שינויים

[[תמונהקובץ:קריעת ים סוף.jpg|leftשמאל|thumbממוזער|300px|איור של ציור המתאר את [[קריעת ים סוף]]]]'''קריעת ים סוף''' הוא מאורע ניסי שהתרחש בתאריך [[כ"א ניסן]] ([[שביעי של פסח]]){{הערה|סוטה יב, ב.}}, ב'תמ"ח אחרי ש[[בני ישראל]] כחלק מתהליך [[יציאת מצרים|יצאו יציאת בני ישראל ממצרים]], בו נבקע . במאורע זה נבקעו מי הים סוף ונעמדו המים שבו כחומה, ועל ידי כך נמלטו בני ישראל מהמצרים, אלו טבעו בים לאחר שחזר ונסגר עליהם.

עם ישראל נחלקו אז לארבע קבוצות "אחת אומרת ליפול לים, ואחת אומרת לשוב למצרים, אחת אומרת לעשות מלחמה כנגדם, ואחת אומרת נצווח כנגדם" אך משה דחה את דברי כולם. נחשון בן עמינדב משבט יהודה, קפץ למים מתנועת בטחון בה' שיעשה להם נס, ואחריו קפצו כל שבטו. בזכות ה[[קידוש ה']] שעשה, זכה שבטו [[מלכות בית דוד|למלוך על עם ישראל]], וכמו שמתואר בפסוקים{{הערה|תהלים קיד.}} "בצאת ישראל ממצרים . . הים ראה וינס . . היתה הייתה יהודה לקדשו, ישראל ממשלותיו"{{הערה|שם=מכילתא|מכילתא בשלח סוף פרשה ב'.}}.

ה' ציוה למשה להרים את את ה[[מטה]] ולנטות את ידו על הים, ועל ידי כך נבקעו המים לי"ב חלקים, חלק אחד עבור כל שבט{{הערה|שם=מכילתא}}, ובשעה זו נבקעו כל המים בעולם{{הערה|הובא ברש"י – שמות יד, כא, מהמכילתא שם. וממדרש שמות רבה כא, ו.}}. בני ישראל נכנסו לים, ולאחר שיצאו (באותו צד בו נכנסו{{הערה|ערכין טו, א בתוספות ד"ה כשם.}}), ה' הטביע את המצריים בים, שנכנסו אחרי היהודים. כשראו היהודים את הנס שאירע להם אמרו את שירה הידועה בשם "[[שירת הים]]".

בתורת החסידות, קריעת ים סוף, היא התבטאות של ענין כללי ורוחני שאירע באותה תקופה שבין [[יציאת מצרים]] ל[[מתן תורה|קבלת התורה]]. ולכן מזכירים אותה בכל יום בתפילה{{הערה|"וים סוף להם בקעת וזדים טבעת וידידים העברת" וכו', וראה בתוספתא ריש פ"ב בברכות. גם אומרים בכל יום את שירת הים – "אז ישיר".}}. אך שוללת את הסברא לומר שקריעת ים סוף היתה הייתה עבור הצלת בני ישראל שהרי הרבה דרכים למקום להצילם. ובמיוחד שבני ישראל יצאו באותו הצד בו נכנסו{{הערה|ראה מאמר ד"ה והחרים תשי"ג, ד"ה הנה ישכיל תשי"ז – ספר המאמרים מועדים פסח חלק ב' עמוד יח, נב.}}.

תכליתה של יציאת בני ישראל ממצרים (לבד מהצלתם משעבוד מצרים), היתה הייתה בשביל לקבל את התורה{{הערה|כמו שאומר בפסוק "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה – שמות ג, יב.}}. אחד הדברים העיקריים שפעל [[מתן תורה|מתן התורה]] בעולם, היה ביטול הגזירה לפיו עליונים לא יכלו לרדת למטה ותחתונים לא יכלו לעלות למעלה{{הערה|מדרש תנחומא וארא טו. מדרש שמות רבה פרשה י"ב, ג.}} - הגשמיות לא התחבר עם הרוחניות באופן אפקטיבי{{הערה|אף שגם לפני מתן תורה - [[קיימו האבות כל התורה עד שלא ניתנה]].}}, ובמתן תורה התבטלה הגזירה. מתחיל בכך שה' ירד על הר סיני, ומשה עלה אל ה'.

כהכנה לביטול הגזירה וקבלת התורה, היתה הייתה קריעת ים סוף. ים הוא משל ל[[ספירת המלכות]], שכונסת בתוכה את כל ה[[אורות]] וגילויים של הבורא [[אצילות|שבעולם האצילות]] – עולם האלקות, הנקרא מהסתכלות שלנו [[עלמא דאתכסיא]], ועוצרת בעדם מלירד [[בי"ע|לעולמות בי"ע]] – עולמות הנבראים, הנקרא [[עלמא דאתגליא]]. בקיעת הים מסמל את בקיעת הצמצום בין העולמות.

באופן התחברות האורות של [[אצילות]], עם [[בי"ע|עולמות בי"ע]], ישנם שני שתי שיטות:

לשיטת הזהר{{הערה|ראה זהר חלק א' רח, א. חלק ב' מח, ב.}} ה[[נשמות]] שבבי"ע התעלו למדריגת נשמות שבאצילות{{הערה|שאינם מרגישים את עצמם כנברא.}}. יסוד השיטה היא בדברי הפסוק "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים"{{הערה|שמות יד, כט.}}.

לשיטת [[אריז"ל|האריז"ל]]{{הערה|[[פרי עץ חיים]] שער חג המצות פ"ח. שער הכוונות ענין ספירת העומר דרוש יב.}} התחברות האצילות עם עולמות בי"ע היתה הייתה להיפך - נשמות שבאצילות נולדו והתגלו בעולמות בי"ע. שיטה זאת מסתדרת עם לשון הפסוק "הפך ים ליבשה"{{הערה|כל זה מתוך סידור עם דא"ח רפט, ד (ובהוצאות החדשות – 848).}}.

===ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל===

הסיבה לכך שכולם השיגו השגה אלוקית נעלית כל כך, ואצל כולם היה זה בשווה הוא משום שבשונה ממתן תורה, ההמשכה שהיתה שהייתה בקריעת ים סוף, לא היתה הייתה לפי עבודת משיגי הגילוי, ועל כן לא היתה הייתה סיבה שתשתנה ההשגה בין אדם לחבירו{{הערה|[[סידור עם דא"ח]] עמוד רצ, ב (ובהוצאות החדשות – תכה).}}.

עיקר ההבדל הוא שלעתיד לבוא ימשך לנו דרגא נעלית יותר מכפי שהיה במתן תורה, שאז התגלתה רק [[תורת הנגלה]] שנמשכה מעולם האצילות לעולמות בי"ע. ולעתיד לבוא תיתגלה התורה בצורה של גילוי [[עצמות|העצם]], ובשביל זה יצטרך להבקע גם הצמצום שבין עולם האצילות למה שלמעלה מאצילות{{הערה|ראה מאמר ד"ה והחרים תשי"ג, ד"ה הנה ישכיל תשי"ז – ספר המאמרים מועדים פסח חלק ב' עמוד יח, נב.}} הפסק זה הוא צמצום באופן של [[מחשבה]] (מה שאין כן ים הוא צמצום באופן של [[דבור]]), ומשל למחשבה הוא הנהר הזורם תמיד כמו המחשבה{{הערה|ראה מאמר ד"ה זה היום תחלת מעשיך תרס"ו – סה"מ תרס"ו עמוד י'.}}.

[[הרבי]] ביארמבאר{{הערה|[[לקוטי שיחות]] חלק ג' עמוד 876.}} שד' הכתות מסמלים ד' דרגות ב[[עבודת ה']]: ישנם כאלה שרוצים ליפול לים - ה[[תורה]] והקדושה, ולא להתעסק עם עניני [[עוה"ז|העולם הזה]]. ישנם כאלה שמוכנים לשוב מצרימה – ולפעול בעולם, אך הנצחון מול העולם נחשב בעיניהם כעבודת פרך מייאשת. וישנם כאלה שנלחמים עם מצרים – מתוך ידיעה שכח הקדושה גוברת על העולם. והאופן הטוב ביותר הוא אלה שמתפללים – הם אינם נלחמים ומשתמשים בכשרונותיהם, אלא תולים הכל בה' ובעזרתו.

בהזדמנות אחרת ביאר מבאר [[הרבי]]{{הערה|הדרן על מסכתות בוני"ך [[ה'תנש"א]] – ספר השיחות עמוד 840.}}, שד' הכתות בהם התחלקו בני ישראל בדרכם לקבל את התורה, הם ארבעה דרכים בעם ישראל, להפך את המנגד ל[[קדושה]], ועל ידי כך להביא [[שלום]] בעולם – כתכלית התורה:

ב[[גמרא]]{{הערה|סוטה ל, ב.}} מובא שישנם שלש שיטות באופן אמירת שירת הים, שיטת אחת היא שעל כל מה שאמר [[משה]] ענו היהודים "אשירה לה'". שיטת שניה שנייה היא שכל דבר שאמר משה, חזרו ואמרו אחריו. שיטה שלישית היא שמשה פתח את השירה, אך את שאר השירה אמרו כולם יחד.

בפרט מסוים בשירת הים נראה שהשמחה אצל [[אשה|הנשים]] (ובראשן [[מרים הנביאה]]) היתה הייתה גדולה משל האנשים, בכך שדוקא הנשים יצאו עם תופים ומחולות{{הערה|שמות טו, כ.}}, והסיבה לכך היא משום שגם הצער של הנשים היתה הייתה גדולה יותר מצד הגזירות שהיו על ילדיהם במצרים.

אך למרות זאת, עדיין ניכר בשירת הים, שעיקר השירה היתה הייתה של האנשים, ובמיוחד כשמייחסים זאת אל שירת [[דבורה]] בה העיקר היה שירת אשה. הרבי למד מכך{{הערה|[[לקוטי שיחות]] חלק ל"ו עמוד 233.}} שכמו שבמצבם של בני ישראל במדבר – מחוץ לביתם, העיקר היה הגברים, ורק בתקופה שבני ישראל היו בביתם ב[[ארץ ישראל]], אז היו הנשים עיקר, כן צריך להיות בכל בית יהודי, שדברים הקשורים לחוץ שייכים לאיש ודברים הקשורים לבית שייכים ל[[אשה]].

==הסיעם בעל כרחם=רמז לתחיית המתים===בפסוק המתאר את אשר אירע לאחרי קריעת ים סוף בתחילת שירת הים כתוב "ויסע אז ישיר משה את ישראל מים סוף"{{הערה|שמות טו, כבא.}} ומובא על כך ב[[מדרש]], ובגמרא{{הערה|תנחומא בשלח טז. ילקוט שמעוני. מדרש קח טוב על הפסוק. מובא סנהדרין צא, ב[[רש"י]].}} שמשה היה צריך ללמדו מזה שכתוב "הסיען בעל כרחןישיר"בלשון עתיד, הוכחה לכך שיהיה [[תחיית המתים]].

הסיבה שנסיעתם מים סוף היתה נחשבת בעל כרחם, שתחיית המתים מרומזת דווקא בשירת הים הוא משום שלפי הבנתם שבזמן קריעת ים סוף התגלה דרגא של בני ישראל הם היו מחוייבים להשאר כדי להשלים את הציווי "ונצלתם את מצרים"{{הערה|שמות ג, כב.}}, ובפרט שמצוה זו היתה בגדר ההלכתי של מצוה עוברת, הדוחה אפילו מצות ה' בו הוא [[לימוד תורההוי'|היה הוה ויהיה כאחד]] (ואצלם – מתן התורה בעצמה), ובשירת הים היה כלול השירה של לעתיד לבוא בתחיית המתים.

ב[[חסידות]] מבואר שבתוך כל רכוש מצרים היו [[ניצוצות קדושה]] רבים שהיו צריכים [[בירור]]==הסיעם בעל כרחם==בפסוק המתאר את אשר אירע לאחרי קריעת ים סוף כתוב "ויסע משה את ישראל מים סוף"{{הערה|שמות טו, וכיון ש[[עבודת הבירורים]] היא עיקר חשוב כב.}} ומובא על כך ב[[עבודת ה']], והיא תכלית [[בריאת העולם]], שיהיה לה' [[דירה בתחתוניםמדרש]]{{הערה|מדרש תנחומא נשא בשלח טז. ילקוט שמעוני. מדרש קח טוב על הפסוק. מובא ב[[רש"י]].}}, לכן עזיבתם את עבודת הבירורם היתה שלא כפי הבנתם בעבודת ה', וממילא נחשב אצלם כהכרחשמשה היה צריך ל"הסיען בעל כרחן".

===רמז לתחיית המתים===בתחילת שירת הים כתוב הסיבה שנסיעתם מים סוף הייתה נחשבת בעל כרחם, הוא משום שלפי הבנתם של בני ישראל הם היו מחוייבים להשאר כדי להשלים את הציווי "אז ישיר משהונצלתם את מצרים"{{הערה|שמות טוג, אכב.}}, ובגמרא{{הערה|סנהדרין צא, ב.}} למדו מזה שכתוב "ישיר" בלשון עתידובפרט שמצוה זו הייתה בגדר ההלכתי של מצוה עוברת, הוכחה לכך שיהיה הדוחה אפילו מצות [[תחיית המתיםלימוד תורה]](ואצלם – מתן התורה בעצמה).

הסיבה שתחיית המתים מרומזת דווקא בשירת הים הוא משום שבזמן קריעת ים סוף התגלה דרגא של ב[[חסידות]] מבואר שבתוך כל רכוש מצרים היו [[ניצוצות קדושה]] רבים שהיו צריכים [[בירור]], וכיון ש[[עבודת הבירורים]] היא עיקר חשוב ב[[עבודת ה' בו הוא ]], והיא תכלית [[הויבריאת העולם]], שיהיה לה'|היה הוה ויהיה כאחד[[דירה בתחתונים]]{{הערה|מדרש תנחומא נשא טז.}}, לכן עזיבתם את עבודת הבירורם הייתה שלא כפי הבנתם בעבודת ה', ובשירת הים היה כלול השירה של לעתיד לבוא בתחיית המתיםוממילא נחשב אצלם כהכרח.

בריחת בני ישראל מידי המצריים לא באה לשלימותה עד קריעת ים סוף כשראו כל ישראל שמצרים "מת על שפת הים" ולכן כתוב בתוספתא{{הערה|ברכות ריש פרק ב'.}} ש"צריך להזכיר יציאת מצרים . . וקריעת ים סוף", ומוסבר{{הערה|בחסדי דוד שם.}} הסיבה לכך משום ש"השלמת הגאולה היתה הייתה בקריעת ים סוף".

יחד עם זאת היה במיתת המצריים מעין מה שיהיה ב[[גאולה]], כשאת רוח הטומאה ה' יעביר מן הארץ{{הערה|זכריה יג, ב.}}. מטעם זה מוזכרים בשירת הים נבואות הקשורות עם זמן הגאולה ו[[תחיית המתים]].

ב[[תורת הנגלה]] משמש קריעת ים סוף כדוגמא ל"דבר קשה"{{הערה|פסחים קיח, א. סוטה ב, א.}}, משום שהיה נס גדול ביותר. ואף שהיה כדוגמתו בבריאת העולם כשאמר ה' "יקוו המים"{{הערה|בראשית א, ט.}}, בכל זאת לא היה אז שינוי במים עצמם ורק שינוי במיקום, ואילו בקריעת ים סוף הפכו המים עצמם ליבשה{{הערה|ראה במאמרי אדמו"ר האמצעי ויקרא חלק א' (עמוד קנג) שמביא ב' אופנים לפרש זה שמהות המים הפכו ליבשה, או הכוונה שהפכו המים לדומם כאבן, או שאופן התגלות היבשה לא היתה ע"י הייתה על ידי שהלכו המים למקום אחר.}}.

ב[[שער היחוד והאמונה]]{{הערה|פרק ב'.}} מביא [[אדמו"ר הזקן]] את קריעת ים סוף כדוגמא לענין של [[יש מאין]], לגבי הפרט שכל חידוש צריך לנוכחות מחדשו באופן תמידי, כמו שהיה בקריעת ים סוף, כשעמידת המים כנד וחומה נעשה על ידי "רוח קדים כל הלילה", ואם הרוח היתה הייתה מפסיקה היו המים חוזרים וניגרים כטבעם.

* [[שביעי של פסח]]* [[בקיעת הנהר]]

* [[סידור עם דא"ח ]] שער חג המצות.* [[המשך והחרים תרל"א]].