מים התחתונים
ביום השני לבריאת העולם, עשה הקב"ה את הרקיע[1] והבדיל בין המים העליונים למים התחתונים[2].
תוכן עניינים
מקורם[עריכה]
ביום השני לבריאת העולם הובדלו המים התחתונים. הרקיע נועד להבדיל בין המים שנותרו מעל לרקיע ובשל כך הם נקראים המים העליונים, ובין המים שנותרו מתחת לרקיע שנקראים: המים התחתונים. לאחר עשיית הרקיע קרא הקב"ה את שמו "שמים". רש"י[3] כותב כי השמים נבראו ביום הראשון, ורק התחזקו ביום השני: "אף על פי שנבראו שמים ביום ראשון, עדיין לחים היו, וקרשו בשני מגערת הקב"ה באומרו יהי רקיע, וזהו שכתוב[4] "עמודי שמים ירופפו" - כל יום ראשון, ובשני - "יתמהו מגערתו". כאדם שמשתומם ועומד מגערת המאיים עליו". כלומר עד היום השני היו מים ורקיע, אבל רק ביום השני התחזקו השמים להבדיל בין המים התחתונים לעליונים.
השתוקקות המים למצווה[עריכה]
קודם שהפריד הקב"ה את המים, וחילקם לשניים, היו כל המים - רוחניים. המים העליונים הם מים רוחניים (בחינת חכמה), ולפני הבדלת המים - היו המים התחתונים כלולים במים העליונים, וממילא היה הכל בחינת מים רוחניים, כי "קודם שהיה ההבדלה בין מים למים היו המים התחתונים מעורבים במים העליונים, ואזי על ידי התערבות רוחניות המים והתגברותם על מים תחתונים, היה הכל רוחניות"[5].
בתיקוני זהר[6] נאמר על המים התחתונים: "מים תחתונים אינון בוכין ואמרין: אנן בעיין למהוי קדם מלכא". (=המים התחתונים בוכים ואומרים: אנו רוצים להיות לפני המלך הקב"ה).
הבעל שם טוב מסביר את האימרה המובאת בתיקוני הזוהר, כך:
כל המעינות, הנה מן היום אשר הקב"ה הבדיל בין מים למים, הנה המים התחתונים בוכין אנן בעינן למהוי קדם מלכא קדישא, (כלומר:) שיעשו בהם ועל ידם דבר שבקדושה, כמו רחיצת ידים קודם התפילה, טבילת מצוה, טבילת טהרה לתפילה ולתורה, נטילת ידים עם ברכה בהזכרת שם שמים, מים לשתיה ומברכין עליהם לפניהם ולאחריהם.
מאז ברא הקב"ה את המים, והבדיל בין מים למים, הנה מים תחתונים בוכין אנן בעינן למהוי קדם מלכא קדישא להיות תשמישי מצוה ותשמישי קדושה וטהרה, ובכייתם הלזו של המעיינות יכולה להימשך מאות ואלפים בשנים עד אשר אחד היהודים עובר עליהם ורוחץ ידיו ומברך על נטילת ידים, או שותה לצמאו ומברך תחלה וסוף.
(ליקוטי דיבורים, ח"ד (מהדורת לה"ק), עמ' 786-785).
אופן ירידת המים[עריכה]
בתורת החסידות מובא[7] משל מחבית שהיו בה שמרים מעורבים ביין. כאשר היין מעורב עם השמרים - השמרים אינם עומדים בפני עצמם, ולכן היין אינו צלול כל כך, אך יחד עם זאת, מכיוון שהשמרים מעורבים ביין, הם אינם גסים כל כך, שהרי הם חלק מהיין; אך כאשר מפרידים את השמרים מהיין, היין נעשה צלול יותר, והשמרים נעשים גסים יותר.
הנמשל הוא בהפרדת המים העליונים מהתחתונים: כאשר המים היו מעורבים, פעלו המים התחתונים ירידה מסוימת במים העליונים, אך גם המים התחתונים לא נתגשמו כל כך; אך לאחר ההפרדה, המים העליונים נעשו "דקים" ו"עדינים" יותר, והמים התחתונים ירדו ונתגשמו, ונהפכו למציאות של מים גשמיים, ועד שיכולים להצמיח תענוג גשמי[8].
בבית המקדש[עריכה]
בבית המקדש נעשו שתי עניינים בגלל בכיית המים:
- בחג הסוכות היו מנסכים מים על גבי המזבח[9], ובעת שאיבת המים היו שמחים שמחה גדולה (שמחת בית השואבה).
הרבי מסביר (תורת מנחם, חט"ו, עמ' 63) למה בזמן שאיבת המים הייתה שמחה גדולה יותר ממליחת הקורבנות:
כי, אין במלח אלא התחלת התיקון, דאינם אלא תולדות המים ולא המים עצמם. וגמר ושלימות התיקון הוא בניסוך המים כמו שהם בלא שינוי. ועושין שמחה בגמרו של תיקון, כמובן.
כלומר, שמבין ב' מצוות אלו, המליחה לא נעשית במים עצמם אלא בדבר שיוצא מן המים, ולכן לא שמחים כל כך, שהרי זה לא גמר הבירור של המים, אלא רק דבר שמגיע מן המים. אבל בסוכות שמנסכים את המים בעצמם, הרי נשלם הבירור במים עצמם, וממילא המים שמחים ששבו לפני הקב"ה, ובזה אנו שמחים יחד איתם.
אופן עשיית המצווה[עריכה]
את המים היו שואבים ממעיין[10].
ונמצא, שניסוך המים מורה על הנתינת כח מלמעלה לבטל את ההבדלה שבין מים תחתונים לעליונים, בין גשמיות לרוחניות, וזאת כיון, שמיד כשנעשתה הבדלה זו - בבריאת העולם - היה הענין ד"(מחצתי ו)אני ארפא", היינו, שניתנה גם הרפואה לזה עוד קודם לזה - שהרי קדמה תורה לעולם, ועוד קודם שנברא העולם, הייתה מצווה זו שנותנת כח בכדי שיוכלו לחבר התחתונים והעליונים (גשמיות ורוחניות), ועד ש"מים תחתונים" יוכלו להגיע למעלה יותר מכפי שהיו מצד עצמם בתחילת הבריאה, קודם ההבדלה" (תורת מנחם, חט"ו, עמ' 68).
קיום המצוות[עריכה]
מים תחתונים נקראים סוף מעשה, דהיינו, שהם בחינת קיום המצות בגשמיות בפועל ממש. ועליהם נאמר "מלכותך מלכות כל עולמים".
ואף על פי שירדו למטה לעולם, מכל מקום נאמר בפסוק "מלכותך", כלומר המלכות שלך, שעדיין הם בשייכות עם מקורם העליון, שהוא מלכות דא"ס, שנמשכת למטה להיות מלכות כל עולמים, ובחינת מים התחתונים.
ואת שלמות ההמשכה פועלים על ידי המצוות, שהם מעלים את הדבר הגשמי שהוא המים שירדו, ומעלהו לקדושה ובכך הופכו לכלי לגילוי מלכות דא"ס.
אותיות הדיבור[עריכה]
כמו שמים מגלים את מקורם שהוא המעין, כך האותיות מגלים את השכל שהוא מקורם. ובזה יש ב' סוגים מים עליונים שהם אותיות המחשבה; ומים התחתונים שהם אותיות הדיבור.
וכיון שהאותיות - המים ירדו למטה, הרי שיתכן לדבר בהם דברי חולין, וכאשר מדברים דברי חולין, אזי המים התחתונים בוכים, מדוע עליהם לרדת למקום כל כך נמוך (על ידי הדברי חולין[11]), ובכייתם היא - שרוצים שהאדם ידבר דברי תורה וקדושה, ועל ידי זה הם יתעלו "קמיה מלכא" (לפני המלך), שישובו ויתכללו בקדושה.
בסדר ההשתלשלות[עריכה]
הים הוא מקום שבו בנברא בטל לגמרי במציאות לגבי מקורו, מכיון שהוא מרגיש אותו. אך ביבשה אין הנברא בטל מכיון שאינו מרגיש את מקורו.
המים העליונים נקראים עלמא דאתכסיא, כיון שהם כמו בים שהכל מכוסה ובטל. אבל המים התחתונים שירדו למטה למדרגת יבשה - עלמא דאתגליא, אזי הם בוכים, שאינם רוצים לקבל חיות באופן של ישות ומציאות, שהוא היפך מציאותם האמיתית.
ראו גם[עריכה]
הערות שוליים
- ↑ "תיקנו על עומדו" - רש"י בראשית א, ז.
- ↑ בראשית א, פסוקים ו', ז', ח'.
- ↑ שם, פסוק ו, ד"ה יהי רקיע.
- ↑ איוב כ"ו, י"א.
- ↑ אור התורה, במדבר, ח"ב, פרשת שלח, עמ' תקלג-4.
- ↑ תיקון ה' (יט, ב).
- ↑ לקוטי תורה שלח דף מב, עמ' ב'.
- ↑ "כי המים מצמיחים כל מיני תענוג" - פרק א' בתניא
- ↑ מקור הדברים נלמד בגמרא מיתור של אותיות בפרשת הקרבנות.
- ↑ דווקא מעיין, כמבואר בחסידות מעלת המעיין, ע"פ מה שמובא בגמרא שמימיו של המעיין הם מהמים העולים בעננים, שיורדים למטה בתור מי גשמים ומחלחלים בעובי האדמה. אחרי שהגיעו לעומק התהום, הם עולים מ"גידי האדמה" (כלומר, דרך שכבות הקרקע השונות) מלמטה למעלה, ובעת המעבר ב"מיצר" של גידי האדמה, מזדככים המים ומקבלים את המעלות שישנם במי מעיין - "מים חיים".
- ↑ ראה תניא פרקים ז-ט - שהוא מגיע מהקליפות וכו'.
