עריכת הדף "פיקוח נפש"

פיקוח נפש הוא גדר הלכתי המתאר מצב בו [[יהודי]] נמצא בסכנת [[מוות]]{{הערה|ולא רק יסורים - לקוטי שיחות חלק י"ב עמוד 192}}.
 
==דוחה את כל התורה==
{{ציטוט צף|מפתגמי [[אדמו"ר הזקן]]: אין לנו כל השגה עד כמה יקר בעיני ה' יתברך גוף של יהודי.|מתורגם מ[[תבנית:היום יום/כט' אלול|היום יום, כט' אלול]].}}
בגמרא מובא שאין דבר העומד בפני פיקוח נפש אלא [[עבודה זרה]] ו[[גילוי עריות]] ו[[שפיכות דמים]]{{הערה|יומא פב, א.}} אך שאר [[תרי"ג מצות|מצות התורה]] נדחים כשבאים במקום שיגרום סכנה. 

המקור בכללות לדין זה הוא מהפסוק{{הערה|אחרי יח, ה.}} "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" ודרשו חז"ל "וחי בהם ולא שימות בהם", היינו שחיי אדם חשובים יותר מקיום המצוות. 

וכן פסק הרי"ף בספרו{{הערה|אלפסי סנהדרין פ"ח דף רפ"ז ע"ב}} בלשון המוכר: "פקוח נפש דוחה את כל התורה כולה חוץ מעבודה זרה גלוי עריות ושפיכת דמים".

===שבת===

{{ערך מורחב|פיקוח נפש בשבת}}

לגבי הלכות [[שבת]] ישנה התייחסות מיוחדת לכך שהם נדחים במקרה פיקוח נפש, והוא הכלל המובא בגמרא{{הערה|יומא פה, ב.}} "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה". מקור כלל זה נדרש מהפסוק "ושמרו בני ישראל את השבת"{{הערה|שמות לא, טז.}}. ביטוי המובא בגמרא בענין זה{{הערה|שבת קנא, ב.}}: "תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת [[דוד המלך|דוד מלך ישראל]] מת אין מחללין עליו את השבת". 

[[הרבי]] מציין{{הערה|[[לקוטי שיחות]] חלק כ"ז עמוד 133.}} שיחודייותו של דחיית השבת במקום פיקוח נפש ניכר גם ב[[רמב"ם]] שמביא את דין דחיית השבת בהלכות שבת, ואינו מביאו במקום שמדבר בשאר דברים הנדחים במקום פיקוח נפש{{הערה|שהוא בהלכות יסודי התורה ריש פ"ה.}}.

[[הרבי]] מבאר שישנו חילוק מהותי בין דחיית השבת לדחיית שאר [[תרי"ג מצוות|המצוות]] - מבחינה הלכתית, שבשאר מצות פיקוח נפש '''דוחה''' את המצוה משום שהיא גדולה וחשובה ממנה, מה שאין כן בשבת נעשית '''מותרת''' לכתחילה ונעשית כמו יום חול. לכן ישנו מקור מיוחד עבור דחיית השבת, המלמדנו שחילול השבת עבור הצלת יהודי אינה חילול שבת כלל אלא להיפך, חילול זה הוא חלק משמירת שבת, מכיון שענין השבת הוא לבטאות "כי אות היא ביני וביניכם"{{הערה|שמות לא, יג.}}, וכשהתורה מצוה להציל חיי יהודי, הרי זה מראה את הקשר והבחירה של הקב"ה ביהודים.

עוד מבהיר [[אדה"ז]] ב[[תניא]]{{הערה|[[תניא - פרק כ"ד|פרק כד]].}}, שהסיבה לכך שפיקוח נפש אינו דוחה את המצות [[עבודה זרה]], [[גילוי עריות]], ו[[שפיכות דמים]], וכן דוחה את שאר מצות התורה, אינו בגלל שהמצות האחרות קלות ביחס לשלשה מצות אלו, אלא זהו [[גזירת הכתוב]]. ומוכיח זאת משבת, שלמרות שחומרתה היא כחומרת שלשה מצות אלו{{הערה|לענין שחיטת מומר – [[שולחן ערוך]] יורה דעה סימן ב'.}}, מכל מקום נדחית במקום פיקוח נפש.

===הסיבה שלא נדרש מסירות נפש===
{{ערך מורחב|מסירות נפש}}
ב[[חסידות]] מבואר, שהסיבה לכך שב[[תורה שבכתב]] לא כתוב ציווי למסור את הנפש הוא משום ששרש התורה שבכתב היא ב[[ספירת החכמה]], וכמאמר הזהר{{הערה|חלק ב' סב, א. פה, א. קכא, א. ח"ג פא, א. קפב, א. רסא, א.}} "[[אורייתא מחכמה נפקת]]", וכיון שמ[[מסירות נפש]] אינה התנהגות שעל פי טעם ודעת, אינה מצווה בתורה. 
אמנם [[הרבי]] מסביר{{הערה|בהערותיו בשולי מאמרי [[אדמו"ר הריי"צ]] - סה"מ תרפ"ד סוף עמוד רצג, ואילך. תש"ט עמוד 121.}} שזהו רק ביאור למה אין מצוה של מסירות נפש כמצוה בפני עצמה, אך זה שאין חיוב מסירות נפש מצד חומרת כל מצוה מצד עצמה, לזה צריכים את הלימוד של "וחי בהם"{{הערה|ראה עוד ביאורים בהערות שם.}}.
אמנם שרש [[נשמות ישראל]] הוא למעלה משרש התורה, וכדברי המדרש{{הערה|תנא דבי אליהו רבה פרק י"ד.}} "שני דברים קדמו לעולם, תורה וישראל, ואיני יודע איזה מהם קדם, אומר אני ישראל קדמו". ולכן יש כח לנשמות ישראל למסור את הנפש אף שאינם מצוים על כך.

==="פיקוח נפש דוחה את כל התורה" רשות או חיוב===

נחלקו הפוסקים האם מותר הלכתית, לאדם "להחמיר" ולקיים מצווה שאינה משלושת המצוות החומרות אף שהדבר כרוך בפיקוח נפש, או שאסור לו הלכתית לקיים מצוות אלו במצב פיקוח נפש.

===אפילו בשביל רגע אחד===

מסופר{{הערה|[[לקוטי סיפורים]] עמוד פח.}} שפעם אחת מקרובותיו של [[אדמו"ר האמצעי]], זקנה בת למעלה מתשעים חלתה, וכולם ראו שהגיע זמנה למסור נשמתה למי שקיבלה ממנו, והיה זה בשבת קודש, והביאו רופא, ומאחר וב[[ליובאוויטש]] לא היה בית מרקחת, הורה הרבי האמצעי לשלוח מיד עגלה ל[[דוברובנה]] ולהביא משם את סמי המרפא שרשם הרופא. רמז לו אחד מהנוכחים, שכולם הרי רואים שהגיע זמנה, ומדוע צריך להתעסק כל כך ועוד בשבת קודש? ענה לו הרבי האמצעי: אינם יודעים את התענוג למעלה כשהנשמה נמצאת בגוף אפילו רגע אחד נוסף, ומחוייבים לעשות כל מה שיכולים.

==יציאת הניצוץ מידי הקליפות==

דברים האסורים מן התורה נקראים "אסורים" שזהו מלשון קשורים, משום שה[[ניצוצות|ניצוץ]] שבדבר קשור בידי [[ג' קליפות הטמאות]]{{הערה|ראה [[תניא - פרק ח']].}}, ואינם יכולים לעלות ולהיכלל ב[[קדושה]], אמנם בזמן שהדבר נדחה מפני פיקוח נפש – כותב [[אדה"ז]]{{הערה|[[אגרת הקודש]] סימן כו.}} שהדבר נעשה היתר גמור{{הערה|מלשון אדה"ז "היתר '''גמור'''" נראה ש: א. במקום פיקוח נפש אומרים שהמצוה "הותרה" ולא רק שהיא "דחויה" מפני דבר גדול וחשוב יותר. ב. שאין לדבר שום השפעה רעה על האדם שנעשה מזגו כמזג הדבר שאכל וכיוצא בזה. וראה בלקוטי שיחות ח"ג עמוד 984.}}

ומסביר [[הרבי]]{{הערה|[[אגרות קודש]] חלק ג' עמוד קסז.}}, שאין זה שבשעת סכנה יוצאת הניצוץ של ג' קליפות הטמאות ומתחלף עמו ניצוץ אחר של [[קליפת נוגה]], שאיך יוכל פעולה מוגבלת של אדם לשנות את מקור חיותו של הדבר, אלא השינוי שנעשה הוא שאותו הניצוץ אלוקי שנקרא ג' קליפות הטמאות משום שלא הרגיש את היותו ניצוץ אלוקי - כתוצאה מכך שהיה מקושר בידי [[קליפה|החיצונים]], במקום של פיקוח נפש ניתר מקשרו, ומרגיש את היותו ניצוץ אלוקי, ואותו [[העלאת ניצוצות הקדושה|מעלה]] [[עבודת הבירורים|ומברר]].

==מצוה בגדול==

בנוגע לדחיית שבת משום פיקוח נפש מובא בגמרא{{הערה|יומא פד, ב.}} "ואין עושין דברים הללו, לא על ידי [[גוי|נכרים]] ולא על ידי כותיים אלא על ידי גדולי ישראל". ובמשמעות "גדולי ישראל" נחלקו הפוסקים, אם הכוונה לשלול ילדים שהם קטנים{{הערה|כן הוא שיטת התשב"ץ ח"א סימן נד. וכן למד הכסף משנה ברמב"ם שם (אך אדה"ז מציין לרמב"ם כמקור לשיטתו, ואם כן רואים שכך למד ברמב"ם.), וכך פסק בשולחן ערוך סימן שכח סי"ב.}}. או הכוונה לאנשים הגדולים בחכמה משאר פשוטי העם, וכפי שכתב הרמב"ם{{הערה|הלכות שבת פ"ב ה"ג.}}: "גדולי ישראל וחכמיהם", וכן כתב [[אדה"ז]]{{הערה|[[שולחן ערוך אדמו"ר הזקן|שולחן ערוך]] סימן שכח סי"ג.}}: "על ידי ישראלים גדולים בחכמה ולא על ידי הדיוטות ונשים". ואחד הטעמים לכך כתב, הוא להורות הלכה למעשה ברבים.

[[הרבי]] סיפר בכמה הזדמנויות{{הערה|לדגומא, במאמר הראשון, [[באתי לגני|מאמר ד"ה באתי לגני]] תשי"א – סה"מ מלוקט חלק א' עמוד ז.}} שפעם אחת [[אדה"ז]], בעודו מתפלל תפילת יום כיפור{{הערה|ובשיחה שם: ישנם גירסאות שזה היה שבת.}} פשט את טליתו, והלך לביתה של יולדת שהייתה בקצה העיר, ונשארה לבדה בביתה לאחר שכל בני ביתה הלכו לבית הכנסת, והוא הרגיש בכך שהיא צריכה עזרה, והלך וקצץ עצים, ובישל מרק והאכיל בעצמו את היולדת.

הרבי הוסיף פעם{{הערה|1=שיחת י"ט כסלו [[תשמ"ד]] - [http://old2.ih.chabad.info/#!g=1&url=article&id=73861 ראה בוידיאו - חב"ד אינפו].}}, שאת סיפור זה שמע מחותנו [[אדמו"ר הריי"צ]], תוך שהוא מוסיף ש"בזמנו חסידים לא נהגו לספר סיפור זה", אך הרבי התבטא על כך (תרגום מאידיש) ש"הוא וודאי ידע שלא אוכל להתאפק, ובמוקדם או במאוחר אני אעשה רעש גדול מזה, נראה לי שכבר סיפרתי זאת פעם, אך אם לא היה מזה רעש עד עכשיו, מספר אנ זאת עכשיו עם הרעש".

בהזדמנות אחרת ביאר [[הרבי]]{{הערה|שיחת ש"פ בראשית [[תשכ"ד]] – שיחות קודש תשכ"ד ח"א עמוד 62.}} שהצלת נפש מישראל דומה לדין "העוסק במצוה פטור מן המצוה", שטעם דין זה הוא משום שבכל מצוה יש חלק השווה בכל המצות, ומצד פרט זה נפטר מכל שאר המצות. וכמו כן הוא בנפשות ישראל, מכיון שבכל יהודי ישנו חלק ו[[עצם הנפש|עצם]] אחד השווה בכל יהודי (שלכן נאמר ש"המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא"{{הערה|סנהדרין פ"ד משנה ה'.}}), לכן אין הבדל איזה סוג יהודי הוא הניצל, ולא איזה סוג יהודי הוא המציל, כיון שכל ההצלה מיוסדת על חלק השווה בין כל היהודים.

{{הערות שוליים}}

[[קטגוריה:מושגים כלליים]]