עריכת הדף "כוונת המקווה"

'''כוונת המקוה''' היא לטהר את המקיפים ד[[טומאה]]{{הערה|כשם שבקדושה ישנו אור [[פנימי]] ואור [[מקיף]], כך הדבר בג' קליפות הטמאות..}} ע"י המתקת הגבורות בשורשן.

שכאשר האדם שהוא מן האדמה (עלמא דאתגליא) יטבול במי המקווה (שהן עלמא דאתכסיא), הנה ע"י זה יוכלל ויבוא במקור חוצבו, ומשם יוכל להשתנות{{הערה|סידור עם דא"ח קנט ד'.}}.

==מהי טהרה מטומאה==
===טהרה היא רק '''למקיפים''' דטומאה===
'''פנימיות''' הטומאה היא כשחס ושלום יהודי עובר עבירה. נשמתו יורדת אז לג' קליפות הטמאות ומקבלת מהן את חיותה הפנימית (ותקנתו היא ע"י תשובה).

אך כשהקשר שלו לטומאה הוא רק ע"י נגיעה '''חיצונית''' (נגיעה בדבר טמא{{הערה|דבר שחיותו מג' קליפות הטמאות, אלא שלא כל הטומאות שוות: יש דברים שהם רק טמאים בעצמם אך לא מטמאים בנגיעתם, ויש שמטמאים טומאה קלה ויש שמטמאים טומאה חמורה..}}) אזי "נדבקת" בו הטומאה מבחוץ{{הערה|אוה"ת שלח תרנ"ג-ד.}} (היינו, שהוא מתגשם ומתקשר יותר בענייני עולם הזה ותאוות) – וטהרת טומאה זו היא ע"י טבילה במקווה.

===הטהרה היא ע"י [[גבורות ממותקות - המתקת הגבורות#המתקת הגבורות בחסדים|המתקת הדינים בשורשם]]===
פירש הרמ"ז{{הערה|זוהר קדושים דף פ' ע"ב.}}, שהטעם לכך שדברי תורה אינם מקבלים טומאה{{הערה|זוהר שם.}}, כי התורה היא מקור המתקת הדינים{{הערה|לקו"ת מצורע כ"ה ב'.}}. וביאור העניין:

'''הקליפות עצמן''' הן דינים וצמצום האור האלוקי. הדינים והצמצומים הם עד כדי כך שבעולם הזה לא מורגשת האלוקות כלל. היינו, הגם שאדם רואה בעולם "חיים"{{הערה|במין המדבר וכן בבעלי חיים ואפילו בצומח..}} אין הוא מרגיש שחיות זו מקורה באלוקות. העולם מצד עצמו לא "צועק" שהוא חי מהאור האלוקי – ואפילו לא רומז זאת{{הערה|וכפי שרואים בחוש, שישנם אנשים רבים שלא מאמינים בקיום מציאות רוחנית כלשהי, ומייחסים את כל תופעות החיים בעולם לתהליכים גשמיים..}}.

אך '''שורש הקליפות''' הוא בקדושה, היינו, תכליתן ומטרתן היא '''לגלות''' אלוקות, שהרי רק על ידם ישנה מציאות של נסיונות, והעמידה בהם מגלה באדם את נשמתו האלוקית וכוחותיו הפנימיים, ומביאה את העולם כולו לתכלית שלשמה נברא.

ומכאן, שכאשר מגלים בדינים והצמצומים את שורשם ומקורם שבקדושה הרי הם מיטהרים, ולא מנגדים עוד לקדושה{{הערה|כתר שם טוב אות מה, לקו"ת ויקרא ו' ע"ג ועוד..}} – וזהו עניין "אין הדינים נמתקים אלא בשורשן".{{הערה|מקור המושג בזהר (ח”ג קמ”א) בלשון יחיד (אין הדין נמתק אלא בשורשו), וכן הוא מובא לרוב בספרי קבלה (כדוגמת עץ חיים שער י"ג פי"א). אבל בחסידות הוא בלשון רבים כבפנים..}}.

==כוונת המקווה על פי הבעש"ט==
עיקר{{הערה|אומרנו כאן "עיקר", כי בפירוט הן חמש טבילות, וכוונותיהן: בראשונה יכוון בשם אהי"ה במילוי ה' (שעולה לחשבון קנ"א כהגימטריה של מקוה), בשניה בשם אגל"א, בשלישית יכוון שמשם אגל"א נעשה שם אל"ד, ברביעית כבפנים – והוא העיקר, ובחמישית יכוון בשילוב שם אהי"ה הפשוט עם שם אל"ד.}} כוונת המקווה על פי הבעש"ט היא שילוב שם אל"ד במילוי שם אהי"ה (כותבים את שם אהי"ה במילוי ה'{{הערה|היינו, שמילוי אותיות ה' הוא בה' נוספת.}}, ואחרי האותיות א' ה' ה' של אהי"ה רושמים את אותיות שם אל"ד), באופן כזה: אלף '''א''' הה '''ל''' יוד הה '''ד'''{{הערה|כתר שם טוב, בהוצאה החדשה עמ' רעג.}}.

===שם אל"ד – העלאת המלכות לבינה===
עניינו של שם אל"ד הוא להמשיך את האל"ף{{הערה|אותיות פל"א, הרומז ל"אלופו של עולם. ראה ספר הערכים חלק ה' עמ' פט ואילך, ועמ' קפב ואילך.}} בתוך ספירת המלכות (הנקראת "דל") על מנת להמתיק את הדינים שבה.

הטעם (הפנימי{{הערה|ראה בסידור עם דא"ח עמ' קנ"ח, שהטעם הפשוט הוא שהמלכות "מסתתרת בריבוי הצמצומים", וכמו שכתוב{{הערה|תהילים קטז ו.}} "דלותי ולי יהושיע".}}) שנקראת המלכות "דל", כי ממנה יונקות הקליפות. כי הקליפות לא יכולות לינוק מהמידות עצמן (הנקראות "עץ הדעת") אלא רק למטה מהן - מספירת המלכות (שהיא שורש נשמות ישראל). ומרוב יניקת החיצונים שגורעים ממנה את אורה, נקראת כנסת ישראל בשם "דל"{{הערה|סידור שם קנח ג-ד.}}.

ומכיון ששורש המלכות הוא בבינה{{הערה|כתר שם טוב סימנים ב' ופז (ב-ד).}} ואין הדינים נמתקים אלא בשורשן{{הערה|לעיל בסעיף הראשון בפסקה השניה.}}, העברת רוח הטומאה וטהרת הקדושה הוא ע"י העלאת כל הטוב עם הרע הכלול בו לבינה – שם מתגלה רוממות עצמות אור אין סוף ופנימיות הכתר (בחינת "עתיק", פנימיות התענוג האלוקי{{הערה|שהרי "התגלות עתיק הוא בבינה, כמובא מע"ח במקומות רבים, וראה מאמרי אדמהאמ"צ דרושי חתונה ח"ב עמ' תרכב (ועיי"ש), הנחות תקע"ז עמ' ד' וש"נ. וראה זח"ג קע"ח ב', ותו"א לך לך יא סע"ב ואילך, וכן בתו"ח בראשית פא-ב ועטרת ראש דרוש לעשי"ת סג, ובביאורי הזוהר להצ"צ ח"א עמ' שסד ואילך.}}, ובה נמתקים כל הדינים הקשים.

===שם אהי"ה – בחינת הכתר===
מיתוק הדינים דמלכות הנ"ל, הוא ע"י שם אהי"ה שבבינה.

ההבדל בין שם הוי"ה לשם אהי"ה הוא, שהראשון הוא לשון הווה והשני לשון עתיד. שם הוי' (שבחכמה) הוא לשון הווה - שכבר נתהווה ונקבע אופן ההשתלשלות, אבל שם אהי"ה רומז לבחינת הכתר - שממנו יכולה להיות ההשתלשלות באופנים שונים.

והמשל לזה הוא מפרשת נח: שאותו הטעם בעטיו נגזר המבול "כי רבה רעת האדם{{הערה|בראשית ו' ה'.}}" הוא עצמו היה גם הטעם לברית ש"לא אוסיף עוד לקלל את האדם כי ייצר לב האדם רע מנעוריו" {{הערה|נח ח' כא-כב, בדילוג.}}". והיינו, כשמתגלה בחינת הכתר הכללי (פנימיות הרצון), יכול אותו השכל עצמו להוביל למסקנה '''הפוכה''', מדין לחסד.

וזהו ששם אהי"ה ממתיק את הדינים. דלהיותו בבחינת הכתר הוא מושלל מכל ציור ולכן יכול לשנות אותם מדין לחסד, ומצד עונג העליון שבו אינו סובל את העונש והצער שהם היפך התענוג – ולכן מרבה לסלוח{{הערה|סידור עם דא"ח קנז ד' ואילך.}}.

===שם אהי"ה מתגלה בבינה===
התגלות שם אהי"ה היא בבינה דוקא, כי שם הוא גילוי הכתר (ושם אהי' הוא בכתר), ועוד, שאהי"ה בריבוע גימטריה ד"ם, ודם רומז לבינה{{הערה|כי דם הוא בלב, ובינה היא "ליבא"{{הערה|לקו"ת פקודי ז' ד', מתקו"ז בהקדמה.}}.}}.

===שילוב שם אל"ד במילוי שם אה"יה===
על פי כל הנ"ל יובן שילוב השמות בכוונת המקווה. המילוי רומז בכל מקום לגילוי ההעלם{{הערה|תורה אור בראשית ו' ד'.}}, ולכן גילוי בחינת פנימיות התענוג היא ע"י המילוי דווקא. אלא דמכיון שגילוי זה הוא רק בכח ולא בפועל{{הערה|שהרי שם אהי"ה הוא לשון '''עתיד''' בלבד (ולא לשון הווה), היינו רק בכח ולא בפועל.}}, כדי שיומתקו הדינים בפועל הוא ע"י מילויו בשם אל"ד (הרומז כנ"ל – למלכות).

==הטבילה בבור ובארבעים סאה מים דווקא==
===מים===
המים רומזים לחכמה{{הערה|ע"ח שער הכוונת עניין טבילת ובכמה מקומות, ובחסידות אוה"ת דברים ג (יוה"כ ע' אתקצג) ובכמה מקומות.}}. והיינו, כשם שאין להם גוון (שקופים) ומקבלים את צבע הכלי בהם שהן בו, כך בחינת  החכמה. מצד עצמה היא אור פשוט (היולי), וכשנמשך בכלי הבינה משתנה לפי אופן ההשגה.

===ארבעים סאה===
אלא שאור החכמה עצמו אינו יכול להתלבש בבינה כפי שהוא, וכדי שיוכל לרדת צריך הוא להתלבש תחילה בבחינת הגילוי '''שבה''' (הבחינה התחתונה שבחכמה עצמה). בחינת הגילוי שבחכמה גופא הוא המילוי{{הערה|כאמור לעיל, שכל גילוי הוא ע"י המילוי.}}, והמילוי דשם ע"ב (שהוא השם שבחכמה) הוא ד' יודי"ן – '''בגימטריה ארבעים'''{{הערה|והיינו, ע"ב הוא הגימטריה של שם הוי"ה במילוי יו"ד (יו"ד ה"י וי"ו ה"י), ובמילוי זה יש ארבע אותיות י'.}}.

===בור===
חפירת המקווה עצמה זהו עניין בינה, המקבלת מארבעת היודי"ן דחכמה שהם ארבעים סאה{{הערה|אוה"ת עניינים קצט.}}

===מעיין===
מים בכלל הם חכמה, אבל מעיין נקרא מיים '''חיים''', כי הוא מקור המים ורומז '''לנביעת''' החכמה. ומאחר ונביעת החכמה היא ד' יודי"ם (הכוללים את כל ארבעים הסאה של מקווה) אין צריך שיהיו ארבעים סאה בפועל אלא מספיק כלשהו{{הערה|כי יו"ד הוא בחינת נקודה, ונקודה אין לה אורך ולא רוחב וגובה.}}{{הערה|סידור עם דא"חקנט ג-ד.}}.

===מיים חיים ולא שאובין===
מי המקווה צריכים להיות דווקא בידי שמיים, כי שינוי הצירופים מדין לחסד הוא ע"י המשכת בחינת הכתר (כנ"ל), וכתר נקרא שמיים{{הערה|לקו"ת בחוקותי מה ב, נשא כא ג ועוד.}}. מה שאין כן מים שאובין  רומזין להארות והמשכות שכבר ירדו ונמשכו בכלים דזעיר אנפין (שנקרא אדם), וכבר יש להם "גוון", ואינם יכולים עוד להשתנות ולשנות מדין לחסד{{הערה|סידור עם דא"ח קנט ד'.}}.

==המחלוקת עם האר"י==
מובא ב"[[סיפורים נוראים]]{{הערה|בהוצאה דתשע"ח בעמ' לט.}} אשר פעם אחת דרש הבעש"ט לתלמידיו בעניין כוונת המקווה (הנדפס כעת בסידור אדמו"ר הזקן), ותלמידיו היו גאוני ארץ בנגלה ונסתר ואמרו לו: רבינו, הגם בכתבי האריז"ל כתוב הכוונות באופן אחר מכוונות אשר אדוננו מגלה לנו?" 

והמחלוקת היא, שדעת האר"י{{הערה|שער הכוונות דרושי סדר שבת דרוש א', פע"ח שער השבת פ"ג ופ"ד, ובסידור האריז"ל כוונת הטבילה (לפני סדר קבלת שבת.}} בכוונת המקווה הוא, שצריך לכוון לשילוב שם אל"ד בשם אהי"ה '''הפשוט''' (בלי מילוי), וכוונת הבעש"ט היא לכוון לשילוב זה דווקא בשם אהי"ה במילוי ה'.

והנה, תוכן הסיפור שם הוא שתיכף אשר שמע הבעש"ט דיבור זה מפיהם מיד השליך ראשו לאחוריו, ופניו נעשה לפיד אש ועיניו בולטות (כדרכו בהפשטות הגשם בעת עליתו בעולמות העליונים) ונפל על תלמידיו פחד ורעדה גדולה,  ובקצה השולחן ר' נחמן מהורדוק (שהיה צעיר התלמידים), ובחלומו ראה את הבעש"ט מתווכח עם  האר"י זמן רב עד שהודה האר"י לבעש"ט בצדקת דבריו.

==טבילה לפני שבת==
עניין הטבילה במקווה מובא בקבלה{{הערה|כתבי האר"י שם.}} ובחסידות{{הערה|בסידור עם דא"ח מובאים דרושי המקווה לפני ובסמוך ל"סדר הכנסת שבת", ובספר המנהגים עמ' 25) בקשר עם ההכנות לשבת.

ועל פי האמור לעיל נראה לומר, דכללות העניין דשבת ומקווה אחד הוא, דשבת הוא עת רצון (עליית העולמות{{הערה|לקו"ת בהר מא.}}) שמתבטלים אז כל הדינים{{הערה|ש"פ תשא תשי"ז, תו"מ התוועדויות חלק יט עמוד 108, אוה"ת תהילים תרל"ג ועוד.}}, וכן המקווה הוא ביטול הדינים ע"י עליית המלכות לשורשה שבבינה (כאמור לעיל). 

==טבילה לפני התפילה==
כבר בתקופת הבעש"ט נהגו חסידים לטבול לפני התפילה, עדות לכך נמצאת במכתב הרבי הריי"ץ{{הערה|מיום א ט"ו שבט רצ"ה.}} אל "בתי יקירתי חביבתי מרת חי' מושקא תי'"{{הערה|אגרות קודש אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע חלק ג' עמודים קנו רעט.}}.
המכתב מספר כיצד ר מרדכי הצדיק (אחד מראשוני המקושרים לבעש"ט) מצליח להשפיע במשך תקופה קצרה (כמה שבועות בלבד) על עיר שלימה (רוב אנשי דוברובנה) להפוך לחסידים, ומסתיים בלוקחו את המקושרים אליו שם למקווה לפני התפילה לראשונה בחייהם.

במאמרי חסידות מובאת הטבילה למקווה כהכנה לתפילה במקומות בודדים ממש. והעניין בזה{{הערה|לקו"ת תבוא מג ב' ואילך.}}, שטומאה וטהרה הוא בחינת המקיפים, ועל כן שייכים לתפילה שגם היא עניין הריח. שהרי תפילות כנגד תמידים תקנום{{הערה|ברכות כו ב').}}, עניין התמידים (קרבנות) הוא "ריח ניחוח להוי'"{{הערה|ויקרא א' ט'.}}, וריח הוא בחינת המקיף{{הערה|ומציין שם לעיין בר"ח שער האהבה פי"א טעם נוסף לזה.}}.

ואף על גב שבשו"ע נפסק שאין צריך טבילה אפילו בעל קרי, מכל מקום כתב תר"י שלדברי הכל התפילה מקובלת יותר עם הטבילה{{הערה|ראה רי"ף פ"ג דברכות ותר"י שם, בשם רב האי.}}.

ואולי יש להוסיף על פי הידוע שתפילות החול הן בחינת השבת שבכל יום{{הערה|לקו"ת בהר, מא א'.}}, לכן כשם שטבילה היא הכנה כללית לשבת כך היא הכנה פרטית לכל תפילה.

{{הערות שוליים}}
[[קטגוריה:תורת החסידות]]