עריכת הדף "אהבה ויראה שכלית וטבעית"

'''אהבה שכלית ואהבה טבעית''' הם שני סוגים של [[אהבת ה']]{{הערה|מחשבת החסידות (ר' יואל כהאן) עמ' 88 ואילך. וכפי שמסביר בתניא: בהתחלה בקיצור (בסוף פרק טו), שכדי לשנות טבע הרגילות '''ולשלוט''' בנפש הבהמית צריך לעורר את האהבה לה' ע"י '''שמתבונן''', אבל בשביל '''למשול''' בה בלבד מספיק לעורר את האהבה המסותרת. ולאחר מכן באריכות גדולה: בפרקים טז-יז בהולדת האהבה השכלית, ובפרקים יח-כה כיצד לעורר את האהבה המסותרת.}}, ושניהם ב[[נפש אלוקית|נפש האלוקית]]. הסוג הראשון מקורו ב[[מוחין|שכל]] והשני ב[[לב]], וכל אחד מהם מתגלה בכמה אופנים שונים (דרגות שונות).

{{אהבה ויראה}}

==אהבה שכלית==
אהבה שכלית היא אהבה שנולדת בעקבות התבוננות{{הערה|תניא פרק ג'.}} המילה '''נולדת''' מדגישה שבלי התבוננות אין אהבה זו קיימת כלל{{הערה|בתניא שם "אם לא יקשר דעתו ויתקע מחשבתו בחוזק ובהתמדה לא יוליד בנפשו יראה ואהבה אמיתית כי אם דמיונות שוא."}} (כמו תינוק, שעד שלא נולד אינו מציאות בפני עצמו כלל). אהבה זו מתגלה בשלושה שלבים, ואם ההתבוננות אינה מספיקה{{הערה|מאיזו סיבה שלא תהיה: אם מצד עצלות, ואם מסיבה חיצונית צדדית, ואם מפני שאין בכח שכל אדם זה להתבונן ולתקוע דעתו באופן כה חזק.}} ישאר האדם בשלב הראשון או השני כדלקמן.

;א. אהבה המסותרת במוחו.
במושג זה לא מתכוונים לאהבה במובן הרגיל, אלא למסקנה שכלית '''שצריך''' לאהוב. ולכן נקראת אהבה זו "מסותרת"{{הערה|היינו, למרות דמיון השם '''לא''' מדובר כאן על האהבה המסותרת (שהיא האהבה הטבעית, וראה בפסקה "אהבה טבעית", שהיא היא הנקראת בדרך כלל "מסותרת".}}, ללמד שאין כאן עדיין אהבה גלויה בלב, אלא רק התחלה שלה '''במוח''' (ורק אם ימשיך ויתקע דעתו ומחשבתו בחוזק  ובהתמדה או אז תוולד אהבה גם בליבו){{הערה|שם=פרק טז|חסידות מבוארת על תניא, חלק ב' פרק ט"ז עמ' רפה.}}.
;ב. אהבה המסותרת בתעלומות ליבו.
כשההתבונות מספיק חזקה, הנה מכיון ש"המוח שליט על הלב בטבעו ותולדתו" – תעורר התבוננות זו את ליבו. אלא ש"התעוררות" זו עדיין אין פירושה אהבה מורגשת, יתכן שהלב רק "יסכים" למסקנה שבמוח אבל לא יתעורר באהבה מורגשת. אדמו"ר הזקן מביא משל לזה{{הערה|שם=הקצרים|מאמרי אדמו"ר הזקן הקצרים  עמ' תקעח.}} "כמו אדם שהוא עצלן בטבעו ונצרך להשתכר מעות, אזי הולך לשוק ועושה כל עבודות - רק שאינם בחמימות רק בקרירות מפני שהוא עצלן בטבעו. רק שהיה במוחו הסכם חזק שצריך למעות עד '''שהלב מבין'''{{הערה|הבכן והמסקנא של ההבנה שבמוח.}}, ומחמת זה עושה כל עבודות - '''וזהו הלב מבין הנזכר ב[[ספר התניא|תניא]]'''"{{הערה|שם=פרק טז}}.
;ג. אהבה בהתגלות ליבו.
ואם זוכה האדם ונותן לו הקב"ה את הזמן והיכולת להתבונן כדבעי (והוא מנצל מתנה זו כראוי), הנה תוליד ההתבוננות שבשכלו אהבת ה' בליבו – אהבה בוערת. והמשל לאהבה זו הוא מאדם רעב{{הערה|שם=הקצרים}}. דכשם שהרעב החזק מורגש בכל הגוף וכל מעייני האדם נתונים באותו הזמן אך ורק להשקיט רעבונו, כך מסוגלת התבוננות זו להוליד בלב האדם תשוקה עצומה לאלוקות, שכל מהותו נשאב באהבה זו כברשפי אש{{הערה|תניא פרק טז בתחילתו, וראה בחסידות מבוארת על התניא.}}.

==אהבה טבעית==
אהבה זו היא "התכונה הטבעית" של הנפש האלוקית. ומאחר והנפש האלוקית נמצאת תמיד בכל אדם כל חייו ללא שום שינוי, לכן גם אהבה זו אינה צריכה "להוולד" אלא נמצאת בו כל הזמן{{הערה|תניא תחילת פרק יח, דמכיון שהיא "ירושה לנו מאבותינו" אינה נוצרת ע"י עבודת ויגיעת האדם אלא קיימת בו מטבעו ותולדתו.}} '''בכל תוקפה'''{{הערה|דמכיון ששורשה של אהבה זו הם הספירות הקדושות שבתוכן שורה אור אין סוף ברוך הוא (תניא פרק יח), לכן היא "למעלה מן הדעת וההשגה", ולכן (בפרק יט) "אפילו קל שבקלים, ופשעי ישראל מוסרים נפשם על קדושת ה' על הרוב, ואף אם הם בורים ועמי הארץ ואין יודעים גדולת ה'". ובהמשך שם "כל הקליפות בטלים ומבוטלים והיו כלא היו ממש, כל הגוים כאין נגדו וגו', כהמס דונג מפני אש יאבדו וגו', הרים כדונג נמסו... גדול ועצום כחו כל כך... שלא יוכלו יגעו אפילו בלבושיו..."}}- ומאומה לא יכול לשנותה ולהחלישה. אך למרות ששום דבר בעולם לא יכול לבטלה ואפילו לא להחלישה, היא '''לא מתגלה''' מצד עצמה{{הערה|תורה אור, תשא טו ב. דמצד פחיתות הגוף הגשמי הנה בחינת הנשמה המלובשת בו היא רק ה"רגל" של הנשמה, ואילו עיקר "גוף" הנשמה נשאר בבחינת מקיף ואינו יכול להתלבש בגוף. ובמאמר שלאחר מכן (ד"ה זה יתנו כל העובר על הפקודים, פו ג) מקשר זה עם שתי בחינות האהבה, שכן הוא בנוגע לאהבה העצומה של עיקר הנשמה, שאין הגוף כלי להכילה.}} , וצריך לגלותה. והדרך לגלותה היא באחד משני האופנים: '''א.''' כשמעמידים את האדם במצב בו נרגש אצלו שהוא עומד להתנתק (להפרד) מהקב"ה{{הערה|תניא פרק יח.}}. '''ב.''' ע"י התבוננות{{הערה|תניא פרק כה.}}.

'''א.''' מאחר ואצל הנשמה נרגש היטב שכל חיותה הוא מאלוקות, כשיעמידו אותו בנסיון בדבר אמונה לא תוכל נפשו האלוקית לשאת זאת, והיא תתעורר (ואפילו אם במשך כל חייו לא שמר כלל תורה ומצוות{{הערה|והטעם שלעיתים יש כאלו שאינם עומדים בנסיון, כי '''א'''. ישנה אפשרות שעל ידי ריבוי חיובי כריתות ר"ל נאבד כח המסירות נפש (ספר השיחות תרצ"ט ע' 303 הע' 5). '''ב'''. הלשון בתניא פרק י"ח היא ש"מוסרים נפשם . . '''על הרוב'''", ובנוגע המיעוט שלא מוסרים נפשם הרי גם אז אינו מאמין בליבו, רק שנכשל במעשה (לקוטי אמרים -תניא- השלם ע' קכג{{מקור}}). '''ג'''. בטבע של נפש האלוקית הוא שלא יכול להפרד מהקב"ה, אבל האדם יש לו בחירה חופשית, וכמו שטבע האדם הוא שרוצה לחיות, אבל יכול גם ללכת נגד טבע זה ({{מקור}}. וראה ספר המאמרים מלוקט ה' ע' קצה הע' 69). '''ד''' זה שאנו מוצאים שגם אדם שכל חייו לא חשב על אהבת ה', אלא היה מושקע בתאוות, וכשבא לידי נסיון מתעורר פתאום אצלו האהבה ומוסר נפשו, זהו ראיה על האהבה. וזהו אחת מההבדלים המסירות נפש אצל יהודי ל[[מסירות נפש אצל גויים]], כי אלו הגויים שמוסרים נפשם הם אלו האדוקים בזה תמיד (לקוטי ביאורים בספר התניא ע' קלט).}}).

'''ב.''' דרך אחרת לעוררה היא על ידי התבוננות, אבל לא התבוננות בגדולת ה' אלא התבוננות בהאהבה עצמה. היינו, מאחר שהיא נמצאת כל הזמן אצל כל אחד (ובכל תוקפה, ורק שאינה גלויה), די לאדם שיזכיר לעצמו שיש לו אהבה כזו כדי שזכרון זה עצמו ימנע ממנו לעבור עבירות{{הערה|תניא פרק כה.}}.

==החילוק ביניהן==
האהבה הטבעית היא (כאמור) אהבתה של הנפש האלוקית. אין לנפש הבהמית שום שייכות אליה, ואפילו כשהיא בהתגלות בליבו לגמרי הנה מאחר ויש לו רק לב אחד הרי ברגע זה רק היא ממלאת את ליבו – אבל אין זה נוגע כלל לנפש הבהמית, היא "יושבת בצד" ומחכה בסבלנות עד שהמקום יתפנה – וחוזרת למקומה כאילו כלום לא קרה{{הערה|תניא פרק טו, ובחסידות מבוארת חלק ב' עמ' רסז-רסט.}}.

כדי לשנות את רגילותה של הנפש הבהמית (כגון שהוא עצלן ורוצה לשנות את רגילותו שיהיה קל עליו ללמוד כמה שעות כל יום) – לזה צריך אהבה שכלית. מכיון שאת גדולת ה' האדם מבין בשכלו הטבעי (השכל של הנפש הבהמית), הרי דוקא התבוננות '''זו''' (כשהיא חזקה עד שמולידה מידות בלב) בכוחה "לגלוש" מהצד הימני של ליבו לצד השמאלי, ולא רק "למשול" בנפש הבהמית (לסלק אותה זמנית) אלא גם "לשלוט" בה (לשנות את רגילותו, ובצדיקים אפילו להופכה מרע לטוב){{הערה|תניא פרק טו, וראה בחסידות מבוארת עמ' רסד (ובפרט בהערות השוליים שם).}}.

{{הערות שוליים}}
[[קטגוריה:מושגים בחסידות]]
[[קטגוריה:קבוצות מושגים בחסידות]]