פיגול
פיגול קרבן שהוקרב עם מחשבה פסולה מצד הכהן המקריב. שהכהן התכוון לאכול או להקטיר חלק מהקרבן לאחר הזמן המותר לכך, דבר הפוסל את הקרבן ומביא עמו עונש חמור.
מהו פיגול?[עריכה | עריכת קוד מקור]
פיגול הוא קרבן שהכהן המקריב עליו חשב מחשבה פסולה בשעת הזביחה או ההקרבה. פסול המחשבה מתבטא במקרים כגון כאשר הכהן הסכים במחשבתו להותיר חלק מהקרבן לאכילה לאחר הזמן המותר לאכילה, או להקטיר חלק מהקרבן לאחר הזמן המותר להקטרה. כל מחשבה כזו, שנעשית בעת הקרבת הקרבן, הופכת אותו לפיגול ומביאה לכך שלא ניתן לאכול ממנו.
הסיבה שהמחשבה הזאת נחשבת לפסולה היא שהיא משנה את מטרת הקרבן, שהיא להיות מוקרבת באופן מוחלט ולטובת עבודת הקודש. כל מחשבה שסטתה מהמטרה הזו גורמת לקרבן להיחשב לפסול, וכל מי שיאכל ממנו, יישא בעונש של כרת, כפי שנאמר בכתוב[1] "ואם האכל יאכל... והנפש האוכלת ממנו עונה תשא".
מי שאוכל פיגול עובר על איסור חמור, כפי שנאמר[2] "לא יאכל כי קדש הוא", ויש בכך איסור לאכול כל דבר שהתפגל, כמו נותר (שאריות קרבן שלא הוקרבו במועדן) ופיגול. הדין הזה מופיע גם באיסור של "לא תאכל כל תועבה"[3], כלומר, כל דבר שקדושתו נפגם, אסור באכילה. האוכל פיגול מתחייב בעונש כרת.
מדיני המצווה[עריכה | עריכת קוד מקור]
בפיגול, המחשבה הפסולה היא זו שגורמת לפסול את הקרבן. כל מחשבה של שינוי השם, הזמן או המקום – כל אלה יכולים לגרום לפסול. גם מחשבה של שינוי בעבודת הקרבן, בין אם בשחיטה, קבלה, זריקה או הולכה, היא פסולה.
העבירה על אכילת פיגול נוהגת בזמן בית המקדש, והיא חלה על זכרים ונקבות, כולל ישראלים וכהנים. אם אדם עבר על האיסור ואכל פיגול במזיד, הוא חייב כרת. אם הוא עשה זאת בשוגג, עליו להביא קרבן חטאת קבועה.
פיגול ישנו גם במנחות ובקרבנות אחרים, אך לא כל החלקים שבקרבן נפסלים. דברים שאין בהם חובת אכילה או הקטרה לא נחשבים לפיגול. כך למשל, הדם והקומץ במנחה אינם יכולים להימצא בפיגול[4].
חומרת מחשבת פסול הגורם לפיגול[עריכה | עריכת קוד מקור]
ההבדל בין פיגול לנותר, הוא שבפיגול מחשבה בלבד פוסלת את כל הקרבן, בעוד שמעשה פסול של "נותר" לא פוסל את כל הקרבן, אלא רק את החלק שבו נגרם הפסול.
הטעם לכן יובן בהקדם, ביאור החילוק בין מחשבה למעשה בהקשר לקרבנות. המחשבה לא נוגעת רק לחלק אחד מתוך הקרבן, אלא היא נוגעת לכללותו. הכוונה היא שמחשבה פסולה לא רק פוגעת בחלק מסוים של הקרבן, אלא משנה את מהותו כולה. כאשר המחשבה משתבשת (למשל, כאשר הכהן חושב על אכילת הקרבן אחרי הזמן המותר), כל הקרבן נפסל, כי המחשבה היא העקרונית ביותר בעבודת הקרבן. עבודה זו נועדה להכשיר את מחשבות האדם ולהפוך אותן לנכונות, ולכן כל מחשבה שסטתה מהמטרה המוקדמת פוסלת את הקרבן כולו.
לעומת זאת, במעשה של נותר, כלומר כאשר לאחר זמן האכילה השאיר ולא אכל חלק ממה שהיה צריך לאכול או לשרוף רק החלק
שנהיה בו הפגם הוא שניהיה פסול - נותר, אבל כללות הקרבן לא נפסל, והקרבן כיפר את בעל הקרבן, ונרצה לה'.
ההסבר העמוק בהבדל הזה נוגע לאופי של המחשבה והמעשה. מחשבה נוגעת לכללות העשייה, ולכן כאשר יש מחשבה פסולה, הקרבן כולו נפסל כי המחשבה כוללת בתוכה את כל ההוויה הרוחנית של הקרבן. המעשה, לעומת זאת, הוא דבר פרטי שיכול להיות מכוון רק לחלק ספציפי של הקרבן. אם נעשה בו פסול, הוא פוגע רק בחלק הזה ולא משנה את מהות הקרבן כולה.
בעבודת ה'[עריכה | עריכת קוד מקור]
העניין הכללי בהקרבן הוא ההתקרבות להקב"ה, כאשר האדם מקריב את עצמו כקורבן, הוא מביע את הכוונה הבסיסית להתקרב אל ה' דרך חיבור נפשי ורוחני, בתהליך פנימי שבו כל מציאות האדם נשאבת למרכז האמונה והקשר עם ה'.
ההבדל בין מחשבת הקרבן - פיגול, למעשה הקרבן - נותר, בעבודת ה' הוא, שגם בעבודת ה' יש גם את העבודה הכללית, שהיא קבלת עול מלכות שמיים והאמונה בקדוש ברוך הוא, ויש את הפרטים המעשיים של מצוות שמחוללות את המעשה הפרטי של הקרבן.
התקרבות כללית – אמוה וקבלת עול מלכות שמיים[עריכה | עריכת קוד מקור]
כאשר יש פגם במחשבה (המשקפת את ההבנה הכללית והעמוקה של האדם את עבודת ה'), כל הקרבן נפסל. לעומת זאת, כאשר פגם קורה במעשה הפיזי, הוא נוגע רק לחלק הספציפי של הקרבן, שאותו יש לפסול, אבל לא את כל הקרבן.
הבנה זו מבוססת על כך שהאמונה והכוונה הכללית והעמוקה הן הבסיס, ולכן פגם בהן מחייב פסילה כוללת. המעשה הפיזי, לעומת זאת, הוא פרט שניתן לתקן או לפסול בחלקו בלבד, ללא פגיעה בכללות הקרבן.
האמונה בקב"ה לא צריכה להיות חסרה בכל פרט ופרט במציאות האדם, כי ברגע שחסר פרט אחד (למשל, כאשר יש ספק או חוסר בהכרה במציאות ה'), זה יפגע בכל עבודת ה'.
האדם שמקיים את האמונה בקב"ה אמור לשלב את אותה האמונה בכל שלב ושלב בחייו, כולל מעשיו, מחשבותיו ורגשותיו. לכן, המחשבה והכוונה לאמונת ה' הם הבסיס לכל עבודת ה', וכאשר חסר פרט כלשהו באמונה זו, כל עבודת ה' נפגעת. האמונה במלכות ה' היא מהותית ונוגעת לכללות העבודה כולה.
התקרבות פרטית – מצוות פרטיות[עריכה | עריכת קוד מקור]
ההיבט השני של ההתקרבות להקב"ה הוא דרך המצוות הפרטניות, כלומר, כל מצווה מציינת שלב פרטי בהתקרבות אל ה'. כל מצווה היא פעולה מוגדרת שבאמצעותה האדם מקיים את רצון ה' על פי התורה. כל מצווה יש לה את העקרונות שלה, החוקים שלה והדינים שלה, והיא חלק מדרך ההתקרבות האישית והפרטית של האדם. כך, יש לכל מצווה את החשיבות שלה כאיבר בפני עצמו בתוך שלם העבודה של ה'.
לדוגמה, מצוות ציצית היא פרט של מצוות המייצגת את הדרך בה האדם צריך להראות את חיבורו אל ה' כלפי חוץ, וחשיבותה היא בנכונות לקיים אותה כמצווה שלמה, עם כל פרט ופרט (למשל, הידור הציצית). אם חסר פרט כלשהו, כגון כמות חוטים או איכות החוטים, זו פגיעה במצווה הספציפית, אך אין הדבר נוגע לשאר המצוות.
הקבלה של מלכות שמיים היא עיקרון יסוד בעבודת ה', והיא המהות של ההתקרבות הכללית. קבלת עול מלכות שמיים שייכת לאדם כולו ולכישוריו הרוחניים, ונוגעת לאמונה שאין חיסרון או פגם בה. כשם שהתקרבות כללית נוגעת לכללות האדם, כך כל מצווה פרטנית נוגעת לעשייה המעשית של האדם בנוגע לרוחניות ולתורת ה'. המושג של קבלת עול מלכות שמיים יכול להסביר גם את האמרה על "פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון". מדובר בפושעים שמקיימים את המצוות הפיזיות בצורה נפרדת, אך חסר להם את העקרון הכללי של האמונה והכפיפות למלכות שמיים[5].