עריכת הדף "כמות ואיכות"

בספרי הרבי, נידונים רבות ההבדל בין '''כמות ואיכות'''. מדובר בשאלה ידועה שנידונה רבות בספרי האחרונים ובעיקר בספרי הרוגוצ'ובער, רבי [[יוסף רוזין]], ובספרי הרבי ניתנה לשאלה זו משמעות מיוחדת כאשר הרבי תלה בשאלה זו מחלוקות רבות בין אמוראים. 

==מחלוקת רבן גמליאל וחכמים==

אחד מפסיקותיו של רבן גמליאל היא המחלוקת הידועה האם שליח הציבור מוציא את הרבים ידי חובתם גם בתפילת לחש או לא, רבן גמליאל סבור שמוטב כי הש"ץ יוציא את הציבור ידי חובתן, בניגוד לדעתם של ששאר חכמי ישראל שסברו כי על כל אחד להתפלל בעצמו תפילת לחש.

הרבי{{הערת שוליים|1= [[שיחות קודש]] [[תשל"ז]]  ח"א [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=4615&hilite=8ef748ff-778e-49cb-bcfc-80dce30345b8&st=%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%99%D7%A7&pgnum=183 עמ' מ'].}} תולה זאת במחלוקת הידועה אם איכות עדיפה או כמות, בעוד חכמים סברו שכמות עדיפה, ולכן עדיף שכל אחד יתפלל בעצמו מאשר אחד יתפלל בשביל כולם{{הערת שוליים|[[מסכת ראש השנה]] מ' ע"א.}}, סבר רבי גמליאל נשיא ישראל כי מוטב שאחד יתפלל וכולם יצאו עימו ידי חובתו, שתפילה כזו הנעשית בהשתתפות ובכוונת כל הציבור יש לו חשיבות גדולה יותר באיכותה, ואיכות עדיפה מכמות. לפי רבי גמליאל אותה תקנה שהציבור מוציא את הרבים ידי חובתן, נעשתה דווקא ענין של בדיעבד, לאותו שאינו בקי להתפלל בעצמו.
===הודאה ממין הטענה===
מחלוקת דומה יש גם ב[[מסכת שבועות]] {{הערת שוליים|לח, ב.}} כאשר אדם טוען את חבירו בחיטים והודה לו בשעורים, שלמרות שלשיטת חכמים הוא פטור, כי ההודאה אינה ממין הטענה ואין זה נחשב כמודה במקצת, סבור רבן גמליאל שהוא חייב שבועה כמודה במקצת. יסוד המחלוקת הוא שווה: מצד האיכות, אין חילוק בין חיטים לשעורים, ומכיון שהכל נכלל כטענה אחת, ומצד נפשו רואים אצלו נטייה של הודאה לתובע, הרי הוא מודה במקצת הטענה. אבל אם מתחשבים מצד הכמות וחיצוניות הדברים הרי שחיטים ושעורים הם שני טענות נפרדות.

זו היא גם מחלוקת בין חכמים לרבן גמליאל{{הערת שוליים|[[מסכת בבא בתרא]], י ע"א.}} אודות חסד לאומים חטאת. חכמים סוברים שהגוים נותנים צדקה כדי להתגדל, שזוהי אריכות ימים לפירוש המהרש"א, דבר שאינו פסול כאשר מדובר בגוי שעביד לגרמיה, ואילו רבן גמליאל סובר שהם עושים זאת כדי להתייהר כלפי העני, שזוהי עבירה חמורה. חכמים סוברים שעיקר הצדקה הוא '''הכמות''' להחיות נפשות ביתו, ולכן עיקר הפגם הוא אם פוגם בכמות הצדקה, ונותן את הכמות לפי השכר שיקבל. מהשא"כ רבן גמלאל סובר שעיקר ענין הצדקה הוא האיכות, - מה הוא רחום אף אתה רחו, ולכן עיקר החטא הוא כאשר פוגם בכוונת הצדקה, ולמרות שהנותן צדקה שלא לשמה הוא צדיק גמור, אז במקום לפעול בעצמו ענין הזיכוך המידות "מאיר שניהם השם", כאן יש כוונה היכית - שנותן כדי להתייהר.

===החידוש המשולש===
עם זאת, החידוש שבכל המקומות נצרך, ולא היה די במקום אחד כדי לומר את החידוש. מכיון שצדקה הוא כידוע יותר ענין האיכות, עד שאמרו שמי שאיבד סלע ומצאה עני והתפרנס בה, מקבל המאבד שכר מכיון שלמעשה הופרש מממונו צדקה, ואילו בתפילה ההיפך, עיקר התפילה היא ענין פנימי - עבודה שבלב, ולכן החידוש כפול שבשניהם שייך מחלוקת של איכות וכמות. 

לעומת זאת, בטענו חיטים והודה לו בשעורים, גם כן קיים חידוש נפרד, שלמרות שמדובר בעניני רשות, שאז יש הו"א לומר שלא שייך ענינים של חשיבות איכות וכמות, וכמבואר במפרשים המסכת ביצה, שלמרתו שביצה שנולדה ביום טוב שלאחר השבת אסורה מכיון שהוכנה משבת ליום טוב ואין שבת מכיון ליום טוב, אין ביצה שנודלה ביום ראשון אסורה, למרות שהוכנה ביום טוב, מכיון שבסעודת חול לא שייך ענין "הכנה" כלל, ולכן החידוש הוא שגם אז יש ענין של איכות וכמות.
==רבי יוחנן וריש לקיש==
הרבי מביא בשם הרוגוצ'ובער כי זו היא גם מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש במסכת יומא (עד) האם חצי שיעור אסור מן התורה. לפי רבי יוחנן האיסור הוא תמיד על הכמות, וממילא גם חצי מהשיעור אסור שכן יש בו חצי מהכמות האסורה "כיון דחזי לאיצטרופי". לעומת זאת ריש לקיש סבור שדווקא באיכות המיוחדת הנולדת על ידי הצירוף של השיעור המסויים התורה אסרה את הדבר ; דווקא על ידי השביעה והאכילה, שהיא האיכות שבהמאכל, חל האיסור, "אכילה אמר רחמנא וליכא", וממילא לא שייך לאסור חצי שיעור כאשר אין בו כלל את האיכות שקיימת בשיעור השלם.

בכך תולה הרבי גם את מחלוקתם של רבי יוחנן וריש לקיש בסוף [[מסכת נדה]] בדין זיבה: מם התורה, רק זבה שראתה זיבה במשך שלושה ימים רצופים, במשך אחד עשר ימי הזיבה (שמתחילים לאחר שבעת ימי הנדה), נחשבת ל'''זבה גדולה''', ואילו זבה שראתה במשך יום או יומים בלבד, נחשבת ל'''זבה קטנה'''. נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש מה דינה של זבה שראתה זיבה ביום העשירי לזיבתה, האם דינה כזבה קטנה שדינה "שומרת יום כנגד יום" וחלים עליה דיני טומאה, או שמא מכיוון שימי הנידה לא "חזי לאיצטרופי" עם ימים אחרים, אינה נחשבת לנדה; שהרי יתכן לומר שכל איסור הזיבה הקטנה נלקח מהאפשרות של הזבה לההפך לזבה גדולה, אך במקרה שאין אפשרות שהיא תהפך לנדה גדולה - אין לה דיני זבה. רבי יוחנן סבור שגם ביום העשירי, זבה שראתה זיבה נחשבת ל"זבה", ואילו רבי יוחנן סבור שכשם שביום האחרון, האחד עשר, אין היא נהפכת לנדה, כך גם ביום העשירי.

הרבי מסיק, כי זו היא מחלוקתם של רבי יוחנן, באיכות וכמות. לפי רבי יוחנן, דין הג' ימים בזבה גדולה הוא רק ענין של כמות, וממילא גם ביון או יומיים מתוכם, וגם כאלו שאינם ראוים להצטרף לשלושה, יש איכות זו,