מהעיר בעת הנסיגה מ[[חצי האי סיני|סיני]] בתחילת 1957.

ב[[מלחמת ששת הימים]] ב-1967, כבשה ישראל שנית את רצועת עזה מידי המצרים. על מבואותיה הדרומיים של עזה נערך ב-[[5 ביוני]] קרב קשה בין מגני העיר שנמנו על הדיוויזיה ה-20 "הפלסטינית" של [[הצבא המצרי]] ובין חטיבה 11 וגדוד 202 של [[חטיבת הצנחנים]].{{הערה|ראו [[עלי מונטר]]}} בשעות בוקר 6 ביוני, לאחר ש[[חיל האוויר הישראלי]] הפציץ מטרות בעיר, תקפו הכוחות מחטיבה 11 ומגדוד 202 ממזרח. במקביל, לאחר שנתקל בהתנגדות קשה באזור ח'אן יונס, נע צפונה גדוד צנחנים נוסף בפיקוד מפקד החטיבה [[רפאל איתן]], מתוגבר בפלוגת טנקים. כוח הצנחנים הרכוב נע במהירות, שטף מצפון לדרום וחזרה את רחוב צלאח א-דין לכל אורכו, תוך ירי בלתי פוסק ונע חזרה דרומה לאזור ח'אן יונס.{{הערה|על פי עדותו של [[יהודה רשף]], מפקד חטיבה 11, ב-"6 ימי מלחמה" - קובץ הדרכה של הנוער העובד והלומד, עמ' 125-126}} בעיר עצמה החלו להופיע דגלים לבנים מונפים ונערכו קרבות מועטים בלבד. בצהרי היום הושלם כיבוש העיר ומושלה הצבאי המצרי חתם על כניעת העיר בטקס שנערך ב[[בית החולים שיפא]].

====לאחר [[מלחמת ששת הימים]]====
עזה שימשה כמפקדה הראשית עבור כוחות [[צה"ל]] שהחזיקו את רצועת עזה בין השנים [[1967]] ל-[[1994]]. בשנת 1969 חוברה העיר לרשת החשמל של ישראל על בסיס הזיכיון ההיסטורי של [[חברת החשמל]].{{הערה|{{למרחב||עזה חוברה לרשת החשמל הישראלית|19691127|96}}}} ביולי [[1969]] חתם המושל הצבאי של עזה, מוטה גור, על צווי גירוש ל[[פייסל חוסייני]], אברהים אבו סיטה וחיידר עבדול שאפי.

בשנת [[1971]] החליטה [[ממשלת ישראל]] לפעול לשיקום מחנות הפליטים שברצועת עזה, מתוך מחשבה שמהלך זה יעזור להרגעת המתיחות הביטחונית ושינוי דעת הקהל לטובת ישראל, לאחר שתחת השלטון המצרי לא נעשה מאמץ לשקם את הרצועה. כחלק מהתוכנית הוקמה שכונות חדשות לפליטים בעזה, כש[[מע"ץ]] מבצעת את עבודת התשתית. בין השאר הוקמה בדרך זאת שכונת קנדה ברפיח שנמצאת כיום בצידו המצרי של הגבול. מתחילת [[שנות ה-70]] החלו עימותים תכופים בין כוחות הביטחון הישראלים לבין הפלסטינים. ב-[[1971]], בעת ש[[אריאל שרון]] היה אלוף [[פיקוד הדרום]] פעל [[צה"ל]] בצורה נרחבת למיגור [[הטרור ברצועת עזה בתחילת שנות ה-70|הטרור ברצועת עזה]], והביא לשקט יחסי שנמשך מספר שנים. בדצמבר 1987 פרצה [[האינתיפאדה הראשונה]] והעיר עזה הייתה אחד ממוקדי העימות. בעקבות ה[[אינתיפאדה]] והגבלת [[חופש התנועה]] של עובדים עזתיים אל מעבר ל[[הקו הירוק|קו הירוק]] התדרדר המצב הכלכלי בעזה.

====הרשות הפלסטינית====
ב-[[1994]], כתוצאה מ[[הסכמי אוסלו]], נסוג צה"ל מהעיר עזה והשליטה
===הרשות הפלסטינית====
ב-[[1994]], כתוצאה מ[[הסכמי אוסלו]], נסוג צה"ל מהעיר עזה והשליטה בעיר עברה לידי [[הרשות הפלסטינית]]. מנהיג הרשות הפלסטינית, [[יאסר ערפאת]], קבע את מפקדתו בעזה וישיבתה הראשונה של [[המועצה הלאומית הפלסטינית]] נערכה בעזה במרץ 1996. בשנת [[1998]] החלה לפעול [[המכללה האוניברסיטאית למדעים שימושיים]].

בשנת 2005, לפי [[תוכנית ההתנתקות]], פונו היישובים היהודיים ברצועת עזה, וצה"ל יצא ממנה יציאה חד צדדית. לאחר יציאת צה"ל, התגבר ירי רקטות [[קסאם]] משטח הרצועה, כאשר הירי מהעיר עזה והעיירות הסמוכות אליה כוון בעיקר אל העיר [[שדרות]] וליישובים סביבה.

====תחת שלטון החמאס====
לאחר ניצחון ה[[חמאס]] בבחירות שנערכו ברצועת עזה ב-[[2006]] ו[[עימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה]] בו הורחקו פעילי ה[[פת"ח]], החמיר המצב הביטחוני בעיר. ישראל הפעילה [[הסגר על רצועת עזה|סגר על רצועת עזה]] ומנגד התגבר ירי הרקטות ופצצות המרגמה על יישובי [[עוטף עזה]], שהפכו את העיר ליעד עיקרי של הפצצות [[חיל האוויר הישראלי]]. בדצמבר 2008 פתח צה"ל ב[[מבצע עופרת יצוקה]] שבו פעלו כוחות [[זרוע היבשה|יבשה]], אוויר ו[[חיל הים הישראלי|ים]] כנגד מטרות פלסטיניות ברצועת עזה. עיקר המאמץ הישראלי היה סביב העיר עזה: בעיר [[ג'באליה]], במחנה הפליטים [[שאטי]] ובשכונות המזרחיות והדרומיות של העיר עצמה. הכוחות ה[[ישראלים]] נסוגו לאחר כשלושה שבועות. במהלך המבצע נגרם הרס רב בעיר, כתוצאה מתקיפות של [[צה"ל]] ונהרגו מאות מתושבי העיר, חלקם חמושים וחלקם אזרחים.

בנובמבר [[2012]] פתח צה"ל ב[[מבצע עמוד ענן]] ברצועת עזה, בתגובה לירי המתמשך על יישובי דרום בשבועות שקדמו לו. ביולי 2014 פתח צה"ל ב[[מבצע צוק איתן]] ברצועת עזה, בתגובה לירי המתמשך על יישובי הדרום בשבועות שקדמו לו, במבצע שכלל גם כוחות אוויר וים, וב-17 ביולי 2014 נכנס צה"ל קרקעית לרצועת עזה בעקבות חדירה תת-קרקעית לשטח ישראל. במהלך המבצע הושמדו אלפי רקטות מסוגים שונים, נגרם הרס רב בעיר ונהרגו 2,203 פלסטינים במהלך המבצע. מתוכם, בין 1,068 ל-1,408 פעילי טרור ובין 805–1473 אזרחים הרוגים, ומעל ל-11,000 פלסטינים פצועים, מעל ל-200 פעילי טרור נשבו בידי ישראל.

====מלחמת חרבות ברזל====
ב-7 באוקטובר 2023, החמאס תקף את ישובי עוטף עזה, ורצח כ-1400 ישראלים. בעקבות כך, ישראל הכריזה מלחמה על החמאס, ויצאה למיגורו. המלחמה נקראה [[מלחמת חרבות ברזל]].