פתיחת התפריט הראשי

אמרותיועריכה

אחד מאמרותיו הידועות[1], היא במחלוקת שהייתה בין גדולי התנאים:

תנו רבנן... דרש רבי עקיבא בשעה שעלו ישראל מן הים נתנו עיניהם לומר שירה, וכיצד אמרו שירה כגדול המקרא את הלל[2] והן עונין אחריו ראשי פרקים[3], משה אמר אשירה לה' והן אומרים אשירה לה' משה אמר כי גאה גאה והן אומרים אשירה לה'. רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר כקטן המקרא את הלל והן עונין אחריו כל מה שהוא אומר, משה אמר אשירה לה' והן אומרים אשירה לה', משה אמר כי גאה גאה והן אומרים כי גאה גאה. רבי נחמיה אומר כסופר הפורס על שמע בבית הכנסת שהוא פותח תחילה והן עונין אחריו[4].

הרבי[5] מסביר שכולם מודים שמשה התחיל באמירת השירה לפני בני ישראל, וכמובן מלשון הכתוב "אז ישיר משה ובני ישראל", שהקדימו למשה בפני עצמו, והפלוגתא היא באופן המשך השירה על ידי בני ישראל, דלדעת רבי עקיבא אמירת כל השירה הייתה על ידי משה בלבד, ובני ישראל רק ענו "אשירה לה'"; לדעת רבי אליעזר גם בני ישראל אמרו כל השירה, אבל לאחרי ובדרך "מענה" לאמירת משה; ואילו לדעת ר' נחמי' משה רבינו רק התחיל את אמירת השירה, אבל אחר כך אמרו "כולן יחד" את כל השירה כולה.

שורש המחלוקתעריכה

שורש המחלוקת היא בפירוש תיבת "לאמר" שבכתוב[6] ויש להבין, מהי סברת מחלקותם בפירוש פסוק זה? ועוד, דמזה גופא שהכתוב משמיענו בתיבת "לאמר" אופן אמירת השירה מה אמר משה ומה אמרו ישראל, משמע שיש בזה נפקא מינה באמירת השירה ותוכנה - וצריך להבין, למאי נפק"מ בתוכן אמירת השירה, כיצד ובאיזה אופן משלשת אופנים הנ"ל אמרו השירה?

טעמו של רבי נחמיהעריכה

במיוחד צריך ביאור בדעת רבי נחמיה שמשה רק פתח לבני ישראל, אבל אחר כך אמרו השירה "כולן יחד" - מהו עניינה של "פתיחה" זו על ידי משה רבינו? לדעת רבי עקיבא או לדעת רבי אליעזר, יש לומר בפשטות, כי בני ישראל לא ידעו מעצמם את נוסח השירה, ולכן היו צריכים לענות אחרי משה (אם רק "אשירה לה'", או שענו אחריו כל דברי השירה);

אבל לדעת רבי נחמיה ש"שרתה רוח הקודש על כולם וכוונו יחד את השירה ככתבה", הרי לא היה צורך לכאורה ל"פתיחת" משה כדי שידעו את דברי השירה ולכ אורה כן מוכרח לומר לפי הדרשות[7] שגם העוללים ויונקים אמרו שירה, ועוד זאת, "שאפילו עוברים שבמעי אמן אמרו שירה", שבהם לא שייך לומר שידעו לכוון את השירה על ידי ששמעו אותה ממשה, אלא שזהו על פי רוח הקודש ששרתה עליהם (וכמבואר בגמרא שם, שאמירת השירה שלהם הייתה תוצאה מראיית השכינה, כי "ראו את השכינה.. ואמרו כו' כרס נעשה להן כאספקלריא המאירה וראו") - ומהו התוכן והמטרה בהפתיחה על ידי משה?

אחדות ישראל על ידי הנשיאעריכה

מסביר הרבי: "אז ישיר גו' אשירה לה' ויאמרו לאמר" מפרש האור החיים "ויאמרו לאמר אשירה - פירוש שאמרו זה לזה לאמר, פירוש שיאמרו שירה יחד בלא בחינת השתנות והפרדה עד שיהיו כאיש אחד הגם היותם רבים ונתכוונו יחד ועשו כן ואמרו אשירה לשון יחיד, כאילו הם איש אחד שזולת זה היו אומרים נשירה".

זאת אומרת, שאמירת השירה הייתה באופן מיוחד במינו, שכל ישראל אמרוה בהשתוות, כאיש אחד ממש, "בלא.. השתנות והפרדה". ועל פי מחז"ל הנ"ל שגם עוללים ויונקים, ואפילו עוברים שבמעי אמן אמרו שירה, נמצא, שבאמירת השירה היה מצב של אחדות גמורה, בלי שום "השתנות והפרדה", בין הגדול שבגדולים והקטן שבקטנים, עד העוברים שבמעי אמן.

ובזה יש לבאר זה שלכולי עלמא הייתה אמירת השירה של בני ישראל בהקדמת פתיחת משה - כי אחדות מוחלטת כזו, שכל ישראל יהיו כאיש אחד, מהגדולים ועד הקטנים, כולל עוברים שבמעי אמן, יכולה לבוא אך ורק על ידי משה רבינו. והביאור בזה: היות שמשה רבינו הוא ראש הדור ונשיא הדור, לכן הרי הוא כולל את כל הדור כאחד, ובלשון רש"י[8] "משה הוא ישראל וישראל הם משה.. שנשיא הדור הוא ככל הדור כי הנשיא הוא הכל". ואחדות זו דישראל כפי שהם כלולים במשה) הריהי באופן שלמעלה מהת חלקות, כי הנשיא[9] מנושא ומובדל מן העם, "משכמו ומעלה גבוה מכל העם", ולכן, האחדות דישראל כפי שהם כלולים בו היא באופן שלמעלה מהת חלקות, אנשים נשים וטף בשווה, על דבר "השוה ומשוה קטן וגדול".

ולכן, על ידי שפתח משה רבינו את שירת בני ישראל, שאמירת השירה שלהם באה על ידו ובכוחו, ה"ז פעל שאמירת השירה על ידי "כל הדור" תהיה בהשתוות גמורה[10], כאיש אחד, "בלא.. השתנות והפרדה".

הערות שוליים

  1. מובא ברייתא סוטה ל, ב (ובמשנה שם כז, ב הובאו רק דעת רע"ק ודעת ר"נ.
  2. להוציאן ידי חובתן. רש"י.
  3. הללוי'.
  4. וקורין כולן יחד, וכך שרתה רוח הקודש על כולם וכוונו יחד את השירה ככתבה". רש"י.
  5. לקוטי שיחות כרך לא פרשת בשלח שיחה א.
  6. "אז ישיר גו' לאמר", וכמבואר בגמרא שם "במאי קמיפלגי - רב עקיבא סבר לאמר אמילתא קמייתא ור"א בנו של רבי יוסי הגליל סבר לאמר אכל מילתא ומילתא ורבי נחמיה סבר ויאמרו - דאמור כולהו בהדי הדדי, לאמר - דפתח משה ברישא".
  7. הובאו בהמשך הגמ' שם.
  8. פרשת חוקת כא, כא.
  9. כשמו.
  10. כפי שהם כלולים במשה.