14,699
עריכות
מ
החלפת טקסט – " " ב־" "
מ (החלפת טקסט – " נ"ע" ב־" ") |
מ (החלפת טקסט – " " ב־" ") |
||
| שורה 121: | שורה 121: | ||
לפני ברכת אכילת מצה - ישמיט המברך מידיו את המצה השלישית (התחתונה). | לפני ברכת אכילת מצה - ישמיט המברך מידיו את המצה השלישית (התחתונה). | ||
בברכת על אכילת מצה יחזיק את המצה העליונה - השלמה והאמצעית - הפרוסה, ויברך "על אכילת מצה", ויכווין לפטור גם כן | בברכת על אכילת מצה יחזיק את המצה העליונה - השלמה והאמצעית - הפרוסה, ויברך "על אכילת מצה", ויכווין לפטור גם כן את אכילת המצה שבכורך (שתהי' מהמצה התחתונה), וגם אכילת האפיקומן יפטור בברכה זו{{הערה|ואכן נזהרים משיחה שלא מענין הסעודה עד גמר אכילת הכורך, אבל עד אכילת האפיקומן אין נזהרים בהפסק שיחה (הגם שבשעת ברכת על אכילת מצה מכוונים לפטור גם כן האפיקומן)}}. לאכילת מצה לוקחים כזית ממצה העליונה, וכזית ממצה האמצעית{{הערה|המקובל הוא, ששיעור "כזית" במצה הוא 27 גרם, כשליש מצת יד. יש מקום לומר, שהואיל ושיעור "כזית" הוא מידת נפח, הרי 27 סמ"ק, במצת יד (בלי דחיסה) אינו יותר מ-11 גרם, כשביעית מצת-יד בינונית. במקום הצורך יש לסמוך על זה, ובודאי ב"זיתים" שמדרבנן שאחרי הכזית הראשון], את המצות שוברים לפרוסות קטנות בהיותן מכוסות (כיון שאכילת מצה צ"ל בכזית, ויש אומרים שזהו ממצה הא' (העליונה), ויש אומרים שזהו ממצה הב' (האמצעית), ולצאת ידי חובת שניהם לוקחים שני כזיתים)}}. אינו טובל את מצה במלח מפני חיבוב מצוה, שלא יהא בה תערובות של טעם אחר כלל. וכן הוא מנהג בית הרב. אבל על השולחן שמים גם מלח. | ||
אוכל שני הכזיתים יחד, דהיינו שיכניסם לפיו בבת אחת, והטעם שלא יהא הפסק בין הברכה דאכילת מצה לאכילת כזית השייך לה (שיש ספק אם הוא ממצה הא' או ממצה הב'). ואם אינו יכול להכניס לפיו את שני זיתי המצה ולרסקם יחד, יאכל תחילה את הכזית מהשלמה (העליונה) ואחר כך את הכזית מהפרוסה (האמצעית). כדי למנוע הפסק גדול בין שתי הברכות לאכילת המצה{{הערה|הפסק הנובע מחלוקת המצות מבעל הבית לכל בני הבית שאין לפניהם "קערה" עם מצות.}} - אפשר להכין מראש מצות עבור כל בני המשפחה בשקיות נפרדות, ורק לצרף לזה אחר כך מהמצות שבקערה שלפני בעל הבית. | אוכל שני הכזיתים יחד, דהיינו שיכניסם לפיו בבת אחת, והטעם שלא יהא הפסק בין הברכה דאכילת מצה לאכילת כזית השייך לה (שיש ספק אם הוא ממצה הא' או ממצה הב'). ואם אינו יכול להכניס לפיו את שני זיתי המצה ולרסקם יחד, יאכל תחילה את הכזית מהשלמה (העליונה) ואחר כך את הכזית מהפרוסה (האמצעית). כדי למנוע הפסק גדול בין שתי הברכות לאכילת המצה{{הערה|הפסק הנובע מחלוקת המצות מבעל הבית לכל בני הבית שאין לפניהם "קערה" עם מצות.}} - אפשר להכין מראש מצות עבור כל בני המשפחה בשקיות נפרדות, ורק לצרף לזה אחר כך מהמצות שבקערה שלפני בעל הבית. | ||
| שורה 140: | שורה 140: | ||
הרבי היה נוטל את החריין מתוך עלי החסה העוטפים אותו, טובלו שלוש פעמים בחרוסת, מנערו, עוטפו שוב בעלים, ואוכלו. | הרבי היה נוטל את החריין מתוך עלי החסה העוטפים אותו, טובלו שלוש פעמים בחרוסת, מנערו, עוטפו שוב בעלים, ואוכלו. | ||
הרבי נהג לאכול גם חלק מראש התמכא, שאינו טחון. ואכל שיעור גדול במיוחד, גם אותו היה טובל בחרוסת [כנראה גם כן | הרבי נהג לאכול גם חלק מראש התמכא, שאינו טחון. ואכל שיעור גדול במיוחד, גם אותו היה טובל בחרוסת [כנראה גם כן שלוש פעמים], ואוכלו (יחד עם החריין הטחון) כשהוא עטוף בעלי החסה. | ||
בברכת "על אכילת מרור" יש לכוון לפטור גם את המרור שבכורך. כל בני הבית מברכים ברכת "על אכילת מרור" בעצמם, ויברכוה כשהמרור בידם (יד ימין) קודם שיאכלוהו. גם נשים חייבות באכילת מרור כשאר כל המצוות שבלילה זה שאף הן היו באותו הנס. אם המרור שבקערה אינו מספיק לכל המסובים, יוסיפו מרור מהצד באופן שלכל אחד ואחת יהיה שעור כזית. אין לשהות מתחילת האכילה ועד סופה יותר מהזמן של "אכילת פרס"{{הערה|שיעור זמן אכילת פרס לכתחילה הוא ארבע דקות, ובדיעבד אפילו אם שהה יתר על כן יצא, ועל כל פנים לא יותר משבע דקות}}. | בברכת "על אכילת מרור" יש לכוון לפטור גם את המרור שבכורך. כל בני הבית מברכים ברכת "על אכילת מרור" בעצמם, ויברכוה כשהמרור בידם (יד ימין) קודם שיאכלוהו. גם נשים חייבות באכילת מרור כשאר כל המצוות שבלילה זה שאף הן היו באותו הנס. אם המרור שבקערה אינו מספיק לכל המסובים, יוסיפו מרור מהצד באופן שלכל אחד ואחת יהיה שעור כזית. אין לשהות מתחילת האכילה ועד סופה יותר מהזמן של "אכילת פרס"{{הערה|שיעור זמן אכילת פרס לכתחילה הוא ארבע דקות, ובדיעבד אפילו אם שהה יתר על כן יצא, ועל כל פנים לא יותר משבע דקות}}. | ||
| שורה 167: | שורה 167: | ||
הרבי היה שופך [[מלח]] לתוך המים, טובל את הביצה שלוש טבילות במי המלח. ומתחיל לאכלה מצד ראשה הכד, ואוכלה כולה. ולא היה מביט בה כלל לבדקה. נזהרים ביותר ממצה שרויה. ולכן המצות שעל השולחן מכוסות, שמא יפלו עליהם טיפות מים, וכן שלא יפול מפירורי השמורה במים או במרק. קודם ששופכים מים, או משקים שמים מעורבים בהם, לכוס או קערה, בודקים שלא יהיו בכלי פירורי מצה. | הרבי היה שופך [[מלח]] לתוך המים, טובל את הביצה שלוש טבילות במי המלח. ומתחיל לאכלה מצד ראשה הכד, ואוכלה כולה. ולא היה מביט בה כלל לבדקה. נזהרים ביותר ממצה שרויה. ולכן המצות שעל השולחן מכוסות, שמא יפלו עליהם טיפות מים, וכן שלא יפול מפירורי השמורה במים או במרק. קודם ששופכים מים, או משקים שמים מעורבים בהם, לכוס או קערה, בודקים שלא יהיו בכלי פירורי מצה. | ||
כ"ק אדמו"ר [[מוהרש"ב]] | כ"ק אדמו"ר [[מוהרש"ב]] לא היה אוכל [[מצה שמורה]] ביחד עם [[דגים]] או [[בשר]] מצד חשש שרויה, רק עם [[יין]]. כ"ק אדמו"ר [[מוהריי"צ]] מצותיו - בעת האכילה - מכוסות תמיד במפה. מרק כמעט שאינו אוכל. | ||
למים אמצעיים (שבין דגים לבשר) אין להעביר ידיו על שפתיו, בכל שבעת ימי הפסח, משום חשש שרויה. מצד ענין ה[[חינוך]] - צריכים גם קטנים להזהר ממצה שרויה (עד כמה שאפשר). | למים אמצעיים (שבין דגים לבשר) אין להעביר ידיו על שפתיו, בכל שבעת ימי הפסח, משום חשש שרויה. מצד ענין ה[[חינוך]] - צריכים גם קטנים להזהר ממצה שרויה (עד כמה שאפשר). | ||
| שורה 210: | שורה 210: | ||
== נרצה == | == נרצה == | ||
סדר נרצה נקרא כך, משום העושה כסדר הזה, מרוצה לשמים - כוס ד' - גומר עליו את ההלל ומברך עליו ברכת השיר. בשו"ע רבנו מובא, שלכתחילה טוב לגמור את ה"הלל" גם כן | סדר נרצה נקרא כך, משום העושה כסדר הזה, מרוצה לשמים - כוס ד' - גומר עליו את ההלל ומברך עליו ברכת השיר. בשו"ע רבנו מובא, שלכתחילה טוב לגמור את ה"הלל" גם כן קודם חצות, אבל אין מדקדקים בזה בבית הרב. אמירת ה"הלל" במיושב, ואין נוהגים לאחוז את הכוס בשעת האמירה. | ||
החל מאמירת "שפוך חמתך" ובחלק ה"הלל" של ההגדה - היה משתנה אצל הרבי אופן האמירה, גלוי לעין כל רואה. לא עוד אמירה בחשאי כשקולו של ה"מקריא" גובר עליו, אלא אמירה בקול, במתיקות נשמעת לאוזן ובדביקות ניכרת לעין. ומפעם לפעם, היו דמעות זולגות מעיניו. והיה גובר והולך באמירת "הלל הגדול" ו"נשמת". | החל מאמירת "שפוך חמתך" ובחלק ה"הלל" של ההגדה - היה משתנה אצל הרבי אופן האמירה, גלוי לעין כל רואה. לא עוד אמירה בחשאי כשקולו של ה"מקריא" גובר עליו, אלא אמירה בקול, במתיקות נשמעת לאוזן ובדביקות ניכרת לעין. ומפעם לפעם, היו דמעות זולגות מעיניו. והיה גובר והולך באמירת "הלל הגדול" ו"נשמת". | ||