עריכת הדף "גיוס בני הישיבות" (פסקה)

===בארץ הקודש===
סוגיית גיוסם של תלמידי הישיבות לשירות צבאי החלה כבר בשנת [[תש"ח]] (1948), עם הקמת המפקד לשירות העם, בשלב הראשון של [[מלחמת העצמאות]]. ב[[חודש אדר]] התנהל משא ומתן בין נציגים בכירים של המפקדה הארצית של 'ההגנה' לבין ראשי ישיבות בירושלים מטעם ועד הישיבות. ב[[כ"ט באדר|כ"ט באדר א']] (10 במרץ), נחתם "הסדר והסכם" ובו פורטו הכללים לגיוס ולשחרור תלמידי ישיבות ורבנים, הכולל התחייבות ראשי הישיבות לא לרשום בישיבות תלמידים שלא מגיעים מתוך המסגרת הישיבתית ושלא יפגעו בזכויות בחורים שבחרו להתגייס. הסדר זה התקבל בשיתוף ועד הישיבות בהתנגדות גורמים חרדים קיצונים שיוצגו על ידי "איחוד הישיבות" שהיה שותף להסכמות קודמות, אולם סירב לקבל את ההסדר החדש{{דרוש מקור}}.

במלחמת העצמאות קראה אגודת ישראל לגברים החרדים בגיל גיוס להתגייס במסגרת המפקד הכללי שעליו הוכרז אז ביישוב, ולהצטרף לגדודים הדתיים. עם התעצמות הקרבות התגייסו גם חלק גדול מבחורי הישיבות בירושלים לגדוד טוביה, לשירות חלקי במקביל ללימודיהם. הגדוד היה אמור להעניק לבני הישיבות אימונים בנשק, אולם בסופו של דבר תוכנית זו לא יצאה אל הפועל, בשל התנגדות ראשי הישיבות וכן חשש של ראשי הצבא להעניק נשק לקבוצה חרדית, והגדוד עסק בעיקר בעבודות הביצורים. באוקטובר 1948 השיב ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון בוועדת הביטחון של מועצת המדינה ש"יש 400 בחורי ישיבה, שהם כולם בגיל צעיר ושאם הם יתחייבו בגיוס יהיה צריך לסגור את בתי הישיבות, ושהם גם בארצות אחרות שוחררו מגיוס", ועל כן הוסכם לשחררם. ב-9 בינואר 1951 כתב דוד בן-גוריון למנהל משרד הביטחון ולרמטכ"ל: {{ציטוטון|על יסוד סעיף 12 בחוק שירות בטחון, שחררתי בחורי הישיבה משירות סדיר. שחרור זה חל רק על בחורי הישיבה העוסקים בפועל בלימוד תורה בישיבות, וכל עוד הם עוסקים בלימוד תורה בישיבות.}}

בשנת 1954, הורה שר הביטחון פנחס לבון לגייס תלמידי ישיבות לאחר שלמדו בישיבה ארבע שנים. בעקבות מחאה מצד ראשי הישיבות, הורה ראש הממשלה משה שרת על ביטול הוראה זו.

בשנת 1958 הגיע מנכ"ל משרד הביטחון, שמעון פרס, באישור שר הביטחון בן-גוריון, להסדר חדש עם ראשי הישיבות. במסמך שפורסם נקבעו נוהלי דחיית השירות, ובפרט נקבע כי תלמיד ישיבה שיתגייס לאחר גיל 25 יתאמן במשך שלושה חודשים, ומשם יועבר לצבא המילואים.