קולע

קוּלֶע (בלשון רבים: קולעֶ'ס. במקור מאידיש: איבעֶר-קולעֶן זִיך = להתהפך), הינו מצב המצוי בקרב חסידים בעתות שמחה מיוחדים כבעת התוועדות ולאחר לגימה, ה"קולע" הוא התהפכות וגלגול על הרצפה מתוך ריקוד חסידי באופן שהראש למטה והרגליים למעלה. בכך מבטאים את עוצם השמחה המבטלת את כל מגבלות הטבע וחודרת בכל הגוף באופן שהראש והרגל שווים, מבלי להתחשב בהבדלי המעמדות בין חסיד אחד למשנהו.

המנהג בתולדות החסידות[עריכה | עריכת קוד מקור]

ראשית התופעה החלה כבר בראשית ימיה של תנועת החסידות, ובקיצוניות בקרב תלמידי רבי אברהם מקאליסק שהנהיג בין תלמידיו וחסידיו סדר עבודה אשר עיקרו הוא ביטול היש העצמי, ולכך היו נוהגים לבזות ולהשפיל את עצמם בראשי חוצות על מנת להשים את עצמם ללעג וקלס במכוון. חסידים אלו נהגו להסתובב ברחובות העיר ולעשות "קולע" גם לתוך שלולית בוץ. המגיד ממעזריטש, רבו של ר' אברהם מקאליסק לא היה מרוצה משיטת ההנהגה והקפיד עליו, עד כדי שהורחק מחצרו של המגיד עד שאדמו"ר הזקן התחנן בעדו אצל המגיד^[1].

אצל חסידי חב"ד הקולע היה דבר מצוי אמנם לא כאצל חסידי קאליסק, אך בכל עת התוועדות ושמחה היו כמה מהחסידים אשר לאחר לגימה קטנה היו נעמדים על השלחן ועושים קולע ובעקבות כך השמחה הייתה גוברת וחסידים נוספים היו מצטרפים ומבטאים את שמחתם העל טבעית.

הזמנים הקבועים בהם היה ניתן לראות חסידים הנוהגים לעשות קול'ע, היה בפורים ובשמחת תורה. כך לדוגמא התבטא הרבי בהתוועדות חג הפורים תשמ"ב^[2]:

צריכים שיהודי אחד (לכל הפחות) יקיים את החיוב ד"עד דלא ידע", כולל המנהג שהיה נהוג פעם, להתהפך עם הראש למטה והרגליים למעלה ("איבערקולען זיך"), באופן שהרגל הוא למעלה מהראש (ברגע זה על-כל-פנים)

בהזדמנות אחרת, בעת ההתוועדות של שמיני עצרת תשל"א כאשר הרבי הקים את האו"ם החסידי, הורה הרבי שאחד החסידים "יעשה 'קולע' טוב", והרב בן ציון שמטוב שמונה על ידי הרבי ל'בעל הבית' של מדינת אנגליה עשה 'קולע' כפי בקשת הרבי.

אדמו"ר הריי"צ מספר, שגם זקני החסידים שלא יכלו לעשות קול'ע בכוחות עצמם, לא וויתרו על כך, וביקשו מצעירי החסידים ש'יהפכו אותם'^[3].

במקום אחר מסופר, שכאשר אדמו"ר הזקן השתחרר ממאסרו, השמחה של החסידים בעיר יאסי הייתה כל כך גדולה, שהיא השפיעה על רבים מבני העיר שיצטרפו לשמחה, ואף יעשו קול'ע ברחובותיה הראשיים של העיר^[4].