שינויים

פיקוח נפש הוא גדר הלכתי המתאר מצב בו [[יהודי]] נמצא בסכנת [[מוות]]{{הערה| ולא רק יסורים - לקוטי שיחות חלק י"ב עמוד 192 }}.

בגמרא מובא שאין דבר העומד בפני פיקוח נפש אלא [[עבודה זרה]] ו[[גילוי עריות]] ו[[שפיכות דמים]]{{הערה| מסכת יומא פב, א.}} אך שאר [[תרי"ג מצות|מצות התורה]] נדחים כשבאים במקום שיגרום סכנה.

המקור בכללות לדין זה הוא מהפסוק{{הערה|אחרי יח, ה.}} "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" הנדרש ודרשו חז"ל "וחי בהם ולא שימות בהם", היינו שחיי אדם חשובים יותר מקיום המצוות.  וכן פסק הרי"ף בספרו{{הערה|אלפסי סנהדרין פ"ח דף רפ"ז ע"ב}} בלשון המוכר: "פקוח נפש דוחה את כל התורה כולה חוץ מעבודה זרה גלוי עריות ושפיכת דמים".

לגבי הלכות [[שבת]] מוצאים ישנה התייחסות מיוחדת לכך שהוא נדחה במקום שהם נדחים במקרה פיקוח נפש, והוא הכלל המובא בגמרא{{הערה|מסכת יומא פה, ב.}} "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה". מקור כלל זה נדרש מהפסוק "ושמרו בני ישראל את השבת"{{הערה|שמות לא, טז.}}. ביטוי המובא בגמרא בענין זה{{הערה|מסכת שבת קנא, ב.}}: "תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת [[דוד המלך|דוד מלך ישראל]] מת אין מחללין עליו את השבת".

[[הרבי]] מבאר שישנו חילוק מהותי בין דחיית השבת לדחיית שאר [[תרי"ג מצוות|המצוות]] - מבחינה הלכתית, שבשאר מצות פיקוח נפש '''דוחה''' את המצוה משום שהיא גדולה וחשובה ממנה, מה שאין כן בשבת נעשית '''מותרת''' לכתחילה ונעשית כמו יום חול. לכן ישנו מקור מיוחד עבור דחיית השבת, המלמדנו שחילול השבת עבור הצלת יהודי אינה חילול שבת כלל אלא להיפך, חילול זה הוא חלק משמירת שבת, מכיון שענין השבת הוא לבטאות "כי אות היא ביני וביניכם"{{הערה|שמות לא, יג.}}, וכשהתורה מצוה להציל חיי יהודי, הרי זה מראה את הקשר והבחירה של הקב"ה' ביהודים.

עוד מבהיר [[אדה"ז]] ב[[תניא]]{{הערה|[[תניא - פרק כ"ד|פרק כד]].}}, שהסיבה לכך שפיקוח נפש אינו דוחה את המצות [[עבודה זרה]], [[גילוי עריות]], ו[[שפיכות דמים]], וכן דוחה את שאר מצות התורה, אינו בגלל שהמצות האחרות קלות ביחס לשלשה מצות אלו, אלא הוא זהו [[גזירת הכתוב]]. ומוכיח זאת משבת, שלמרות שחומרתה היא כחומרת שלשה מצות אלו{{הערה|לענין שחיטת מומר – [[שולחן ערוך]] יורה דעה סימן ב'.}}, מכל מקום נדחית במקום פיקוח נפש.

אמנם [[הרבי]] מסביר{{הערה|בהערותיו בשולי מאמרי [[אדמו"ר הריי"צ]] - סה"מ תרפ"ד סוף עמוד רצג, ואילך. תש"ט עמוד 121.}} שזהו רק ביאור למה אין מצוה של מסירות נפש כמצוה בפני עצמה, אך זה שאין חיוב מסירות נפש מצד חומרת כל מצוה מצד עצמה, לזה צריכים את הלימוד של "וחי בהם"{{הערה|ראה עוד ביאורים בהערות שם.}}.

מסופר{{הערה|[[לקוטי סיפורים]] עמוד פח.}} שפעם אחת מקרובותיו של [[אדמו"ר האמצעי]], זקנה בת למעלה מתשעים חלתה, וכולם ראו שהגיע זמנה למסור נשמתה למי שקבילה שקיבלה ממנו, והיה זה בשבת קודש, והביאו רופא, ומאחר וב[[ליובאוויטש]] לא היה אז בית מרקחת, והורה הורה הרבי האמצעי לשלוח מיד עגלה ל[[דוברובנה]] להביא ולהביא משם את סמי המרפא שרשם הרופא. רמז לו אחד מהנוכחים, שכולם הרי רואים שהגיע זמנה, ומדוע צריך להתעסק כל כך ועוד בשבת קודש? ענה לו הרבי האמצעי: אינם יודעים את התענוג למעלה כשהנשמה נמצאת בגוף אפילו רגע אחד נוסף, ומחוייבים לעשות כל מה שיכולים.

דברים האסורים מן התורה נקראים "אסורים" שזהו מלשון קשורים, משום שה[[ניצוצות|ניצוץ]] שבדבר קשור בידי [[ג' קליפות הטמאות]]{{הערה|ראה [[תניא - פרק ח']].}}, ואינם יכולים לעלות ולהיכלל ב[[קדושה]], אמנם בזמן שהדבר נדחה מפני פיקוח נפש – כותב [[אדה"ז]]{{הערה|[[אגרת הקודש]] סימן כו.}} שהדבר נעשה היתר גמור{{הערה|מלשון אדה"ז "היתר '''גמור'''" נראה ש: א. במקום פיקוח נפש אומרים שהמצוה "הותרה" ולא רק שהיא "דחויה" מפני דבר גדול וחשוב יותר. ב. שאין לדבר שום השפעה רעה על האדם שנעשה מזגו כמזג הדבר שאכל וכיו"בוכיוצא בזה. וראה בלקוטי שיחות ח"ג עמוד 984.}}

בנוגע לדחיית שבת משום פיקוח נפש מובא בגמרא{{הערה|מסכת יומא פד, ב.}} "ואין עושין דברים הללו, לא על ידי [[גוי|נכרים]] ולא על ידי כותיים אלא על ידי גדולי ישראל". ובמשמעות "גדולי ישראל" נחלקו הפוסקים, אם הכוונה לשלול ילדים שהם קטנים{{הערה|כן הוא שיטת התשב"ץ ח"א סימן נד. וכן למד הכסף משנה ברמב"ם שם (אך אדה"ז מציין לרמב"ם כמקור לשיטתו, ואם כן רואים שכך למד ברמב"ם.), וכך פסק בשולחן ערוך סימן שכח סי"ב.}}. או הכוונה לאנשים הגדולים בחכמה משאר פשוטי העם, וכפי שכתב הרמב"ם{{הערה|הלכות שבת פ"ב ה"ג.}}: "גדולי ישראל וחכמיהם", וכן כתב [[אדה"ז]]{{הערה|[[שולחן ערוך אדמו"ר הזקן|שולחן ערוך]] סימן שכח סי"ג.}}: "על ידי ישראלים גדולים בחכמה ולא על ידי הדיוטות ונשים". ואחד הטעמים לכך כתב, הוא להורות הלכה למעשה ברבים.

[[הרבי]] סיפר בכמה הזדמנויות{{הערה|לדגומא, במאמר הראשון, [[באתי לגני|מאמר ד"ה באתי לגני]] תשי"א – סה"מ מלוקט חלק א' עמוד ז.}} שפעם אחת [[אדה"ז]], בעודו מתפלל תפילת יום כיפור{{הערה|ובשיחה שם: ישנם גירסאות שזה היה שבת.}} פשט את טליתו, והלך לביתה של יולדת שהיתה שהייתה בקצה העיר, ונשארה לבדה בביתה לאחר שכל בני ביתה הלכו לבית הכנסת, והוא הרגיש בכך שהיא צריכה עזרה, והלך וקצץ עצים, ובישל מרק והאכיל בעצמו את היולדת.

הרבי הוסיף פעם{{הערה|1=שיחת י"ט כסליו כסלו [[תשמ"ד]] - [http://old2.ih.chabad.info/#!g=1&url=article&id=73861 ראה בוידיאו בוידאו - חב"ד אינפו].}}, שאת סיפור זה שמע מחותנו [[אדמו"ר הריי"צ]], תוך שהוא מוסיף ש"בזמנו חסידים לא נהגו לספר סיפור זה", אך הרבי התבטא על כך (תרגום מאידיש) ש"הוא וודאי ידע שלא אוכל להתאפק, ובמוקדם או במאוחר אני אעשה רעש גדול מזה, נראה לי שכבר סיפרתי זאת פעם, אך אם לא היה מזה רעש עד עכשיו, מספר אנ זאת עכשיו עם הרעש".

בהזדמנות אחרת ביאר [[הרבי]]{{הערה|שיחת ש"פ בראשית [[תשכ"ד]] – שיחות קודש תשכ"ד ח"א עמוד 62.}} שהצלת נפש מישראל דומה לדין "העוסק במצוה פטור מן המצוה", שטעם דין זה הוא משום שבכל מצוה יש חלק שוא שווה השווה בכל המצות, ומצד פרט זה נפטר מכל שאר המצות. וכמו כן הוא בנפשות ישראל, מכיון שבכל יהודי ישנו חלק ו[[עצם הנפש|עצם]] אחד השווה בכל יהודי (שלכן נאמר ש"המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא"{{הערה|מסכת סנהדרין פ"ד משנה ה'.}}), לכן אין הבדל איזה סוג יהודי הוא הניצל, ולא איזה סוג יהודי הוא המציל, כיון שכל ההצלה מיוסדת על חלק השווה בין כל היהודים.

{{הערות שוליים|טורים=כן}}