שינויים

{{בעבודה}}'''תפיסת ידי אדם''' הוא פסול בהלכות מקוואות לפיו אסור שהפעולה הסופית של המתייחס למצב בו כניסת המים למקווה תהיה התבצעה על ידי אדםבכוונה, ומגדיר את פסול המקווה לשימוש.

בתוספתא אחד המקורות הראשונים לפסול תפיסת ידי אדם הוא ב[[תוספתא]] ב[[מסכת מקוואות]] שבה הברייתא מתייחסת לאדם שמטביל במקווה [[מגבת]], ותוך כדי הרמת המגבת זבו מתוכו שלושה לוגין מים למקווה, וקובעת שהדבר אירע אם לאחר שהגביה את המגבת לחלוטין ממימי המקווה ואין מגע בין המגבת למקווה, המים פסולים{{הערה|פ"ג דמקואות, : הטביל בו את הסגוס וזבו ממנו שלשה לוגין למקוה כשר, עקרו מתוכו פסל. ורבי שמעון מתיר עד שיתכוין לתלוש... וכן הי' רבי יוסי אומר זילף בידיו וברגליו שלשת לוגין למקוה פסול, הוליכן עם הקרקע כשר. לגיון העובר ממקום למקום, וכן בהמה העוברת ממקום למקום, וזילפו בידיהן וברגליהם ג' לוגין למקוה כשר, ולא עוד אלא עשו מקוה בתחלה כשר. עד כאן לשון התוספתא}}.

והנה מה שאמר בהמשך הברייתא מובא {{ציטוטון|וכן היה [[רבי יוסי ]] אומר זילף בידיו כו' מיירי במים שאינן שאוביןוברגליו שלשת לוגין למקוה פסול, הוליכן עם הקרקע כשר}}. המשנה מתייחסת לאדם שהזרים ב[[יד|ידיו]] וב[[רגל|רגליו]] מים ישירות לבור המקווה, דומיא דסגוס שהן מי המקוה עצמןוקובעת שהמקווה פסול. כך גם ב[[ספרא|תורת כהנים]] על פסוק אך מעין ובור מקוה מים, ודומיא דהמסדר קנקנים שהן מי גשמיםדרשו חז"ל "מה [[מעין]] בידי שמים, אף מקווה בידי שמים". כלומר כשם שנביעת מימי מעיין נוצר לחלוטין בכוח אלוקי, ולא בכוח אנושי, כך [[מים שאובים]], או אפילו מים שאינם שאובים רק שהגעתם לבור המקווה היתה על ידי אדם - פסול. והפסול ===סייג לאיסור - המשכה==={{ערך מורחב|המשכה}}סייג לאיסור זה מובא בתורת כהנים, שפסול תפיסת ידי אדם הוא מפני שבאים רק כשהמים הגיעו ישירות לבור המקווה על ידי האדם. את הדבר מוכיחים חז"ל מהפסוק {{הערה|ויקרא יא לו}} {{ציטוטון|אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר}}. מהמילה "בור" נלמד כי המקווה אינו אמור להיות דומה לחלוטין ל"מעיין" שכל הווייתו היא טבעית (בידי שמים), אלא ניתן לדמותו גם לבור שנחפר על ידי אדם שנעשים כשאובין. הגבול בין מעיין לבור מוגדר כאשר המים הצטברו יחדיו במקום מסויים מכוח האדם, אך השלבים האחרונים של זרימת המים לתוך הבור הייתה בצורה טבעית ולא ידנית, דבר הנקרא "המשכה על גבי קרקע" {{הערה|לשון הברייתא: אי מה מעין שאין בו תפיסת ידי אדם אף מקוה שאין בו תפיסת ידי אדם, יצא המניח כלים בראש הגג לנגבן ונתמלאו, ת"ל בור}}.

גם כוונת לכוונת האדם פוסל, וכדאיתא ישנה משמעות נכבדת בפסול זה של תפיסת ידי אדם. התייחסות לכך אנו מוצאים במשנה רפ{{הערה|מקוואות ד א}} בענין "ד המניח כלים תחת הצנור, דב"ה מטהרין דוקא בשוכח ודוקא שנתפזרו העבים, וב"ש פוסלין גם בזה, ואינו כשר רק כשמניח בחצר בעת פיזור העבים וכמ"ש בפירוש הרמב"ם שם. וכן במניח קנקנים הוא דוקא שהניחן בכוונה לנגבן כו'. וזהו דעת רבי יוסי, דהזולף בידיו ג' לוגין פוסל משום דעשאן כשאובין, ואם הוליכן עם הקרקע כשר, שזהו שאובין שהמשיכוה דכשר אף שיש תפיסת ידי כלומר אדם. זהו גם ההסבר ללשון הברייתא "לגיון העובר ממקום למקוםהמניח כלים תחת קילוח המים, וכן בהמה העוברת ממקום למקום, וזילפו בידיהן וברגליהם ג' לוגין למקוה כשר, ולא עוד אלא עשו מקוה בתחלה כשר". המשמעות הפשוטה היא שסיבת הפטור היא מכיון במטרה שהמים באו למקווה בלא כוונה, דבהעברתן הלכו המים ממילא משום זה כשר, דדוקא זילף בכוונה אוסר רבי יוסי, אבל שלא בכוונה כי אם בהעברה כשר אפילו באו להדיא למקוה בלא המשכה, שכן הוא גם לדעת רבי יוסי, ולא פליגי עליו (ומ"ש בידיהם קאי על הבהמה וברגליהם על האדם). והר"ש יתקבצו שם כתב עם הקרקע קאמר, מפרש דמ"ש לגיון העובר וכן בהמה העוברת, הרי זה נמשך על מה שאמר קודם אם הוליכן עם הקרקע ובהמשכה דוקא. ויש לומר שהכריחו לפרש כןומשם ירדו לתוך המקווה, שהרי בהכרח שזהו שעוברים ממקום שהדבר גורם לפסילת המים, וכמו מנהר או בעת ירידת גשמים והפשרת שלגים, שמוליכין וגם לפי דעת [[בית הלל]] שמקילים בכך ומתירים את המים ברגליהםלטהרת המקווה, ואם כן מה מועיל מה שהוא בלא כוונה. שהרי אין זה כמו השוכח כלים תחת הצנור בעת קישור העבים, ומכל שכן בעת הגשמים, הרי פסול לדברי הכל, כדאמרינן בשבת דט"ז ע"ב, הגם שהוא בלא אלא אם עשה זאת ללא כוונה, מאחר שמצוי הדבר שיתמלאו, ובפרט כשהמים מצוים, הרי זה כאלו מכוון. וכמו כן כאן מאחר שהוא ממקום שהמים מצוים פסול. ועל כן פירש שזהו בהמשכה דוקא- ששכח את הכלים בחצר ורק אם בשעת הנחת הכלים לא היו [[עננים]] בשמים.

וכתב הבהדבר מוכח גם מהמשך הברייתא הנזכרת{{הערה|בתחילת הערך}} שבה מובאת דעת רבי יוסי אודות האדם המזלף בידיו מים למקווה, והוא קובע שהמים פסולים, ולמרות זאת הוא מסכים לקביעת המשנה, אודות קבוצת בני אדם או בעלי חיים העוברים ממקום למקום ו"י בדזילפו בידיהם וברגליהם"ה ומ"ש רבינו ואם העביר ג' לוגיןכלומר שמתנועות הידיים והרגלים, שבעת ההליכה ללא כוונה מיוחדת הם גרמו לטיפות המים לזרום לכיוון המקווה, דלפירוש הרשהמים כשרים ואינם נפסלים כדין מים שאובים שנכנסים למקווה שאין בו ארבעים סאה. ויותר מכך - "ש מה שאמר ולא עוד אפילו אלא עשו מקוה בתחלה מקווה בתחילה כשר, הוא למאן דאמר דשאובה שהמשיכוה כולה כשר. והוא דלא כהילכתא. והט"ז ס"ק כ"ח תמה על הב"י, למה לא יפרש להר"ש כמ"ש הראב"ד בס' בעלי הנפש (וכמשי"ת) ותהי' כהלכתא. ולפי הנ"ל מובןגם אם כל המקווה מתחילתו ועד סופו נעשה בצורה כזאת, שאי אפשר לפרש להרהמקווה כשר{{הערה|לפי דעת הר"ש כהראב"ד שהרי נעשים שאובים הכוונה היא שהמים זולפו למקווה על ידי האדם והבהמה גם בלא כוונההליגיון בהמשכה דוקא, והרי זו שאובה שהמשיכוה. והראב"ד לו שיטה אחרת בזהמכיון שהעובדה שההליכה היתה בשעת הגשמים גורמת להליכה להיחשב כמעשה פוסל, דסבירא לי' שאין תפיסת ידי אדם עושים שאובים וכמשי"תכמו המניח קנקנים בשעת הגשמים}}.

והרא==תפיסת רגלי בהמה==[[הרא"ש ]]{{הערה| בהל' מקואות סס"י סוף סימן ב' הביא }} מביא את דברי התוספתא הנ"להאמורים, ומפרש שה"לגיון " הוא חיל רוכב סוסים וגמלים, ול' התוספתא מביא וכן שיירא, והיינו גם כן ההולכים בסוסים. ומחלק בין אדם לבהמה, דבאדם שבאדם פסול בג' לוגין בלא המשכה ({{הערה|ובכולו אפילו בהמשכה) }}, וברגלי בהמה אינו פוסל אפילו עשה מקוה בתחלה בלא המשכה, וכפשטיות ל' התוספתא, דמ{{הערה|בשונה משיטת הר"ש לגיון אינו קאי על זה שהוליכן עם הקרקעשמפרש את דברי הברייתא שמדובר כשהמים עברו לאחר מכן המשכה}}.

בפירוש דברי הרא"ש נחלקו האחרונים. המעדני יום טוב מפרש כי הרא"ש מפרש את דברי הברייתא מכח הפסול של [[הוייתו על ידי טהרה]], והחילוק בין אדם לבהמה הוא שאדם מקבל טומאה או לא. [[אדמו"ר הרש"ב]]{{הערה|שם=רשב|[https://chabadlibrary.org/books/maharshab/shut/3/36.htm שו"ת תורת שלום יורה דעה סימן לו]}} סובר כי פשט זה דחוק לפי משמעות המשנה שמדובר בפסול מים שאובים, ולכן הוא מפרש את שיטת הרא"ש בכך שמעשה שאינו נעשה מתוך בחירה וכוונה אינו מתייחס לעושה: {{ציטוטון|וצריך לומר דהוא ז"ל סובר דדוקא תפיסת ידי אדם פוסל, משום שאין זה בידי שמים ואפילו בלא כוונה פוסל, אבל הנעשה על ידי הבהמה הרי זה כאלו נעשה בידי שמים. כי האדם יש לו דעת וכוונה , והוא הוא העושה הדבר מפני שעושה בבחירה ורצון, ולכן גם אם אינו מכוין מכווין פוסל מפני שיש בו כוונה, אבל בהמה שאין בה דעת וכוונה שאינה עושה בבחירה ורצון, הרי זה כמו בידי שמים, וכמו אם הי' הרוח היה ה[[רוח]] מביא את המים. ה[[מים]]}}{{הערה|המשך דבריו שם: והגם דמצינו כוונה גבי בהמה, וכמו בקרן ותולדותיו ב[[קרן]] ו[[ארבעה אבות נזיקין#תולדות אבות הנזיקין|תולדותיו]] שמכוונת להזיק כדאי' כדאיתא בריש [[בבא קמא]]. הנה גם הכוונה היא כוונה טבעית לא רצונית (וכמו ידע [[שור ]] קונהו , שזהו דעת הנקנה)}}. ונראה לי ראי' לזה מדין חרותה דבידי שמים כשירה==הלכה למעשה==אחד מההשלכות של פסול זה, הוא במקווה שמילויו מתבצע באמצעות פתיחת מכסה של חור צינור שממנו זורמים מים למקווה, דלתנא קמא דרבי שמעון בן אלעזר בחולין דנויש לדון האם פתיחת המכסה נחשבת כפעולת מילוי המים במקווה. הרש"ב קובע שלמרות שאין זה אלא "הסרת המונע" הדבר נחשב "תפיסת יד אדם במקצת"כמו שמצינו בהלכות [[נטילת ידיים]] שהסרת ה ע[[ברז]] נחשבת ל"ב גם בידי כל הבריות, ופרשכח גברא"י שאגת ארי' וקול שחל הוה בידי שמים, וכבהתייחסות למים הראשונים שיוצאים מחור הברז{{הערה|שו"פ בשוע הרב - או"ע ח סי' לקנ"ו ט סעי' י"דח}}, הרי כל שעל ידי הבריות הרי זה בידי שמים וכמו קול רעםולכן יש לבצע לאחר מכן [[המשכה]] כלומר שהמים יומשכו שלושה [[טפח|טפחים]] על גבי קרקע, והוא הדין הכאובכך יהיה המקווה כשר{{הערה|שם=רשב}}.{{הערות שוליים}}{{ערך יתום}}[[קטגוריה:מקווה]]