שתיקה
שתיקה משמשת בלשון הקודש להעדר או הימנעות מן הקול והדיבור הפיסיים. מושג זה קשור לבחינת ה'כתר', בהתאם לפסוק באיוב "כתר לי זעיר".
כתר פירושו: חכה בשקט, בשתיקה. היות והשותק - גם במישור של הפשט - מפגין 'ביטול' והעדר הבעה, לכן 'שתיקה' בחסידות מורה על 'ביטול'[1].
שתיקה ענינה העלם, בשונה מדיבור שענינו גילוי, וכאן יש שני סוגים של העלם, העלם כזה שלמעלה מגילוי מכיון שהענין נעלה מלהתגלות ויש העלם שלמטה מגילוי, חושך, שהעולם מסתיר על אלוקות[2].
בגמרא במסכת מגילה נאמר: "כי אתא רב דימי אמר: אמרי במערבא – מלה בסלע משתוקא בתרין"[3]. כלומר שאם מחירה של המילה הוא סלע (מין מטבע), אזי מחירה של השתיקה יהיה שני סלעים. דהיינו שהשתיקה עדיפה כפליים על הדיבור.
ופירשו חסידים על דרך הצחות[4], שבאם ישב אדם וישתוק כל היום יקבל רק תרי. אך באם ידבר, יקבל על כל דיבור ודיבור סלע כך שיבוא על שכרו בריבוי גדול. הדברים אמורים במעלת ההידברות בין חסידים, התוועדויות חסידיות וכדומה.
עוד נאמר שם בגמרא בהקשר לפסוק בספר תהלים[5] "לך דומיה תהילה" - "סמא דכולה משתוקא" שמבחר כל הסממנין היא השתיקה שלא להרבות דברים.
