שינויים

מקורו של מנהג זה אינו מובא בספרי חז"לח, אך גדולי ישראל לאורך הדורות מצאו לו סימוכין רבים.

חז"ל ח כותבים ביום החתונה נמחלים לחתן כל עוונותיו, וממילא - יש בידו כח רב{{הערה|בסיפורי חסידים מובא, כי האדמו"ר רבי [[מנחם מענדל מקוצק]] אמר שאילו היו החתן והכלה היו משכילים ומתעקשים לא להיכנס לחופה עד שיתגלה משיח - היו נוחלים הצלחה בוודאות, אלא שעל דרך הרוב טרודים הם בענינים אחרים.}} לברך ולאחל לחבריו וידידיו הבאים לשמוח יחד עימו בשמחת הנישואין. בשונה מטקס 'קבלת פנים' רגיל, אין החתן מקבל את פניהם של המוזמנים, כי אם המוזמנים הם אלו שמגיעים להקביל את פניו, ולבקש את ברכתו{{הערה|בספר לקוטי סיפורים (פערלוב, עמ' קלא) מסופר שהרבנית רבקה - אשתו של [[אדמו"ר המהר"ש]] - נכנסה להתברך אצל [[מנחם מנדל שניאורסון (אדמו"ר הצמח צדק)|אדמו"ר ה'צמח צדק']] ביום הנישואין. לאחר שאדמו"ר ה'צמח צדק' סיים לברכה, הוא ביקש ממנה לברך אותו, והיא נענתה לו באומרה "אל תהי ברכת '''כלה''' הדיוט בעיניך" (על יסוד מאמר חז"לח: "אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך" - [[מסכת מגילה]], דף טו).}}.

הסבר נוסף המופיע בספרי גדולי ישראל{{דרוש מקור}}, מבוסס על דברי חז"לח: "חתן דומה למלך וכלה דומה למלכה", והמוזמנים לחתונה יוצאים להקביל את פניהם כפי שיוצאים להקביל את פניו של המלך. (היות וטקס ה'קבלת פנים' מתבצע קודם החתונה עצמה, כאשר לחתן ולכלה אסור עדיין להיפגש - מתקיימים טקס קבלת הפנים של החתן וטקס קבלת הפנים של הכלה בנפרד).